ההזמנות נשלחו, האולם נסגר, השמלה המתינה לאירוע החגיגי על הקולב בארון - אבל יומיים לפני המועד, עדיין אף אחד מהמוזמנים לא ידע אם החתונה של שקד שיליאן (26) ואורי דימאנט (24), תתקיים בכלל. למעשה, גם הם עצמם לא היו בטוחים שיזכו להינשא בתאריך המיועד, באחד מימות השבוע בפברואר האחרון.
באותה תקופה, שהייתה רווייה בטילים איראנים ובקולות מלחמה בחסות מבצע "שאגת הארי", מגבלות פיקוד העורף הן אלו שהכתיבו את הכללים: מספר אורחים מצומצם, חלון זמן צר, ומעל הכול - אותה אי-ודאות שהפכה בשלוש השנים האחרונות לחלק קבוע מהחיים כאן.
גלריה
"אורי הייתה הדבר היציב היחיד בחיים שלי בתוך כל הטירוף". שקד ואורי ביום חתונתם
(צילום: אוסף פרטי)
אבל שקד ואורי לא היו מוכנים לוותר. אחרי כל מה שעבר עליהם בשנה וחצי האחרונות, החתונה הזאת, שיצאה לפועל במועד המתוכנן למרות האזעקות והטילים, הייתה עבורם יותר מחגיגה - היא הייתה ניצחון.
"לפני יותר משנה שכבתי בטנק ולא ידעתי אם אני יוצא מזה בחיים", מספר שקד, "היום אני נשוי לאישה שאני אוהב, עובד בעבודה שאני אוהב ומוקף במשפחה ובאחים שלי מהחטיבה".
"רגע לפני עוד שיחקנו 'ארץ-עיר'"
אלא שהדרך מהטנק בלב עזה אל החופה לא הייתה קצרה או פשוטה, וכדי להבין אותה צריך לחזור להתחלה.
חתונתם של שקד ואורי באמצע מבצע "שאגת הארי"
שקד גדל בחדרה, שביעי מבין שמונה אחים - שבעה מהם לוחמים. בבית שיליאן, הוא מסביר, זו לא הייתה מסורת להתגייס לשירות קרבי. זו הייתה ברירת המחדל.
במלחמה הוא שירת כטען-קשר בגדוד 53 של חטיבה 188. או לפחות כך היה עד לאותו יום בשג'אעייה, כשהטנק שבו שהה יחד עם חבריו לצוות הותקף במתקפה משולבת שכללה מטען וירי RPG. שקד נפצע קשה ברגליו, ויחד עמו נפצעו גם מפקד הטנק והתותחן.
"זמן קצר לפני שהתקיפו אותנו, עוד שיחקנו בטנק 'ארץ-עיר' מרוב שעמום", הוא מספר כשעל פניו החיוך שכבר הפך לסימן ההיכר שלו, זה שלא עוזב אותו גם ברגעים שבהם רובם מפסיקים לחייך. "האמת היא שהמשחק המשיך גם בזמן שצעקתי שנפצעתי ברגל שמאל. אני זוכר שאחד מהחבר'ה שאל אותי איזו עיר מתחילה באות ח' - ולא הצלחתי לענות לו. למרות שאני מחדרה".
"מחייל שיכול לעשות הכול - הפכתי ברגע אחד לאדם סיעודי". שקד לאחר הפציעה עם בני משפחתו לצידו
(צילום: אוסף פרטי)
כשהם תחת אש והוא עצמו פצוע וכאוב, שקד המשיך לסייע בטיפול בחבריו הפצועים ושמר על הכרה מלאה עד שחולצו מהטנק. בתוך פחות משעה הוא פונה במסוק לבית החולים בלינסון, ומשם החל שיקום ארוך בבית לוינשטיין.
"מחייל שיכול לעשות הכול - הפכתי ברגע אחד לאדם סיעודי", הוא אומר. "זה מעבר מורכב. הייתי רגיל להיות הלוחם, זה שתמיד מסתער ראשון, והפכתי לאדם שאיבד את העצמאות שלו ונזקק לעזרה כמעט בכל פעולה בסיסית".
שקד: "אורי הייתה הדבר היציב היחיד בחיים שלי בתוך כל הטירוף. כשכל מה שמסביבך זה חדרי שיקום ותרגילים וכאב - היא הייתה זאת שהזכירה לי שיש עוד עולם בחוץ, ושיש בו גם הרבה מאוד טוב"
עם הידיעה על פציעתו, גם בני משפחתו ספגו מכה קשה. רק שנים אחדות קודם לכן הם איבדו את אמם, ועכשיו קיבלו את הבשורה על פציעתו של שקד. "זה קרה בערב שבת, וכולם היו בהלם מוחלט", הוא משחזר.
אבל דווקא מתוך התקופה הקשה הזאת, צמח אחד הדברים היקרים שיצאו לשקד מהפציעה: במשך חודש שלם, אביו - "הנסיך", כפי שהוא מכנה אותו - ישן לצידו בבית החולים.
"כשאתה נפצע, במיוחד בהתחלה, אתה מלא בכעס ותסכול. פתאום אתה לא מסוגל לעשות דברים בסיסיים וצריך עזרה בהכול, והרבה מהכעס הזה יוצא דווקא על האנשים הכי קרובים אליך", הוא מספר. "אבא שלי קיבל את זה בהבנה מוחלטת. הכיל אותי ולא נשבר לרגע - מקלח, מלביש, דואג לכל מה שאני צריך. מאז שאני ילד לא חוויתי קרבה רגשית כזאת איתו".
"אם אמא הייתה בחיים, אני בטוח שהיא הייתה מחזקת ודוחפת אותי קדימה". הוריו של שקד ביום חתונתם
(צילום: אוסף פרטי)
ארבע שנים לפני הפציעה איבד שקד את אימו, שנפטרה ממחלה קשה וארוכה. ואם את היציבות הוא מקבל מאביו, הרי שאת מה שמחזיק אותו מבפנים הוא מייחס דווקא לה: "את החיוך ואת היכולת לקום ולא לוותר גם כשקשה, קיבלתי במתנה ממנה. זה לגמרי גנטי", הוא אומר בהתרגשות.
"אני בטוח שאם היא הייתה בחיים, היה לה קשה מאוד לשמוע שנפצעתי. כאמא היא הייתה דואגת בלי סוף, אבל גם מחזקת ודוחפת אותי קדימה. אני מרגיש שאני נושא אותה איתי בכל יום".
"אורי הזכירה שיש עוד עולם בחוץ"
היציבות שקיבל מהמשפחה לא הייתה היחידה שהחזיקה אותו. הייתה גם אורי - סטודנטית למדעי המחשב ממושב גִּמְזוֹ הסמוך ליער בן שמן - שנכנסה לחייו של שקד דרך הדלת המשפחתית: אחיהם נשואים זה לזו, והם אלה שהחליטו להכיר ביניהם.
ההיכרות הראשונית אכן הובילה לזוגיות, אבל זו לא שרדה: השניים נפרדו אחרי תקופה קצרה, זמן לא רב לפני הפציעה.
"הבנו שהרגשות שלנו אמיתיים והדדיים". אורי ושקד אחרי החתונה
(צילום: אוסף פרטי)
אבל אז הגיעו הבשורות הקשות, ואורי רצתה להגיע מיד לבית החולים ולעבור עם שקד את תקופת השיקום המאתגרת. אולם שקד ביקש ממנה לחכות. "לא רציתי שהיא תראה אותי במצב הזה", הוא מסביר, "זה עדיין לא היה הזמן המתאים להיפגש, מבחינתי".
ואורי כיבדה את הבקשה. ישבה בצד והמתינה ששקד יסמן שהוא מוכן לפגוש אותה שוב. "העובדה שהיא לא לחצה וכיבדה את הבקשה שלי, בלי לכעוס ובלי לעשות פרצופים, זה בפני עצמו הראה לי מי היא וכמה שהיא מדהימה", הוא אומר.
"לא רציתי שהיא תראה אותי במצב הזה". שקד במהלך השיקום
(צילום: אוסף פרטי)
כשמצבו הגופני והנפשי של שקד התייצב, השניים חזרו לקשר יומיומי, ואורי החלה לפקוד את מחלקת השיקום בבית לוינשטיין באופן קבוע.
"בתקופה הזאת הבנו שהרגשות שלנו אמיתיים והדדיים, ובעיקר שהם לא נובעים מהנסיבות", הוא אומר. "אורי הייתה הדבר היציב היחיד בחיים שלי בתוך כל הטירוף. כשכל מה שמסביבך זה חדרי שיקום ותרגילים וכאב - היא הייתה זאת שהזכירה לי שיש עוד עולם בחוץ, ושיש בו גם הרבה מאוד טוב. אני בטוח שבזכותה ההחלמה והשיקום שלי היו מהירים יותר".
מתגייסים לחתונה
שנתיים אחרי הפציעה, שקד הציע לאורי נישואין. את המקום שבו שלף את הטבעת, הוא בחר בקפידה: במושב שבו בני משפחתה מתגוררים, ובו נפרדו בפעם הראשונה. "מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל", הוא מסביר את הבחירה.
אורי, מצידה, התרגשה מאוד ומיד אמרה: "כן". ואז, כשהשניים החליטו להינשא, התברר שארגון החתונה יהיה אתגר בפני עצמו. מבצע "שאגת הארי" פרץ בעיצומן של ההכנות, ומאותו רגע שום החלטה לא נשארה יציבה לאורך זמן.
"כל שבוע משהו אחר השתבש ושום דבר לא היה בטוח", מספרת אורי, "עד שבשלב מסוים פשוט הפסקנו לתכנן - והתחלנו לאלתר, בידיעה שיכול מאוד להיות שהחתונה תיאלץ להידחות למועד לא ידוע".
"כל שבוע משהו אחר השתבש". שקד ואורי לאחר חתונתם
(צילום: אוסף פרטי)
הישועה הגיעה ממקום לא צפוי: עמותת "ברק" של חטיבה 188, שמלווה מאז 1998 מפקדים, לוחמים ובוגרים של החטיבה - גם שנים ארוכות אחרי שפשטו את המדים.
כשסיפורם של שקד ואורי הגיע לאנשי העמותה, התשובה הייתה מיידית והם נרתמו להוביל את ארגון האירוע ודאגו לזמר, קייטרינג, שולחנות וכיסאות.
"כשהבנו שהם מנסים להרים חתונה תוך כדי מבצע ובצל מגבלות פיקוד העורף, היה לנו ברור שאנחנו מתגייסים", אומר רועי שפושניק, יו"ר העמותה. "שקד הוא חלק ממשפחת 188, ובמשפחה לא משאירים אף אחד להתמודד לבד".
שקד: "הם לא שאלו הרבה שאלות, פשוט אמרו 'מה אתם צריכים' - ועשו. זו עוד הוכחה לכך שב-188 המשפחה לא נגמרת כשהשירות מסתיים".
סביב החופה עמדו לוחמים, שחלקם ראו את שקד אחרי הפציעה, כשלא יכול היה לעמוד בכוחות עצמו. עכשיו הם ראו אותו עומד איתן, עם בחירת ליבו לצידו.
"הוכחה לכך שב-188 המשפחה לא נגמרת כשהשירות מסתיים". שקד (שני מימין) עם חבריו לגדוד
(צילום: באדיבות המצולם)
והסיפור של שקד לא נגמר מתחת לחופה. את מה שלמד על נפילה וקימה הוא מעביר היום הלאה, אל מי שזקוק לזה.
לפני הפציעה החל ללמוד חינוך; היא אילצה אותו לעצור באמצע, ואחרי השיקום חזר אל ספסל הלימודים. היום הוא מחנך תלמידי כיתות ז'–ח' ועובד עם בני נוער בסיכון. "זה לא היה החלום המקורי שלי, אבל גיליתי שיש לי חיבור אמיתי לנערים ולתחום בכלל", הוא אומר.
"עצם זה שבני הנוער רואים מולם מישהו שעבר משבר משמעותי, ובחר להמשיך קדימה למרות הכול - מחזק אותם מאוד. החבר'ה האלה, כשיש להם מישהו שמאמין בהם ונותן להם גב - הם מסוגלים להגיע מאוד רחוק, הרבה יותר ממה שנדמה להם".
השיקום של שקד אמנם עדיין נמשך, אבל הוא לא רואה בו את סוף הדרך שלו כלוחם. "אני עוד אתן למדינה הזאת", הוא אומר בנחישות, "אבל קודם נמשיך להתחזק ולהשתקם".
