השבוע, כמה ימים לפני שנכנס בפעם הראשונה בשערי בית הספר, ביקש ניתאי וינשטיין, בן שש, מאמא שלו מכונת זמן. "שאלתי אותו למה הוא צריך את זה", מספרת הדס וינשטיין, "והוא אמר שהוא רוצה לחזור לתקופה שבה אבא היה בחיים, כשהוא היה קטן, ושאבא ייקח אותו שוב לטיול בקלאב קאר בעמק המעיינות".
עומר וינשטיין, דור חמישי למשפחת חקלאים במטולה, נהרג ב-31 באוקטובר 2024 מירי רקטה בזמן שעבד במטעים – גם אחרי שהמשפחה, על ארבעת ילדיה, פונתה מביתה בצפון באוקטובר 2023, הוא המשיך להגיע לאדמה. כמעט שנתיים אחר כך, אתמול, הבן הצעיר שלו התחיל כיתה א'.
גלריה
ניתאי עם אמא הדס בטקס פתיחת שנת הלימודים. "בפעמים הקודמות עומר היה שם איתי. הפעם הוא לא"
(צילום: אלבום פרטי)
"ניתאי מאוד מתרגש. מבחינתו כיתה א' היא דבר גדול", סיפרה הדס בשיחה שנערכה ערב פתיחת שנת הלימודים. "הוא מחכה להיות 'ילד גדול', מתרגש מהילקוט החדש, מהקלמר, מהכיתה ומהחברים. אחרי כל מה שהוא עבר, יש משהו מאוד יפה בזה שהוא עדיין מצליח להתרגש מדברים פשוטים כאלה", היא מוסיפה.
"אני מאוד רוצה לשמור לו על המקום הזה, שיתחיל את כיתה א' כמו כל ילד אחר - שיתרגש, אולי גם קצת יחשוש, יכיר חברים חדשים ויגלה עולם שלא הכיר קודם לכן".
"הוא לא רק ילד שאיבד את אבא שלו"
עבור הדס, שכבר ליוותה בעבר את ילדיה הגדולים לכיתה א', הבוקר של אתמול היה שונה לגמרי. "כבר הייתי אמא שעומדת ליד שער בית הספר ב-1 בספטמבר. אני מכירה את ההתרגשות, את התמונות שלי ושל עומר יחד ואת הגאווה. אבל בפעמים הקודמות עומר היה שם איתי. הפעם הוא לא".
דווקא ברגעים שאמורים להיות השמחים ביותר, מספרת הדס, החסר הופך למוחשי במיוחד. "אני יכולה להתרגש בשביל ניתאי מכל הלב, ובאותו רגע ממש להרגיש את הכאב על כך שעומר לא שם להחזיק לו את היד, לצלם אותו ולראות אותו עם התיק החדש. אבל אני גם מנסה לבחור בשמחה, כי אני לא רוצה שהאובדן ייקח מהילדים שלי גם את החיים עצמם".
ניתאי עם אביו, עומר ז"ל. "הגעגוע מקבל צורות אחרות"
(צילום: אלבום פרטי)
וכשהיא חוזרת למשאלה של ניתאי, היא נאנחת. "ילד בן שש שמבקש מכונת זמן כדי לקבל עוד טיול אחד עם אבא. יש במשאלה הזאת משהו כל כך תמים וכל כך כואב. הזמן עובר, הילדים גדלים והחיים ממשיכים, אבל הגעגוע לא בהכרח פוחת. הוא פשוט מקבל צורות אחרות".
תחילת הלימודים מביאה איתה גם אתגרים חדשים. "אני לא חוששת מהלימודים או מההסתגלות של ניתאי", אומרת הדס. "אני חושבת על כל הרגעים הקטנים שבהם האובדן יכול פתאום להיכנס לחיים שלו – ציור של המשפחה, שאלה על מה אבא עושה או יום המשפחה.
"אני רוצה שהוא יידע שמותר לדבר על אבא, שמותר להתגעגע ושמותר להיות עצוב, אבל לא פחות חשוב לי שיידע שמותר לו להיות שמח. אפשר להתגעגע לאבא ולצחוק עם חברים. אני לא רוצה שהשכול יהיה הזהות שלו. אני רוצה שהוא יגדל עם האובדן, אבל לא רק בתוכו".
ניתאי ומשפחתו בבוקר פתיחת שנת הלימודים. "הוא לא רק ילד שאיבד את אבא שלו"
(צילום: אלבום פרטי)
לקראת השנה החדשה היא מבקשת מהצוות החינוכי בעיקר להכיר את הסיפור המשפחתי של ניתאי, אך לא לראות אותו רק דרכו.
"אני רוצה שהמחנכת תדע שהוא ילד שמח, סקרן, חכם, רגיש ומלא כוחות", היא אומרת. "הוא עבר דברים שילד לא אמור לעבור, אבל הוא לא רק ילד שאיבד את אבא שלו. אני לא רוצה רחמים, אני רוצה רגישות. ורגישות היא לראות את השכול, אבל לראות קודם כול את הילד".
"כל גיל מביא איתו שאלות אחרות"
משפחת וינשטיין נתמכת מאז האובדן על ידי עמותת "משפחה אחת", המלווה לאורך השנים משפחות שנפגעו מטרור ומלחמה. עבור הדס והילדים, הליווי כולל תמיכה רגשית ומעשית, וקשר שוטף עם המשפחה גם זמן רב אחרי האובדן עצמו.
משפחת וינשטיין עם עומר ז"ל. "האובדן לא מסתיים בהלוויה ולא בשנה הראשונה"
(צילום: אלבום פרטי)
"האובדן לא מסתיים בהלוויה ולא בשנה הראשונה", אומרת הדס. "כל גיל מביא איתו שאלות אחרות, התמודדויות אחרות והבנה אחרת של מה שחסר.
"ב'משפחה אחת' מבינים את זה ונמצאים איתנו לאורך כל הדרך, לא רק ברגעי משבר אלא גם בתוך החיים עצמם - בחגים, בימי הולדת, במעברים בין מסגרות וגם עכשיו, כשניתאי עולה לכיתה א'. יש לילדים פעילויות, מחנות, ליווי של אח בוגר ובנות שירות, תמיכה רגשית, ואנשים שמכירים אותם באמת ויודעים מה כל אחד מהם צריך", היא מוסיפה.
"עבורי, כאמא לארבעה ילדים שכל אחד מהם מתמודד אחרת עם האובדן, הידיעה שיש עוד מי שמחזיק אותם יחד איתי ושאני לא לבד בהתמודדות הזו, היא משמעותית מאוד.
"אמנם הם לא יכולים להחזיר את עומר ולא לקחת מאיתנו את הגעגוע, אבל הם עוזרים לנו לשאת אותו, ובעיקר מעניקים לילדים חוויות, חברים, שמחה ומקום שבו הם יכולים פשוט להיות ילדים".
הדס וינשטיין: "אני לא חוששת מהלימודים או מההסתגלות של ניתאי. אני חושבת על כל הרגעים הקטנים שבהם האובדן יכול פתאום להיכנס לחיים שלו - ציור של המשפחה, שאלה על מה אבא עושה או יום המשפחה"
את הרגעים שהדס מתארת, משה סוויל, מנכ"ל "משפחה אחת", מכיר היטב אחרי שנים של פעילות למען משפחות השכול: "היום הראשון בכיתה א' הוא רגע מרגש בכל משפחה. אבל עבור ילד שאיבד אבא או אמא הוא יכול להציף מחדש, ובצורה חזקה מאוד, את מי שחסר.
"דווקא ברגעים האלה אנחנו רואים עד כמה האובדן ממשיך להשתנות יחד עם הילדים, וכמה חשוב שהליווי לא יסתיים בחודשים הראשונים שאחרי האסון", הוא מסביר, "חשוב שגם הצוותים החינוכיים יידעו לנהוג ברגישות, בלי להגדיר את הילד דרך האובדן שלו.
"ניתאי, כמו כל ילד שנכנס אתמול לכיתה א', צריך לקבל את האפשרות להתרגש, ללמוד, להכיר חברים ולפתוח פרק חדש בחיים שלו".
עמותת "משפחה אחת", הארגון הלאומי למשפחות שכולות ולנפגעי טרור ופעולות איבה, הוקמה לפני 25 שנה על ידי שנטל ומרק בלזברג, ומעניקה למשפחות תמיכה רגשית, טיפול פרטני וקבוצתי, סדנאות וסיוע כלכלי. מאז 7 באוקטובר הרחיבה העמותה את פעילותה כדי להגיע לכל משפחה שנפגעה.
