ריאיון עם מיה גזית, פסיכולוגית ומקימת מיזם 'אור כי יהל'
(צילום: מיקי שמידט)
בעוד הפציעות הגופניות של חיילים זוכות לטיפול מיידי ולתשומת לב ציבורית, הפצעים הנפשיים - אלה שאינם נראים לעין - נותרים לעיתים ללא מענה מספק. בלב המציאות הכאובה הזו צמח מיזם יוצא דופן, שנולד מתוך כאב אישי עמוק.
"אור כי יהל" - פרויקט שהוקם על ידי מיה גזית, פסיכולוגית ואם שכולה, לזכר בנה סרן יהלי גזית ז"ל, מעניק טיפול נפשי ללא תשלום לחיילי חטיבה 188, בה שירת. תוך שנה בלבד, המיזם כבר סייע למאות לוחמים וממשיך לגדול.
"כשיהלי נפל, הרגשתי שיחד עם האובדן הנורא יש לי גם את הכלים המקצועיים לעזור לחבריו ולחייליו", אומרת מיה. "הצורך הנפשי בשטח הוא עצום, ויש לנו את היכולת לתת מענה שהמערכת לבדה לא תמיד מסוגלת לספק".
"להמשיך את דרכו של יהלי"
בדצמבר 2023, במהלך הלחימה בעזה, נפל סרן יהלי גזית ז"ל בקרב בסג'עייה. יהלי, שהיה סמ"פ בגדוד 53, נזכר על ידי חייליו כמפקד קשוב שידע להיות שם בשבילם ברגעים הקשים. "הוא התייחס אליהם בגובה העיניים והיה קשוב ומכיל", מספרים חבריו.
השם שנבחר למיזם, "אור כי יהל", לקוח מספר איוב ומסמל את הרצון להאיר את החשכה בדיוק כפי שיהלי עשה עבור חייליו בחייו. "יהלי היה ילד מלא חיים", מספרת מיה בגעגוע, "והסיפורים שמגיעים אלינו מאז שהוא נפל מתארים בעיקר את התמיכה העצומה שהוא העניק לחיילים שלו לכל אורך הדרך - בשירות עצמו, ועל אחת כמה וכמה בתוך המלחמה עצמה".
איך נולד הרעיון להקים דווקא מיזם טיפולי לזכרו של יהלי?
"זה בא מהבטן", היא משיבה. "כשחשבנו איך להנציח אותו, רצינו שזה יהיה משהו שיוכל לסייע לחברים שלו, לחיילים שלו. בעצם לקחת את התפקיד שהוא מילא עד שנפל - ולתמוך ולהעניק להם תקווה, ודרך כך להמשיך את דרכו שהופסקה בטרם עת".
מיה משתתקת לרגע, ואז מוסיפה: "זה מאפשר לי גם להיות מעורבת במיזם עצמו ולא רק לתרום כסף לפרויקט הנצחה, אלא להיות חלק ממשהו שהוא יקר ערך עבורי - ודרכו ליהנות מתחושת עשייה ומשמעות, למרות האובדן הקשה".
ממחשבה למעשה - במהירות מדהימה
הספירה מתחילה בפברואר 2024. בעוד הלחימה בעזה נמשכת ללא הפוגה, מיה לא מאבדת זמן. המיזם שהגתה לזכר בנה הופך למציאות במהירות. "המיזם התחיל ממש לפני שנה", היא מספרת בגאווה, "הוא קם במהירות מדהימה, בעיקר כי נעזרתי - ואני עדיין נעזרת, בעמותת 'ברק' - עמותה שתומכת בחטיבה 188, שבה שירת גם יהלי שלי".
מיה מגלה שללא העמותה, ייתכן שהמיזם לא היה יוצא לפועל. "העמותה נותנת לנו רוח גבית מאוד חזקה, ואם לא היא - סביר להניח שהייתי עדיין במקום שבו אני חושבת על המיזם, אבל לא מצליחה להוציא אותו לפועל".
האיחוד בין שני כוחות - אם שכולה עם מקצוע טיפולי ועמותה שפועלת למען החטיבה - יצר תוצאה מיידית: "באמת, בזכות העמותה, תוך חודש מהרגע שעלה הרעיון כבר התחלנו לקבל חיילים למיזם. נכון להיום, יש מעל 400 חיילים שכבר פנו אלינו ומקבלים טיפול או קיבלו טיפול בעבר".
מיה גזית: "הקב"נים בצבא עושים עבודת קודש, אבל האפשרות להעניק טיפול לאורך זמן שבו החיילים יוכלו לעבד את האירועים שעברו, וחיילים משוחררים יוכלו לקבל טיפול שיסייע להם לבנות את החיים שאחרי - זה משהו שהצבא לא יכול לתת כרגע. וזה חשוב מאוד על מנת לאפשר לחיילים האלו להשתקם מהחוויות שעברו במהלך השירות, ובפרט במלחמה"
מה מייחד את המיזם מפרויקטים אחרים לתמיכה נפשית בחיילים?
"קודם כל, זה העומק שלו. מטרת המיזם היא לאפשר לכל חייל או חיילת בחטיבה 188 - בסדיר, בשנת הקבע הראשונה או בשנת השחרור הראשונה - להגיע לטיפול פסיכולוגי ללא תשלום למשך שנה שלמה, במטרה להפוך את הטיפול הנפשי לזמין יותר עבורם, עם כל בעיה או קושי שצץ.
"המיזם מאוד ייחודי במובן הזה", היא מוסיפה, "כיוון שרוב הפרויקטים לחיילים הם קצרי מועד ומסתכמים ב-12 פגישות, 20 פגישות מקסימום - וכאן אנחנו מאפשרים להם טיפול מתמשך לאורך זמן, מתוך אמונה שלוקח זמן לעבד אירועים קשים".
לצד זה, יש גם את המציאות המתמשכת. "אנחנו נמצאים עדיין בתוך הלחימה. כלומר, חיילים ממשיכים לחוות חוויות לא פשוטות גם בזמן שהם כבר בטיפול".
"להפוך את הטיפול הנפשי לזמין עבור כולם"
היופי במיזם "אור כי יהל" טמון בגישה הייחודית שלו: כאמור, הוא מושיט יד לחיילים בזמן אמת, עוד במהלך שירותם הפעיל, ומלווה אותם גם בצעדים הראשונים באזרחות. מספר הפונים הגדול ממחיש עד כמה קיים צורך במענה כזה.
"עוד ייחודיות של המיזם הזה היא שאנחנו פונים גם לחיילי סדיר, באישור הצבא כמובן", מדגישה מיה. "זה לא מובן מאליו ולא פשוט. חשוב לי לציין שמערך בריאות הנפש בצבא עבר שינוי מאוד משמעותי, ועם זאת הטיפול שמוענק לחיילים הוא בעיקר התערבותי, קצר מועד ובמקרה חירום.
"הקב"נים בצבא עושים עבודת קודש", היא ממשיכה, "אבל האפשרות להעניק טיפול לאורך זמן שבו החיילים יוכלו לעבד את האירועים שעברו, וחיילים משוחררים יוכלו לקבל טיפול שיסייע להם לבנות את החיים שאחרי - זה משהו שהצבא לא יכול לתת כרגע. וזה חשוב מאוד על מנת לאפשר לחיילים האלו להשתקם מהחוויות שעברו במהלך השירות, ובפרט במלחמה".
"מיה הצילה עשרות נפשות"
גיא זליקוביץ', שריונר המשרת במילואים בגדוד סדיר, הוא אחד מאותם חיילים שנעזרו במיזם. "הכרתי את המיזם כשהיינו בעזה, לקראת סוף הפעילות שלנו שם", הוא משחזר. "חבר מהצוות סיפר לי שהוא הצטרף לפרויקט, ושזה עושה לו טוב. אני התחלתי את הטיפולים במאי האחרון.
"אגב, לצד כל התארים שהענקתם למיה, לא ציינתם גם שהיא הצילה עשרות נפשות, אם לא מאות, דרך המיזם הזה", הוא מציין בחיוך.
למה אתה מתכוון כשאתה אומר שמיה הצילה נפשות רבות?
"מתחילת המלחמה אני עושה מילואים בגדוד סדיר, כך שיצא לי לפגוש הרבה מאוד חבר'ה מאז 7 באוקטובר שמשרתים בצבא או במילואים, והם עוברים המון דברים בשנה וחצי האלו. ואלו גם האנשים הכי שקופים, כי הם חיילים שצריכים להילחם ולא נמצאים בבית או לא ירשו לעצמם לחשוף את מה שעובר עליהם, ולכן זה גם מצב מאוד מסוכן.
"בסוף, פגיעה נפשית היא לא כמו פציעה פיזית שאפשר לראות ישר. זו פגיעה שקופה, ולפעמים החייל יכול להיראות נורמטיבי לגמרי", הוא ממשיך, "ואם הוא או הסביבה לא מתריעים על מצבו - הוא לא יקבל שום טיפול והמצב רק ילך ויחמיר. ואז בסוף השבוע, כשהוא יהיה בבית, הוא עלול לנסות לעשות לעצמו משהו עם הנשק. זאת סכנת נפשות ממש".
אחד האתגרים המשמעותיים בקבלת טיפול נפשי בישראל הוא הסבך הבירוקרטי שמלווה את התהליך. עבור לוחם במצב נפשי רגיש - טפסים, אישורים ותהליכים מורכבים עלולים להוות מחסום בלתי עביר. מיזם "אור כי יהל" ייחודי גם בנקודה זו.
"עבור רוב החיילים, ואני אעיד גם על עצמי, הבירוקרטיה מאוד מפחידה ומונעת מאיתנו לגשת לטיפול פסיכולוגי", משתף גיא. "אם לא הייתי נתקל במיזם של מיה - סביר להניח שלא הייתי מטופל היום, כי רוב המקומות דורשים הרבה מאוד טפסים ובירוקרטיה, וזה הופך לכאב ראש בזמן שאתה הכי פגיע וגם ככה מתקשה לטפל בעצמך".
איך המיזם מצליח לעקוף את המכשולים הבירוקרטיים האלו?
"מה שמיה מציעה זה פשוט להתקשר אליהם, לספר על עצמך בכמה מילים, לפחות ככה זה היה אצלי, ותוך כמה דקות של שיחה כבר קבעו לי טיפול. בלי טפסים ובלי סיבוכים. והאמת היא שזה מאוד ריגש אותי - אתה שריונר? אתה לוחם? יאללה, אתה מוזמן אלינו - ככה פשוט, בלי חקירות מיותרות".
איך הטיפול משפיע עליך?
"אני יכול לומר בכנות שזאת הפעם ראשונה שאני באמת מרגיש סוג של מעטפת טיפולית שמקבלת את מה שעובר עליי בלי שיפוטיות או ביקורת - וזה חשוב לכל מי שזקוק לזה, ובמיוחד לחבר'ה שעדיין נמצאים בתוך הטראומה".
מניעה במקום טיפול מאוחר
מאחורי המיזם עומדת תובנה היסטורית חשובה. "מצאנו שהטיפול בלוחמי יום כיפור היה מאוחר מדי, והדבר השפיע ישירות על פוסט-טראומה שלא טופלה כראוי", מסביר רועי שפושניק, יו"ר עמותת "ברק". "דור שלם של לוחמים נשא צלקות נפשיות במשך שנים, חלקם נושאים אותן עד היום, ללא מענה הולם".
שפושניק רואה במיזם "אור כי יהל" מענה חיוני, וכזה שעשוי לכפר על מחדלי העבר: "כעת, יש לנו אפשרות להעניק טיפול נפשי מיידי ללוחמים הצעירים ולמנוע היווצרות פוסט-טראומה בעתיד. זה ההבדל בין דור של פצועים נפשית - לדור שקיבל הזדמנות להחלים".
גיא זליקוביץ': "פגיעה נפשית היא לא כמו פציעה פיזית שאפשר לראות. זו פגיעה שקופה, ולפעמים האדם יכול להיראות נורמטיבי לגמרי, ואם הוא או הסביבה לא מתריעים על מצבו - הוא לא יקבל שום טיפול והמצב רק ילך ויחמיר. ואז בסוף השבוע, כשהוא יהיה בבית, הוא עלול לנסות לעשות לעצמו משהו עם הנשק. זאת סכנת נפשות ממש"
באופן מרגש, למיזם התגייסו מאות מטפלים ופסיכולוגים מהשורה הראשונה בארץ, שמתנדבים להעניק טיפול לחיילי החטיבה. הטיפול ניתן בתיאום עם מערך בריאות הנפש בצה"ל: בעוד חיילים במצבי קיצון ממשיכים לקבל סיוע מהקב"ן הצבאי, מטופלים אחרים שחווים חרדות, לחצים או קשיים אישיים - יכולים להיעזר במיזם.
"המיזם אינו רק סיפור של הנצחה פרטית, אלא דוגמה לדרך שבה ניתן לתרגם כאב אישי לפעולה משמעותית שמשנה חיים ומצילה נפשות", אומרת מיה, "עם כל חייל שמקבל מענה - האור של יהלי ממשיך להאיר, ממשיך להפיח תקווה בלוחמים הנושאים על כתפיהם את המשימה הקשה של הגנה על המדינה".
במובן מסוים, בעוד חיילים רבים מתקשים למצוא מילים לתאר את החוויות שעברו, המיזם של מיה מציע להם לא רק מרחב בטוח לעבד את אותן חוויות, אלא גם מסר פשוט וחזק: אתם לא לבד. בדיוק כפי שיהלי היה אומר לחייליו.
לתרומות והרשמה למיזם - היכנסו לאתר
