הבניין התל אביבי שבו פועל מרכז "תעצומות" של חיל הרפואה נראה כמו עוד בניין מגורים או משרדים בלב העיר. אין בחזיתו סממנים צבאיים בולטים, ושום דבר לא מכין את מי שנכנס אליו למציאות שממתינה מעבר לדלת.
אבל מאחורי המראה השגרתי מתקיים מפגש יומיומי עם אחד המחירים הכבדים והפחות נראים לעין של המלחמה: הפצעים הנפשיים שאיתם חוזרים לוחמים משדה הקרב.
כאן, הרחק מהחזית, מתנהל מאבק מסוג אחר: המאבק לחזור לתפקד. הלוחמים שמגיעים למרכז נושאים איתם את מה שהשירות הותיר בהם - אירועים קשים, חברים שנפלו, תחושת אשמה, דריכות שלא מרפה ולילות בלי שינה - וכל אלה כבר הפכו לחלק מחיי היומיום שלהם. עבור חלקם, הדרך חזרה מתחילה דווקא ברגע שבו הם מודים שהם זקוקים לעזרה.
בחדר שבו נפגשת הקבוצה המדים נשארים בחוץ, וגם השמות: במרכז מקפידים על חיסיון מלא, ובחלק מהמפגשים גם הניסיון המבצעי והאירועים עצמם נשארים מעבר לדלת. מה שנשאר הוא מעגל של אנשים שלא צריכים הסברים. כאן אף אחד לא נדרש להסביר מהי חרדה, למה רעש מסוים מקפיץ אותו, או למה גם החזרה הביתה לא הביאה איתה את השקט שציפו לו.
ב"תעצומות" מטפלים גם בנשים, ורובן, מספרים שם, מגיעות מחיל המודיעין ומהגדודים המעורבים. ביום שבו ביקרנו במרכז ישבה במעגל גם לוחמת. היא לא דיברה, ואיש לא ביקש ממנה להסביר למה. לפעמים עצם הישיבה בחדר, לצד אנשים שמבינים גם בלי מילים, היא כבר חלק מהדרך חזרה לחיים.
הפער בין הדימוי של הלוחם שממשיך קדימה בכל מצב לבין ההבנה שגם הוא עלול להגיע לנקודת שבירה הוא אחד הנושאים שחוזרים במפגשים. אם בעבר עצם הפנייה לקב"ן הייתה עלולה להתפרש בעיני חיילים כמבוכה או כחולשה, כאן מנסים להחליף את התפיסה הזאת בהבנה שטיפול הוא חלק מההתמודדות עם המחיר הנפשי של השירות.
בבית, מספר אחד הלוחמים בקבוצה, כולם דואגים לו, רוצים לדעת מה עובר עליו ומנסים לעזור, אלא שלפעמים הדאגה מתורגמת לשאלות בלתי פוסקות, בעוד שהוא עצמו זקוק לשקט ולמרחב כדי לעכל את מה שעבר.
ב'תעצומות', הוא משתף, מבינים את הצורך הזה: המפגש עם אנשים שעברו חוויות דומות מאפשר לו להרגיש שאינו צריך להסביר את עצמו בכל רגע, ושהקושי שלו לא הופך אותו לחריג. "אני מבין שהם דואגים", הוא אומר על בני משפחתו, "אבל הם צריכים להבין שהדברים חייבים להתנהל אחרת".
קבוצה חדשה בכל יום ראשון
מרכז "תעצומות" הוקם לפני כשנתיים וחצי, כדי לתת מענה לחיילים שהגיעו למצוקה נפשית משמעותית ולפגיעה בתפקוד.
סא"ל מיכל ליפשיץ, ראש הענף, מסבירה שהמודל שנבנה במקום משלב טיפול אינטנסיבי עם מעטפת רחבה, שמתייחסת לא רק לתסמינים אלא גם לחיי היומיום, למסגרת וליכולת לחזור לתפקד.
"בכל יום ראשון נפתחת קבוצה חדשה של עשרה עד 12 מטופלים", היא אומרת. "בראש הקבוצה עומד מפקד, לעיתים מי ששירת בתפקידים קרביים משמעותיים – יש בהם גם מפקדים ביחידת דובדבן שמשרתים היום במילואים – ובמשך כחודש הוא משמש מפקד הקבוצה לכל דבר ועניין".
טיפול אינטנסיבי עם מעטפת רחבה. סא"ל ד"ר מיכל ליפשיץ, רע"ן "תעצומות"
(צילום: דובר צה"ל)
על פניו אפשר היה לחשוב שמי שמגיע לטיפול זקוק בראש ובראשונה למרחק מהמערכת הצבאית, אלא שבצה"ל זיהו שעבור חלק מהחיילים דווקא המסגרת היא מרכיב חיוני בתהליך ההחלמה.
"לפני הקמת המרכז היו חיילים שנשרו ממסגרות טיפוליות קודמות. הטיפול לבדו לא תמיד הספיק כדי להבטיח התמדה", מסבירה ליפשיץ. "הנוכחות של מפקד, שמוודא שהחיילים מגיעים מדי יום, לעיתים על מדים, משמרת תחושת שייכות ומחויבות ומסייעת למנוע את הנשירה".
לצד המפקד, היא מבקשת להדגיש, מלווים את הקבוצה שני מנחים שאחראים לפתיחת היום ולסיומו.
במהלך היום עוברים המטופלים סדנאות לוויסות רגשי ולהתמודדות עם תסמיני פוסט-טראומה, לצד פעילויות שמטרתן להחזיר בהדרגה את תחושת השליטה בחיים. אחד התחומים המרכזיים הוא השינה – היגיינת שינה, טכניקות הירדמות, התמודדות עם הפרעות שינה – ולא במקרה.
אצל מי שהתרגלו במשך תקופות ארוכות לדריכות מבצעית, הגוף לא תמיד יודע מתי מותר לו להירגע: רמת עוררות גבוהה, אדרנלין ותחושה מתמדת של צורך להיות מוכן לכל תרחיש, עלולים להימשך גם כשהסכנה המיידית כבר חלפה - והלילה, שאמור להיות זמן של מנוחה, הופך עבור חלק מהלוחמים לעוד זירת מאבק.
מלבד השינה, מקום מרכזי תופסות פעילויות גוף-נפש, ובהן אגרוף, גלישה וטיפוס, שנועדו לאפשר למטופלים למצוא דרכים שונות לוויסות ולבניית שגרת התמודדות שאפשר להתמיד בה גם בהמשך.
הרעיון אינו להציע לכולם טיפול אחיד, אלא לאפשר למטופלים להתנסות בכלים מגוונים, ולגלות בעצמם מה מתאים להם: עבור אחד זה יהיה אימון גופני, עבור אחר פעילות בטבע, ועבור השלישי דווקא השיחה האישית.
בהדרגה, הקבוצה הופכת ממסגרת טיפולית למשענת של ממש. המטופלים יוצרים קשרים, יוצאים יחד ולעיתים גם מטיילים בסופי שבוע, ובתוך הקבוצה נבנה אמון מסוג שקשה למצוא מחוץ לה: אין צורך להסביר מדוע התקף חרדה משבש את היום, מדוע שאלה תמימה עלולה לעורר מצוקה, או מדוע לפעמים אדם זקוק למרחק דווקא מהאנשים הקרובים אליו ביותר.
הלילה הופך עבור חלק מהלוחמים לעוד זירת מאבק
(צילום: Shutterstock)
לוחם אחד מספר על הקושי שנוצר אצלו דווקא מול המשפחה. בבית, הוא מסביר, כולם דואגים לו, רוצים לדעת מה עובר עליו ומנסים לעזור, אלא שלפעמים הדאגה מתורגמת לשאלות בלתי פוסקות, בעוד שהוא עצמו זקוק לשקט ולמרחב כדי לעכל את מה שעבר.
במרכז, הוא אומר, מבינים את הצורך הזה: המפגש עם אנשים שעברו חוויות דומות מאפשר לו להרגיש שאינו צריך להסביר את עצמו בכל רגע, ושהקושי שלו לא הופך אותו לחריג. "אני מבין שהם דואגים", הוא אומר על בני משפחתו, "אבל הם צריכים להבין שהדברים חייבים להתנהל אחרת".
הטיפול, מצדו, אינו נגמר בשיחות ובפעילויות. חלק מהמטופלים מתקשים גם בפעולות יומיומיות שנראו להם בעבר מובנות מאליהן. מרפאות בעיסוק ממפות את התפקוד הקוגניטיבי והיומיומי שלהם ומסייעות להם לבנות מחדש הרגלים ויכולות בסיסיות, ויש מי שזקוקים לעזרה גם בהתארגנות בבוקר או בפעולות כמו צחצוח שיניים.
אלה הרגעים שבהם מתברר עד כמה הפגיעה הנפשית אינה מסתכמת בזיכרון קשה או בתחושת פחד: היא עלולה לחלחל אל תוך השגרה עצמה ולפגוע ביכולת לבצע את הדברים הפשוטים ביותר.
סא"ל ד"ר מיכל ליפשיץ: "כשהלחץ המבצעי יורד והלוחם חוזר לסביבה האזרחית, הגוף והנפש מתחילים להגיב למה שנדחק הצידה. במובן הזה, החזרה הביתה היא לא תמיד סוף המערכה. לפעמים היא דווקא הרגע שבו מתחיל המאבק הפנימי, והמלחמה ממשיכה גם בבית"
רק כ-5% חוזרים לתפקידי לחימה
עד כה טופלו במרכז יותר מ-1,600 חיילים. לפי הנתונים שנמסרו בענף, כ-95% מהם לוחמים וכ-90% גברים. כ-70% מהחיילים שמגיעים למרכז נשארים בשירות הצבאי, ורובם משובצים מחדש בתפקידים משמעותיים בעורף – בין היתר בהדרכת ירי, בהסוואה, בחיל החינוך ובדובר צה"ל.
רק כ-5% חוזרים לתפקידי לחימה. הנתונים האלה ממחישים את אחד היעדים המרכזיים של המודל: לא בהכרח להחזיר כל לוחם לנקודה שבה היה לפני האירוע, אלא לסייע לו להתייצב, לשקם את התפקוד ולמצוא את מקומו מחדש בתוך המערכת, ככל שהדבר אפשרי ומתאים למצבו.
"מי שחווה אירועים קשים, ראוי לקבל טיפול מקצועי". לוחמים במהלך עיבוד עם קב"ן בשטח
(צילום: דובר צה"ל)
גם אחרי סיום הטיפול במרכז התהליך אינו אמור להיעצר. חיילים שמשתחררים מועברים להמשך טיפול ביחידה לתגובות קרב או לאגף השיקום במשרד הביטחון, כדי ליצור רצף טיפולי שימנע מצב שבו המעבר מהמסגרת הצבאית לאזרחות מותיר את המטופל ללא כתובת ברורה.
בענף מדווחים על ממוצע יציב של כעשר הפניות חדשות בשבוע, כלומר כ-40 מטופלים חדשים בחודש.
מתי מגיעים אליכם רוב הפונים - בשיא הלחימה?
ד"ר ליפשיץ: "לא בהכרח. לעיתים קרובות התסמינים מתחילים לצוף דווקא אחרי שהלוחמים יוצאים הביתה או מקבלים רגילה. בזמן הפעילות המבצעית הלוחם עסוק במשימה: הוא נדרש לתפקד, לקבל החלטות ולהגיב במהירות, וגם כשמתרחשים אירועים קשים, לא תמיד יש זמן או אפשרות לעצור ולהבין מה קרה.
"כשהלחץ המבצעי יורד והלוחם חוזר לסביבה האזרחית, הגוף והנפש מתחילים להגיב למה שנדחק הצידה. במובן הזה, החזרה הביתה היא לא תמיד סוף המערכה. לפעמים היא דווקא הרגע שבו מתחיל המאבק הפנימי, והמלחמה ממשיכה גם בבית".
מצב חיים לא נורמלי
הדרך אל "תעצומות" מתחילה בהפניה, ואחריה בסיפוח לר"מ 2 ובתקופת הערכה של שבועיים-שלושה, שבמהלכה נבחן מצבו של החייל ונקבע מסלול הטיפול המתאים לו.
"המרפאה מעניקה טיפול לחיילים שהגיעו לקריסה תפקודית בעקבות אירועים מטלטלים, שגרמו להם או למפקדיהם לשים לב למצוקה", אומר קצין בריאות הנפש (במיל') אלון משרקי. "היא מתבטאת בתסמיני פוסט-טראומה, בדיכאון, בקושי בתקשורת ובאובדן היכולת לשוב ללחימה".
גם טיפוס על קיר הוא חלק מתהליך הטיפול בפוסט טראומה. לוחמים במרכז "תעצומות"
(צילום: דו"צ)
במסלול הליבה האינטנסיבי שוהים המטופלים במרפאה ארבעה ימים בשבוע, שבע עד שמונה שעות ביום. התוכנית משלבת ליווי מקצועי, טיפולים בחווה, יוגה, תרגילי נשימה וסדנאות, וחלק מרכזי בה הוא ההתבוננות פנימה - הניסיון להבין מהו מקור התסמינים ואיך האירועים שחוו ממשיכים להשפיע עליהם. אחד הנושאים שחוזרים שוב ושוב הוא תחושת האשמה על חברים שנפלו.
עבור חלק מהלוחמים, העובדה שהם עצמם חזרו אינה מביאה בהכרח הקלה. הזיכרונות, השאלות על מה שאפשר היה לעשות אחרת והתחושה שנותרה להם אחריות כלפי מי שלא ישובו עוד ממשיכים ללוות אותם גם הרחק משדה הקרב.
לאחר שלב הליבה עוברים המטופלים לשלב מרפאתי-שיקומי, שכולל שלושה ימי טיפול בשבוע, פעילויות כמו גלישה ושיחות פרטניות. בהמשך מותאם להם פרופיל רפואי חדש ונבחן שיבוץ מחדש בתפקיד עורפי, בליווי מתמשך של קצין בריאות הנפש.
מה אתה אומר ללוחם שמשוכנע שהתגובות האלה הן חולשה?
משרקי: "מלחמה היא מצב חיים לא נורמלי. במהלך הלחימה לוחמים לומדים לדחוק הצידה רגשות כמו פחד, כעס ואשמה כדי שיוכלו להמשיך לתפקד, ובשעת האירוע היכולת הזאת עשויה להיות חיונית. אלא שהרגשות לא נעלמים. לעיתים הם צפים מאוחר יותר - בחלומות, במפגשים יומיומיים או בסיטואציות שנראות לסביבה חסרות משמעות.
"אין סיבה להתבייש בפנייה לעזרה. מי שחווה אירועים קשים ראוי לקבל טיפול מקצועי, לעבד את מה שעבר ולנסות לבנות מחדש את חייו - לא רק כלוחם, אלא גם כאזרח, כבן זוג וכהורה".
קצין בריאות הנפש (במיל'), אלון משרקי: "במלחמה לוחמים לומדים לדחוק הצידה רגשות כמו פחד, כעס ואשמה כדי שיוכלו להמשיך לתפקד. אלא שהרגשות לא נעלמים. לעיתים הם צפים מאוחר יותר - בחלומות, במפגשים יומיומיים או בסיטואציות שנראות לסביבה חסרות משמעות"
העבודה במרכז מציגה ניסיון צבאי להתמודד עם הפגיעה הנפשית עוד בזמן השירות, לפני שהחיילים יוצאים אל החיים האזרחיים. אבל דווקא ההצלחה ביצירת מסגרת טיפולית, מחדדת את השאלה הרחבה יותר: מה יקרה לכל מי שימשיכו להתמודד עם השלכות המלחמה גם אחרי שיעזבו את המדים?
בתוך הצבא יש מסגרת, מפקדים, מערך בריאות הנפש וכתובת שאליה אפשר לפנות. באזרחות המערכות שונות, תהליך השיקום עשוי להיות ממושך, וההתמודדות נופלת לא פעם על בני המשפחה.
השאלה, אם כך, היא לא רק כמה מהחיילים המשוחררים יקבלו טיפול, אלא אם יהיה להם מענה רציף, נגיש ומותאם לאורך זמן - בבית, בעבודה, בזוגיות, ובתוך חברה שמנסה בעצמה להתאושש משנים של טלטלה.
וכאן נמצא החשש הגדול: שהפגיעה הנפשית תהפוך למלחמה שקטה, כזו שהחברה הישראלית תתקשה לראות דווקא משום שאין לה תמונה ברורה של חזית, אין בה מדים, ואין בה רגע אחד שאפשר להצביע עליו ולומר בוודאות "כאן הכול התחיל".
מרכז "תעצומות" מציע תשובה אחת לאתגר הזה - כלים להתמודדות, מסגרת שאפשר להישען עליה וחיילים כמותם שמבינים את החוויה בלי לדרוש הסברים - אבל הוא אינו יכול לשאת לבדו את משקלה של בעיה לאומית.
מה יקרה לכל מי שימשיכו להתמודד עם השלכות המלחמה גם אחרי שיעזבו את המדים?
(ShutterStock)
שלוש שנים של לחימה המחישו עד כמה המדינה עדיין מתקשה להתמודד עם היקף הפגיעה הנפשית בלוחמים, וצה"ל ומערכות השיקום עדיין לומדים את ממדי התופעה ואת הדרכים הנכונות לטפל בה. לא כולם יודעים לבקש עזרה, לא כולם מגיעים אליה בזמן, ולא כל מי שזקוק לה מצליח להשתלב במערכת.
המבחן האמיתי, לכן, לא יהיה במספר החיילים שצה"ל הצליח להביא לטיפול, בשיעור הנשארים בשירות או במספר המרכזים שיוקמו. הוא יהיה ביכולתן של המדינה והחברה הישראלית לזהות בזמן את מי שנמצאים בסכנה, להגיע אליהם לפני שיהיה מאוחר מדי, ולוודא שאיש לא יישאר לבד עם המלחמה שהמשיכה איתו הביתה.
