בשיתוף הקרן לידידות
"זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שזה אולי הסוף, של ישראל, של המשפחה שלי", אלו היו התחושות הקשות שהציפו את יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות בישראל ונשיאה ומנכ"לית הארגון העולמי, ב-7 באוקטובר. באותו בוקר שבת, היא הייתה בבית הכנסת, ורק מאוחר יותר הבינה מה קורה במדינה. "פחדתי שהילדים שלי עלולים להיחטף", היא משתפת. "כל מה שהרגיש כמו פחד לא מציאותי, פתאום הרגיש אמיתי".
6 צפייה בגלריה
יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות, מבקרת בהריסות בתים בבת ים בעקבות פגיעת טיל איראני במהלך מבצע "עם כלביא"
(צילום: גיא יחיאלי, הקרן לידידות)
כשהגיעה הביתה, אמרה משפט אחד לבעלה: "אני במילואים". כבר ב-12:30 באותו יום ערכה פגישה עם הצוות לקראת גיוס כספים מאסיבי עבור פעילויות שמטרתן אחת - הצלת חייהם של אזרחי ישראל. "כששאלו 'מה נעשה' ו'מה התקציב' עניתי 'אין תקציב. כל מה שאנחנו יכולים, נעשה עד הסוף'. כשפרצה המלחמה עם איראן בשבוע שעבר, היה לי ברור שאני שוב מתגייסת למילואים. בעלי יודע שבמצבים האלה אני בעשייה מסביב לשעון והוא זה שבעיקר דואג לילדים. בתקופות כאלה אני יוצאת לשטח, ישנה במשרד רבע שעה פה ושם".
בשנתיים האחרונות היא הצליחה לגייס תרומות של יותר מ-500 מיליון דולר ולהביא את מספר התורמים הקבועים לקרן ל-800 אלף ברחבי העולם. בזכות הכספים שגויסו, תרמה הקרן מאז אירועי ה-7 באוקטובר מעל מיליארד שקלים לשלל תוכניות סיוע ושיקום עבור אזרחי ישראל. מיד עם ירי הטילים המאסיבי על ישראל מאיראן תקצבה תקציב ראשוני של מיליון וחצי דולר לסיוע חירום עבור מיגון וצרכים בסיסיים לתושבים שבתיהם נפגעו.
"יש רעיון שמלווה אותי מאז שהייתי ילדה, ואני תמיד חוזרת אליו", משתפת אקשטיין. "'הנני'- מבחינתי זו אמירה של אחריות – אני כאן, ואני מוכנה לעשות את הדבר הקשה והנכון. גם אחרי שהאדם גורש מגן עדן אל מציאות לא מושלמת, כשהוא הסתתר ושמע את הקריאה 'איכה', הוא יצא מהמחבוא, התייצב, לקח אחריות והתחיל לתקן את העולם. מה-7 באוקטובר הבנתי שאמנם אין לי רובה ואני לא יכולה להצטרף ללוחמים בחזית, במובן הזה אני לא יכולה לעשות כלום, אבל אני במיקום ייחודי, ואני יכולה לעשות משהו".
"החברה הישראלית יודעת לקום"
"האירועים הקיצוניים של השנתיים האחרונות יצרו מעגלים רחבים של כאב ומצוקה שלא הכרנו", אקשטיין מדגישה. "בהתאם, לצד ההתגייסות המיידית, הבנו שהמציאות השתנתה, וסיגלנו ראייה רחבה במאמצי הקרן, כך שתתמוך בדרכים מגוונות באוכלוסיות הרבות שנוספו למעגלי המצוקה". בין האוכלוסיות שקיבלו סיוע - מפונים בצפון ובדרום, חיילי סדיר ומילואים, פצועים בגוף ובנפש, שורדי שבי ומשפחותיהם ומשפחות שכולות, אזרחים שבתיהם נהרסו ואף עולים חדשים שנפגעו כלכלית ורגשית. "סיוע הוא לא תגובה לאירוע”, היא אומרת, “זו אחריות מתמשכת לאדם, למשפחה ולקהילה”.
את הפעילות רחבת ההיקף של הקרן לידידות ניתן לראות בשנתיים האחרונות, וביתר שאת בשבוע האחרון, בכל רחבי הארץ. "מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל והמבצעים מול איראן שבאו בעקבותיה, אנחנו פועלים מסביב לשעון כדי להיות הכתובת הראשונה לכל רשות וקהילה שזקוקות לסיוע מיידי – כי ברגעי חירום אין זמן לבירוקרטיה, יש זמן להציל חיים”, אומרת אקשטיין. מאז פרוץ מבצע "שאגת הארי" הציבה הקרן באופן מיידי עשרות מיגוניות, בתיאום עם פיקוד העורף, באזורים בהם יש פערי מיגון, חילקה עשרות מיטות במקלטים לטובת שהייה נוחה לאזרחים ותיקים בשיתוף עיריית תל אביב-יפו ואף העניקה כרטיסי קנייה לציוד בסיסי - כמו מזון ובגדים - לתושבים שביתם נפגע מירי הטילים.
בשנתיים האחרונות הקרן פעלה בדרום הארץ, ובעיקר ביישובי העוטף, והובילה הקמה, שיפוץ והצטיידות של שישה מרכזי חוסן, שיקום גני ילדים ומבני ציבור וכן חיזוק מסגרות לילדים, נוער וקשישים. מבחינת אקשטיין, לא מדובר רק בפרויקטים פיזיים, “שיקום הוא לא רק להחזיר קירות למקום, אלא להחזיר תחושת בית ויכולת לחלום קדימה. עלה צורך לבנות תשתיות של שיקום וחוסן”, היא מדגישה. “אנחנו מסתכלים על הקהילה כולה, מהילדים בגנים ועד האזרחים הוותיקים, ודואגים שתהיה להם מסגרת יציבה להיאחז בה מחדש”.
גם בצפון, עם חזרת התושבים לאחר פינוי ממושך, פעלה הקרן לספק מענקים ותווי מזון, לשפץ מועדונים לקשישים, לחזק מסגרות חינוך וקהילה ולרכוש רכבי הסעות. במקביל נתמכו מרכזי חוסן וטיפול בקצרין ובגליל המערבי. “כשמשפחה חוזרת הביתה אחרי חודשים של אי ודאות, היא צריכה לדעת שהיא לא לבד”, אומרת אקשטיין. “הסיוע הכלכלי הוא מיידי, אבל לא פחות חשוב מזה הוא השיקום הקהילתי והנפשי”.
6 צפייה בגלריה
אקשטיין בחלוקת חמגשיות מזון לתושבים בבת ים שבתיהם נפגעו מירי הטילים האיראני במהלך מבצע "עם כלביא"
(צילום: גיא יחיאלי, הקרן לידידות)
תחום השיקום לפצועים ולעורף קיבל אף הוא מענה נרחב: הצבת מאות מיגוניות ברחבי הארץ, סיוע לבתי חולים ומרכזי שיקום ושותפות בהקמת בית לוחם חדש באשדוד עם ארגון נכי צה"ל. הקרן שותפה גם בתמיכה באלפי חקלאים ששדותיהם ופרנסתם נפגעו ובהקמת קרן סיוע לעסקים של משפחות שכולות ומשפחות חטופים. “שיקום אמיתי כולל גם יציבות כלכלית וכבוד”, מדגישה אקשטיין. “אי אפשר לדבר על חוסן כשאין פרנסה”. הקרן שותפה גם להקמת מרכז טיפולי לשורדי השבי ובני משפחותיהם במרכז הרפואי שיבא, מתוך הבנה כי הטראומה מחייבת מענה ארוך טווח ומקצועי.
מתוך אותה גישה רחבה, פועלת הקרן גם במעגלים יומיומיים ואנושיים יותר: מחלוקת פינוקים לחיילי צה"ל במוצבים, דרך חלוקת חמגשיות לתושבי בת ים שבתיהם נפגעו מטיל איראני, ועד פעולות תמיכה בקהילות הדרוזיות והנוצריות בסוריה. במקביל ממשיכה הקרן להפעיל תכניות לשיקום וחיזוק החוסן הנפשי של אזרחי ישראל, ולתמוך גם במי שנזקקו לעזרה עוד לפני המלחמה: קשישים, ניצולי שואה, משפחות החיות בעוני ועולים חדשים.
“החברה הישראלית יודעת לקום”, מסכמת אקשטיין. “התפקיד שלנו הוא לתת לה את הכלים לעשות את זה".
"לחזק את החברים, לא להילחם באופן חסר תוחלת במי שנגדנו"
הקרן לידידות היא ארגון הסיוע הפילנתרופי המוביל בישראל, שהוקם ב-1983 על ידי הרב יחיאל אקשטיין ז"ל, אביה של יעל. הקרן מגייסת תרומות בעיקר מנוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל בעולם וגם מתורמים וקרנות בעולם היהודי, ומסייעת בתחומי עוני, רווחה, עלייה וקליטה וביטחון בשגרה ובחירום. אקשטיין, בת 41, עולה חדשה ואם לארבעה ילדים, מובילה את הקרן בשבע השנים האחרונות לשיאים חסרי תקדים - מספר התורמים שילש את עצמו תחת ניהולה וכך גם גובה התרומות. כל זאת על רקע אירועים סוערים: מגפת הקורונה, המלחמה באוקראינה וכאמור מלחמת "חרבות ברזל", מבצע "עם כלביא" ומבצע "שאגת הארי".
6 צפייה בגלריה
אקשטיין בבית תמחוי בתיה בקריית שמונה, בחלוקת מזון לקשישים שנותרו בעיר
(צילום: ערן בוקר, הקרן לידידות)
אקשטיין מספרת כי בתחילת המלחמה הייתה התגייסות מעוררת השראה של תורמי הקרן לסייע לישראל. "אנשים תרמו מה שהיה להם, אפילו סכומים יחסית קטנים של 25 דולר". אלא שמהר מאוד התמונה השתנתה, וגיוס התרומות הפך לקשה במיוחד. לראשונה, אקשטיין הרגישה שהיא מאבדת את קהילת התומכים. "היה מאמץ מאורגן כדי לשכנע את הקהילה האוונגליסטית לא לעזור לישראל. פתאום תורמים חשבו פעמיים האם לתרום", היא מסבירה.
דרך ההתמודדות שלה עם האתגר הייתה שונה ממה שרוב העולם היהודי עשה. "אפשר ללכת לקמפוסים ולהראות תמונות של ה-7.10, אבל זה לא ישנה את הדעה שלהם. במקום להילחם במי שנגדנו בכל מחיר, עדיף לחזק את החברים שלנו".
לשם כך, אקשטיין הצטרפה למאמצי ההסברה הלאומיים וגייסה לצידה מנהיגים אוונגליסטים, מגישי פודקאסטים, מגישי חדשות ומובילי דעה. "הם היו בעד ישראל אבל לא קיבלו את הכלים להגן עליה, לספר את הסיפור. הבאנו אותם לארץ וציידנו אותם בידע".
"דגלי הידידות", פרויקט בולט נוסף של הקרן, עודד מנהיגי כנסיות וקהילות להביע תמיכה והזדהות עם ישראל ולהציב דגלי ישראל בחצר הקדמית של הכנסייה. "היעד היה 50 כנסיות ואוניברסיטאות ביום השנה ל-7 באוקטובר. בסוף קיבלנו פניות מיותר מ-250 מרכזים קהילתיים מרחבי ארה"ב." בשנה שלאחר מכן, הפרויקט התרחב ל-1,300 מרכזים בהם הונפו מעל 1.6 מיליון דגלי ישראל בו זמנית בהשתתפות מיליון אנשים. "הרעיון היה להראות שבניגוד לשונאים ששורפים את הדגל שלנו, יש מיליוני אנשים שמניפים את הדגל ותומכים בישראל. כאשר שמענו מאחד ממנהיגי הקהילות שהדגלים נגנבו - שלחנו לו עוד. אנחנו מראים שאהבה חזקה יותר משנאה".
"אני אוהבת להיות אישה יחידה בחדר"
אקשטיין היא אחת הנשים היחידות בעולם שמובילות קרן צדקה בינלאומית המסייעת מדי שנה ליותר משני מיליון איש בישראל ובתפוצות. בנוסף, ארבע המנכ"ליות בסניפי הקרן ברחבי העולם הן נשים - בארה"ב, בישראל, בקנדה ובקוריאה, ורובו המוחלט של הדרג הניהולי בארגון מורכב מנשים.
כשהיא נשאלת על האיזון בין אמהות לקריירה, היא משיבה: "אני לא חושבת שיש לי את הזכות לענות. יש לי את בן הזוג הכי נפלא ותומך, כך שאני לא מרגישה את הלחץ והסטרס שרוב הנשים מרגישות".
עם זאת, יש לה מה להגיד על שוויון. "שוויון לא אומר להיות אותו דבר", היא מדגישה. "נשים וגברים מתמודדים אחרת, הם שונים. כשהילדה שלי ינקה עד גיל שלוש, טסתי בכל העולם ושאבתי חלב תוך כדי טיסות. גברים לא צריכים לעשות את זה. לנשים יש הזדמנויות ואתגרים שונים מגברים. חשוב לזהות את האתגרים הייחודיים כדי להביא לשוויון אמיתי. אני אוהבת להיות האישה היחידה בחדר. אני רואה בזה את כוח העל שלי. כשאני בחדר עם גברים מאוד חזקים, אני מרגישה שיש לי פרספקטיבה שונה. הגישה שלי יוצרת אפקט שגורם לגברים הכי משפיעים להתקדם ולפעול".
היא מסבירה כי הגישה הניהולית שלה מתבססת על הקשבה: "אני נותנת לכולם לדבר, תמיד מוכנה להקשיב ולהשתכנע, ולהפוך את הדעות השונות לאסטרטגיה משותפת".
מה נותן לך כח להמשיך בעשייה?
"מה שנותן לי כוח להמשיך בעשייה, גם ברגעים הקשים ביותר, הוא האמונה באנשים שלנו. בתוך כל החושך והכאב אני רואה את האור - את מי שמתגייסים, שמשקמים, שמחבקים, שלא מוותרים. עם ישראל הוא עם של גיבורים וגיבורות, והעוצמה הזו מחזקת גם אותי. אני באמת מאמינה שהאור ינצח את החושך, ושכל עוד כל אחת ואחד מאיתנו נותנים את הלב ופועלים כדי להוסיף טוב - בסופו של דבר יהיה טוב".
בשיתוף הקרן לידידות
