ליליאן כהן חדד מניחה פריט אחר פריט בתוך הסל שלפניה. ידיה עובדות בקצב מדויק, כמעט טקסי, והיא מרוכזת במשימה וממלאת אותה בשקט ובלי למהר, כדי שחלילה לא תטעה ותשכח להכניס את אחד מהמוצרים לסל.
סביבה, במטבח של עמותת "חסדי נעמי", נערמים בקבוקי שמן, שקיות אורז וקופסאות מצות לקראת חג הפסח. מאחוריה שוררת המולה של מתנדבים נוספים, אבל ליליאן שקועה בשלה - במחשבות שרחוקות מהמטבח הזה בכמה עשורים וכמה יבשות.
"כשאני אורזת את מוצרי המזון", היא אומרת בטון כמעט מתנצל, "אני לא יכולה שלא לחשוב על ילדותי במלחמה. אני יודעת איך זה מרגיש להיות רעבה. זו תחושה בלתי נסבלת, כזו שקשה לתאר במילים".
היא בת 87, ניצולת שואה ודיירת "בית גיל הזהב תל אביב", והגיעה לפעילות ההתנדבותית יחד עם דיירים נוספים, כחלק מיוזמת "כנפיים של זהב" - קרן שמובילה את פעילויות ההתנדבות של הבית, ומחברת את דייריו עם הקהילה.
נוכחותה כאן הוא חלק ממעגל שנסגר: הילדה שגדלה ברעב ובעוני בימי מלחמת העולם השנייה, אורזת היום סלי מזון עבור קשישים וניצולי שואה שידם אינה משגת.
"נולדתי בתוניסיה, אחת מתוך תשעה אחים ואחיות. גרנו כולנו יחד עם אמא ואבא בדירה קטנה וצפופה בשכונה של יהודים. כמו גטו, אבל לא סגור", היא מספרת, "הדירה שלנו הייתה בקומה הראשונה, ובכל פעם שנשמעה אזעקה היינו יורדים על הברכיים ומתקדמים לעבר הכביש, מגיעים לשוחה שהייתה שם, נכנסים פנימה ומסתתרים בתקווה שהמזל יהיה עמנו גם הפעם".
"מי שחווה אי פעם בחייו רעב קיצוני, תמיד יישא עמו את התחושה הזו של הכאב הפיזי ממש. את החרדה שאולי שוב נהיה במצב שבו לא יהיה מה לאכול. זה לכל החיים"
בנובמבר 1942 נכבשה תוניסיה על ידי גרמניה הנאצית. במהלך כשישה חודשי שלטון ישיר של האס-אס, יהודי המדינה סבלו מגזירות קשות, הוטל עליהם לענוד טלאי צהוב ומאות נשלחו לעבודות כפייה. כ-300 יהודים נרצחו, והקהילה ניצלה מגורל דומה לזה של יהודי אירופה רק הודות לשחרור המהיר של בעלות הברית במאי 1943.
ליליאן, שנולדה ב-1938, הייתה אז בת ארבע בלבד. זיכרונותיה מאותה תקופה אינם תמיד שלמים, אבל רובם חרוטים עמוק עד שלפעמים הם מרגישים מוחשיים כל כך, שהיא תוהה האם באמת חלפו מאז למעלה מ-80 שנה.
"הנאצים נכנסו אלינו הביתה לפנות בוקר, כשעוד היינו במיטות. רובם היו גרמנים, אבל היו איתם גם כמה איטלקים", היא משחזרת את הרגעים שבהם, כפי שהיא נוהגת לומר, תמה ילדותה. "הם רצחו את אחי, שהיה אז בן 21, מול העיניים שלנו. היינו המומים. זו הייתה מכה קשה מאוד בשביל כולנו.
"אחרי זה הם לקחו את אבא בכוח לבית הסוהר, יחד עם חמישה יהודים נוספים מהשכונה. אני לא זוכרת בדיוק כמה זמן הוא היה כלוא שם, אבל זה היה לא מעט, ובמשך כל הזמן הזה לא ידענו עליו כלום. אפילו לא ידענו אם הוא בחיים או לא".
את אמה הנאצים היו לוקחים מדי יום למפעל מרוחק, שם היא נדרשה לתפור מדים עבור החיילים. ליליאן התלוותה אליה. "היו לוקחים אותנו בבוקר מוקדם ומחזירים אותנו בשעות הלילה המאוחרות", היא מספרת, "ובמשך כל הזמן הזה אמא לא קמה מהכסא. היא רק תפרה ותפרה, עד שהידיים שלה כבר היו מכוסות ביבלות והיא סבלה מכאבי גב קשים. אבל הפחד מהחיילים הנאצים היה חזק יותר מכל כאב פיזי".
איך העברת את כל השעות האלו במפעל?
"אז כמובן שלא היו לי משחקים, אבל בכל זאת הייתי ילדה קטנה ורציתי לשחק. אספתי את שאריות הבדים שאמא לא השתמשה בהם, והכנתי מהם בובות. וכך העברתי את הזמן, בלי חברים בגילי ובלי משחקים ועל בטן ריקה רוב שעות היום".
ובתוך המציאות האכזרית הזו, היא נושאת עמה גם רגע קטן אחד של אנושיות. "לא אשכח איך באחת מהפעמים כשהיינו במפעל, נכנס פנימה חייל גרמני פצוע, התקדם לכיווני והרים אותי בעדינות. הוא הסתכל עליי, חייך ואמר שאני מזכירה לו את בתו.
"אחר כך אותו חייל הביא לי סוכרייה או משהו מתוק אחר, אני כבר לא זוכרת מה זה היה בדיוק, רק שהיה לזה טעם מתוק ונהדר. גם עכשיו אני מרגישה אותו על לשוני. וכמי שסבלה מרעב כבד, ואפילו בחלומות לא העזתי לחשוב על ממתקים - זה היה רגע של אושר שלא אשכח כל חיי".
כיכר לחם אחת למשפחה
אחרי זמן שהרגיש לליליאן כמו נצח, שוחרר אביה מהכלא, אבל חזר שבור, נפשית וגופנית, כשהוא סובל מפציעה חמורה שספג מההתעללות ומהמכות בבית הסוהר - ולא טופלה מעולם. גם את החנות שהייתה בבעלותו הפקיעו מידיו, כי על היהודים - על פי החוקים הנאציים - נאסר לעבוד ולהתפרנס.
"חיינו בדוחק ובצפיפות גדולה", היא אומרת, "לפעמים היינו כולנו בחדר אחד, ואמא הייתה זו שהחזיקה את המשפחה יחד כדי שלא תתפרק".
"ההתנדבות מחזירה אותי לימים כילדה רעבה. כשאני מכינה את הכריכים, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על הילדים שיאכלו אותם ולא יאלצו להעביר את היום בתחושת רעב. זה עושה לי נחת שאני יכולה לעזור"
ובתוך הדוחק הזה, הרעב הלך והתהדק. הוא לא הגיע בבת אחת, אלא נבנה לאט, בהדרגה, עד שנעשה הרקע הקבוע של החיים. "האוכל הצטמצם עם הזמן", היא מספרת. "היינו שמונה ילדים, אחרי שהאח הגדול נרצח, וחלקנו בינינו כיכר לחם אחת לכולם, שנרכשה דרך תלושים שההורים הצליחו להשיג בדרך לא דרך.
"לפעמים, ארוחת הבוקר שלנו הייתה רק לחם עם סוכר. ולפעמים, אבא היה לוקח את מה שנשאר מהלחם, ומכין ממנו מרק חומוס, שהיה ממלא מאוד גם אם אכלת ממנו רק כפות ספורות - שזה מה שהיה קורה ברוב המקרים".
הזיכרון של הרעב ההוא עדיין חי בך?
"בהחלט. מי שחווה אי פעם בחייו רעב קיצוני, תמיד יישא עמו את התחושה הזו של הכאב הפיזי ממש. את החרדה שאולי שוב נהיה במצב שבו לא יהיה מה לאכול. זה לכל החיים. ויחד עם זאת, בהסתכלות לאחור, היום אני יודעת שהיה יכול להיות גם יותר גרוע. בסוף, העובדה שכל המשפחה שרדה, מלבד האח שנרצח, זה לא מובן מאליו. יש שורדים שעברו זוועות קשות מאוד ונותרו לבדם".
אלא שגם אחרי שחלפה הסכנה המיידית, החיים בתוניסיה לא שבו למסלולם. "אחרי המלחמה התוניסאים החליטו שהיהודים הם 'אחים שלהם' ואיפשרו חתונות בין יהודים לערבים", היא מספרת. "אבא ואמא פחדו שיחתנו את האחיות הגדולות שלי עם בחורים לא יהודים, אז באמצע הלילה עלינו על ספינה לצרפת - ומעולם לא שבנו לתוניסיה".
בצרפת, מצאה המשפחה מקום חדש להתחיל בו. אביה שירת בצבא הצרפתי והיא, שהייתה אז רק בת 12, לא תיארה לעצמה שהמדינה האירופאית שכעת הפכה לביתה - היא רק עוד תחנה בדרך עבורה.
ב-1956, כשהייתה בת 17, ליליאן ביקרה לראשונה בישראל. "הגענו, כל המשפחה, כדי להשתתף בחתונה של אחותי הבכורה שעלתה ארצה כמה שנים קודם. אחרי החתונה נשארתי קצת בארץ ועבדתי בחקלאות באזור עפולה - בגבעת המורה ובקיבוץ מגידו. שתלנו עצים ועבדנו קשה מאוד".
באותן שנים פגשה גם את האיש שמאוחר יותר יהפוך לבעלה. הוא היה חייל ושירת בבסיס ליד עפולה, והיא עבדה בדואר. "לקוחות היו מצלצלים, ואני הייתי מחלקת להם תורים לדואר. בעלי היה מתקשר הרבה, עד שפעם אחת הוא החליט להגיע לדואר ולפגוש את האישה שאיתה הוא מדבר - ומאז היינו יחד עד שנפטר".
אחרי שנישאו חזרו השניים לצרפת, ושם גם נולדו ילדיהם. אבל השקט הצרפתי לו קיוו, לא החזיק מעמד זמן רב. "אחרי מלחמת ששת הימים האנטישמיות בצרפת התגברה מאוד, והייתה אלימות קשה כלפי יהודים. סבלנו שם מאוד, וב-1972 עלינו ארצה והתחלתי לעבוד במפעל לייצור חוטים".
השנים חלפו והמשפחה גדלה. אחרי הילדים הגיעו הנכדים ואחריהם הנינים. עם השנים גם שיתפה את ילדיה בסיפורי ילדותה, אבל "היום אנחנו פחות מדברים על זה", היא אומרת.
אלא שדווקא כשנדמה היה שהטרגדיות שפקדו את ילדותה נותרו חלק מהעבר ולא ישובו עוד, פקד אותה אסון חדש וקשה מנשוא. בשנת 2018, בתה ירדנה, שהייתה אז בשנות ה-50 לחייה, נורתה למוות בתוך רכבה סמוך לעיר טולום שבמקסיקו - במהלך שוד שהסתבך.
"חשבתי שהחיים שלי נגמרו", היא אומרת, "אבל המשכתי בזכות הילדים והמשפחה. וגם ההתנדבות מחזקת אותי ונותנת לי את הכוח להמשיך ולא לוותר".
הניצחון שלה
הנתינה הזו הפכה עם הזמן לחלק בלתי נפרד מהשגרה היומיומית שלה. זה התחיל לפני כמה שנים, כמעט במקרה. ליליאן הצטרפה למועדון לניצולי שואה שמפעילה עמותת "חסדי נעמי", שם היא התבקשה לעזור בהסעה של נשים מבוגרות לפעילויות העמותה. היא נענתה ברצון, ומאז נשארה במועדון וההתנדבות הפכה לה לעוגן.
"אין כמעט יום בשבוע שבו אני לא פעילה ומתנדבת", היא אומרת, "אני מסיעה שורדים נוספים מבתיהם אל המועדון ובחזרה, מארגנת להם מסיבות לחגים, ודואגת לכל פרט קטן. זה נותן לי סיפוק גדול ותחושה שעשיתי משהו טוב".
ההתנדבות, היא מסבירה, ממלאת אצלה צורך עמוק ופנימי. "זה הניצחון שלי. כל עוד אני יכולה לעשות משהו בשביל מישהו אחר, אני מגיעה, ולא משנה עד כמה אני עייפה או חסרת אנרגיות".
ליליאן משתתפת גם בפרויקט "כריך לכל ילד" של העמותה, במסגרתו מכינים מתנדבים מדי בוקר כריכים לילדים נזקקים. שם, בין פרוסות הלחם והממרחים, הזיכרונות מתוניסיה חוזרים בעוצמה.
"ההתנדבות בפרויקט מחזירה אותי לאותם ימים כילדה עם מעט מאוד אוכל. אני מכינה את הכריכים, וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על הילדים שיאכלו אותם ולא יאלצו להעביר את היום בתחושת רעב. זה מביא לי נחת שאני יכולה לעזור, אפילו אם זו רק עזרה קטנה".
גם כשארזה את סלי המזון לפסח, ראתה בעיני רוחה את הילדה הקטנה והרעבה, שהמתינה למעט לחם שלא תמיד הגיע. "אם אז היה מישהו שעוזר לנו, זה היה משנה הרבה מאוד", היא אומרת בעצב, "אני לא רוצה שעוד מישהו ירגיש את הרעב והמחסור שאני סבלתי מהם.
"אני חושבת גם על האנשים שמקבלים את הסלים האלה. על אלה שיושבים בבית, ולא בטוחים אם יהיה להם אוכל לשים על השולחן בערב החג. אם העזרה שלנו יכולה לתת להם קצת שקט, קצת ביטחון, ובעיקר את התחושה שהם לא לבד ושיש מי שחושב עליהם - זה שווה הכול מבחינתי".
מלחמת קיום
הנתינה אמנם מעניקה לה כוח, אבל לא מחסנת אותה מפני הכאב שמתעורר יחד עם הזיכרונות. בבוקר ה-7 באוקטובר, כשהגיעו הידיעות הראשונות על מתקפת הטרור הרצחנית בעוטף - הם שבו והציפו אותה.
מה הרגשת כשהבנת מה קורה?
"זה היה יום מאוד קשה. אמנם אני לא זוכרת את כל מה שקרה בתקופת השואה, כי הייתי קטנה ועל רבים מהאירועים שמעתי מהוריי בדיעבד - ועדיין, מתקפת הטרור הרצחנית באותה שבת החזירה אותי לתחושות הקשות שהרגשנו בתוניסיה כשהנאצים פגעו בנו, וגם לאלו שהרגשנו בצרפת אחרי מלחמת ששת הימים, כשהערבים רדפו אחרינו.
"ב-7 באוקטובר הרגשתי בעיקר שוב את הסבל של אמא, שלא חזרה לעצמה אחרי שאחי נרצח באכזריות מול עינינו ואבא נלקח באלימות מהבית. חוסר הוודאות, במיוחד כלפי היקירים שלך, הוא קשה ובלתי נסבל - ורק מי שחווה אותו יהיה מסוגל להבין איך זה מרגיש".
5 צפייה בגלריה
"באותו יום הרגשתי שוב את הסבל של אמא". קיבוץ ניר עוז עולה באש ב-7 באוקטובר
(צילום: דקל אגמי)
נבהלת כשהבנת שהמחבלים הצליחו לבצע בנו טבח על אדמת המדינה?
"עברתי לא מעט מלחמות במהלך חיי, ואני לא נבהלת בקלות. הכאב היה עצום - על האנשים הצעירים שנרצחו, על התינוקות, על הקשישים, על האימהות ועל החטופים שנלקחו באכזריות לעזה - והוא עדיין שם, לא עוזב. אבל אני מרגישה שמה שקורה עכשיו, כשמדינת ישראל נלחמת מול שבע חזיתות, זה לא פחות מאשר מלחמת הקיום שלנו. ואנחנו ננצח בה".
ואולי דווקא בשל כך, היא מוצאת משמעות מיוחדת בחג שזה עתה חלף. "לחג הפסח יש משמעות כפולה עבורי", היא אומרת, "היציאה מעבדות לחירות בהגדה, מסמלת את הקמת המשפחה שלי. יש לי ילדים, נכדים ונינים, וזה הניצחון האמיתי שלי על הנאצים שביקשו להשמיד אותי. את כולנו".
"ב-7 באוקטובר הרגשתי בעיקר את הסבל של אמא, שלא חזרה לעצמה אחרי שאחי נרצח באכזריות מול עינינו ואבא נלקח באלימות מהבית. חוסר הוודאות, במיוחד כלפי היקירים שלך, הוא קשה ובלתי נסבל - ורק מי שחווה אותו יהיה מסוגל להבין איך זה מרגיש"
יוזמת "כנפיים של זהב", שבמסגרתה פעלה ליליאן, היא פרויקט משותף של עמותת "חסדי נעמי" ו"בית גיל הזהב" תל אביב. ליליאן היא אחת ממתנדבות ומתנדבים רבים במסגרת היוזמה, אבל הסיפור שלה, לדברי מנכ"ל העמותה משה כהן, מייצג תופעה מעוררת השראה.
"ניצולי השואה שמתנדבים אצלנו עבור ניצולי שואה נזקקים", אומר כהן, "אלו אנשים שבוחרים להגיע ולעזור לאחרים, למרות כל הטרגדיות שעימן נאלצו להתמודד בחייהם. זה מעורר השראה, אבל גם צריך להדליק נורה אדומה. האחריות שלנו כחברה היא לדאוג שאף אחד, וודאי לא ניצולי שואה, ימצא את עצמו שוב במציאות של מחסור ורעב".
