דו קיום חוצה מגזרים, גם בתקופה מהמורכבות בתולדות ישראל: חלא רג'א ח'טיב מבית ספר אלחכמה בטמרה הייתה אמורה להשתתף בימים אלה בכנס בוגרים של תוכנית שביט - מסלול למצוינות מדעית של תלמידי חטיבות הביניים, שמוביל מכון דוידסון לחינוך מדעי, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן. אבל בחודש יוני חלא נהרגה מפגיעה ישירה של טיל ששוגר מאיראן בבית המשפחה. יחד עם חלא נהרגה אחותה הבכורה שדא, אימם מנאר ודודתם מנאר. מהאירוע הטרגי נותרו בחיים אב המשפחה רג'א והבת האמצעית רזאן שלומדת כעת בבית הספר בכיתה י"ב.
במסגרת כנס סיום התוכנית, נערכת במכון דוידסון לחינוך מדעי תחרות "מכונת רוּבּ גולדברג" שבה לוקחים חלק תלמידי כיתות ט' מ-14 בתי ספר ברחבי הארץ, הן מהחברה היהודית והן מהחברה הערבית. התלמידים מגיעים מאשקלון, ראשון לציון, טירה, עין מאהל, לוד, נצרת, חולון, מבשרת ציון, נס ציונה, ריינה, באר יעקב, טמרה ורחובות.
אבל הכנס המרגש לא היה שלם בלי התלמידה שנהרגה. "לפני כחודש אמורה הייתה חלא לחגוג 14. כל יום הולדת הייתה מתארגנת עם כל המשפחה כדי לחגוג את היום הזה כראוי. היא הייתה שקטה, מטופחת ומלאת חיים. יומיים לפני האסון חזרנו מחופשה באגם גארדה באיטליה. שדא רצתה לחזור, אבל רזאן וחלא רצו להישאר. מי יודע אילולא היינו נשארים מה היה קורה", אומר אב המשפחה רג'א, שנותר בלי בית ומתגורר כיום אצל אחיו.
התלמידים עבדו בנחישות גדולה מתוך תחושת שליחות. הם עיצבו את המכונה בצבעים המסמלים אבל, מתוך מחשבה כאילו חלא סייעה בבנייתה. כל תלמידי בית הספר מאמינים כי מי שהייתה חברתם לספסל הלימודים מסתכלת עליהם מהשמיים וגאה בהם. הכוח של הקהילה, של הזיכרון ושל ההנצחה דרך עשייה מדעית הוא שהניע את התלמידים לבצע את המחוה המרגשת עבורה. מדובר בסיפור מרגש על תלמידים שלא רק לומדים מדע, אלא גם לומדים על ערכים של זיכרון, חברות וצמיחה מתוך קושי.
פידא אסדי, מורתה של חלא, מספרת כי היא הייתה מהילדות שאין אפשרות לשכוח. תלמידה מצטיינת, רגישה, אדיבה, עם חיוך שפותח דלתות ולבבות. "בבית הספר נהגו לקרוא לה "הפרפר שלנו" – כי בכל מקום שהופיעה בו, הביאה איתה קלילות, יופי ושקט פנימי שהשפיע על כל הסביבה. התלמידים אהבו אותה, המורים העריכו אותה, והיא ידעה לגעת באנשים בדרך נדירה", אומרת פידא.
חלא הצטרפה לתוכנית המדעית כבר בכיתה ז'. היא הייתה סקרנית, חרוצה ומסורה, אבל כמו כל תלמידה בוגרת, לא הכול היה פשוט. מכיוון שהתוכנית התקיימה בסוף יום הלימודים, היא התעייפה ושקלה לפרוש. אבל אז קרה רגע ששינה הכול. כשהגיעה למפגש שבו הציגו את מכונת רוב גולדברג שבנו התלמידים בשנה שעברה, היא התאהבה. המנגנונים, הרעיון היצירתי, ההומור והדיוק הציתו בה מחדש את האהבה ללמידה ולעשייה מדעית. היא אמרה למורתה שברצונה לקחת חלק בעשייה ולהשתתף בכנס. וכך, במקום לוותר, נשארה התלמידה המצטיינת מתוך תשוקה אמיתית לבנייה, לחדשנות ולרצון לחקור.
סרטון יצירת מכונת רוב גולדברג לזכרה של חלא רג'א ח'טיב ז"ל
(צילום: ראמה יאסין)
חברותיה הקרובות של חלא עברו טלטלה נפשית קשה, כשהיו תלמידים שראו את האירוע במו עיניהם והתקשו להתמודד עם השלכותיו. הצוות החינוכי, המורות והמדריכים עטפו אותם במשך שבועות ארוכים. היה צורך בזמן, בהפניית קשב ובעיקר בהבנה שהכאב הזה לא חולף ביום אחד.
פידא מסבירה כי גם בית הספר נפגע קשה, משום שהוא צמוד לביתה של חלא. "הכיתה שלנו ממוקמת בדיוק מול ביתה. כשחזרנו לבית הספר היינו מסתכלים בכל יום על הבית ומתמלאים במחשבות. בתוך הסדק הזה נולד הפרויקט, כדרך לייצר משמעות, אחיזה ויכולת להמשיך לנוע. התלמידים לא בונים רק מכונה – הם בונים לעצמם מרחב של ריפוי. הם הופכים את הטראומה לאנרגיה, ואת האובדן למעשה של זיכרון חי", אומרת אסדי. "היום התלמידים ממשיכים את הפרויקט המדעי מתוך תחושת שליחות: לספר את סיפורה, ולהמשיך את החלום שלה. להניף את הדגל שהיא נשאה בגאווה. כל שלב במכונה נושא בתוכו פיסה ממנה. כל חלק בתוכנית מוקדש לה".
לדברי מורתה, חלא הייתה ילדה של אור. והאור הזה, גם אם איננו ברמה המוחשית, ממשיך ללוות את כיתתה בכל יום. "הכאב על אובדנה של חלא לא ייעלם אף פעם, אבל לראות ילדים ונוער ממשיכים את דרכה, נותן לנו טיפה של אור בתוך החושך", מוסיפה אסדי. "עם התרחבות מעגל הלחימה, איבדנו את חלא – תלמידה מצטיינת, אהובה וייחודית, שלא הספיקה להשלים את פרויקט הגמר שלה במסלול שביט. ליבה היה במדעים, בעשייה, ובעיקר – בחלום להפוך את הלמידה לחוויה יצירתית ומרגשת", אומרת יאסין. "מתוך כאב עמוק, הצער הפך ליצירת המכונה בצבעים כהים שנועדו להמחיש את האובדן, שילוב תמונות של חלא עם חברותיה – מה שמבליט יותר מכל את האהבה והגעגוע", מוסיפה סאמיה סעיד יאסין, מנהלת חטיבת ביניים בבית הספר אלחכמה.
לצד התמיכה הבית-ספרית, סבה וסבתה של חלא היו מעורבים מאוד. סבה של חלא, קאסם סמארה אבולהיג'א – איש עסקים ידוע – הודיע על רצונו לתרום סכום משמעותי להקמת מרכז חדשנות מדעית לזכר נכדתו. בקשתו הייתה ברורה: שהמרכז ייקרא על שמה – "מרכז חלא לחדשנות". לדברי סאמיה, מרכז זה יהפוך למוקד של חינוך יצירתי, מחקר מדעי, פיתוח פרויקטים, התנסות בטכנולוגיות מתקדמות כמו רובוטיקה, הדפסות תלת-ממד ותכנות. הוא יהיה לא רק חלל למידה, אלא סמל של תקווה, המשכיות ואמונה שכל תלמיד ותלמידה יכולים לחלום ולהגשים את חלומותיהם.
סאמיה מספרת כי הקשר שנרקם בינה לבין חלא ומשפחתה לא היה רק קשר בין מנהלת לתלמידה - אלא קשר אישי, משפחתי ועמוק. "אנו חברים מזה שנים, המשפחות שלנו קרובות מאוד, בילינו יחד, יצאנו לטיולים משותפים, ובנותינו גדלו זו לצד זו מאז יומן הראשון. חלא לא הייתה עבורי רק תלמידה – היא הייתה חלק מהלב שלי. האובדן הפתאומי היה מכה קשה ובלתי נתפסת. גם עבורי, ההתמודדות הייתה כואבת וקשה לקח לי זמן רב לעבד את הכאב ולחזור לעמוד יציבה מול תלמידים שמצפים לעוגן. עמדתי מולם עם לב שבור, אך בנחישות לחזק אותם ולהמשיך את הדרך – גם אם בלב פגוע".
מאיה שידלובסקי, מנהלת מסלול שביט במכון דוידסון לחינוך מדעי, אמר כי עיקר האמונה שלה ושל עמיתיה הוא שמדובר במסע משותף למורים ולתלמידים. "כשאנחנו מעצימים את המורים, אנחנו מאפשרים להם להוביל את התלמידים למצוינות מדעית המונעת מסקרנות וחקר התנסותי. תחרות רוב גולדברג היא הרבה יותר מהפגנת ידע מדעי. היא במה לטיפוח מיומנויות כמו נחישות, התמודדות עם אתגרים ועבודת צוות, שמלוות גם מורים וגם תלמידים במסע למצוינות מדעית", אומרת שידלובסקי. "הסיפור של חלא, כפי שסופר לנו על ידי צוות בית הספר, מדגיש עד כמה מפגש עם מצוינות מדעית יכול ליצור למידה משמעותית – כזו שמגבירה מוטיבציה, מעודדת התמדה, ונותנת מקום לצמיחה אישית כחלק מקהילת המצוינות".
