בישראל של 2026 אין שגרה - יש הפוגות. בין אזעקה להודעת שחרור למדנו, ילדים ומבוגרים כאחד, לצפות שהחיים ישתבשו מעת לעת ויזרקו אותנו בן־לילה ממערכת חיים אחת לאחרת. זהו מעבר שמגדיר מחדש את סדר היום שלנו, את הציפיות מאיתנו ואת הכוחות שאנו נדרשים לגייס כדי להמשיך לתפקד.
בזמן שגרה, המערכות הציבוריות מחזיקות חלק גדול מהחיים שלנו. בתי הספר מנהלים את יומם של הילדים, מקומות העבודה מארגנים את יומם של המבוגרים, מסגרות רווחה, בריאות ופנאי משלימות את התמונה. ההורים הם שותפים שקטים למערכת החיים הזו, הם מביאים ולוקחים מבית הספר, מהחוג, מהרופא; מלווים, תומכים, אבל נשענים על סדר חברתי מודרני שבו המדינה היא שותפה דומיננטית בגידול ילדיהם.
ואז מגיע זמן חירום. המערכות אינן נעלמות, אך כשאי אפשר להגיע אליהן, כשהמפגש הפיזי נפסק ובית הספר או המתנ"ס אינם נגישים, הן מתקשות להחזיק את סדר היום כפי שהחזיקו בשגרה. האחריות לא מתפוגגת. היא פשוט חוזרת הביתה.
בשלב הזה ההורים כבר אינם רק שותפים. הם הופכים למי שמחזיקים את המערכת מבפנים. הם מייצרים שגרה בתוך אי שגרה, מתווכים מציאות מורכבת, מנסים להרגיע כשהחרדה עולה, מציבים גבולות כשקשה לשמור על מסגרת. הם הופכים לאוזן הקשבת של המתבגרת, למורה של הילד שמתקשה בלמידה מרחוק, וממלאים תפקידים שבימים רגילים מתחלקים בין מוסדות וקהילה שלמה.
ההשפעה אינה נשארת רק אצלם. בשנים האחרונות אנחנו רואים שכאשר הורים נשחקים לאורך זמן, גם הילדים חווים ירידה ביציבות, בתחושת הביטחון וביכולת לשמור על רצף תפקודי. מנגד, כאשר הורים מקבלים תמיכה, כלים ומרחב לעיבוד, הילדים מצליחים לשמור טוב יותר על יציבות גם בתקופות של שיבוש מתמשך.
בקהילות הצפון שחזרו לבתיהן תחת איום מתמשך ראינו זאת מקרוב. במקומות שבהם הוקמו מרכזי הורות ונוצרו מסגרות של הדרכה, ליווי וקבוצות שיח, רמת המסוגלות ההורית הייתה גבוהה יותר וההתאוששות הקהילתית הייתה מהירה ומאורגנת יותר. כשההורים קיבלו גב, המשפחות עמדו יציבות יותר, והקהילה כולה חזרה לפעול מתוך תחושת יכולת.
המציאות הזו מחייבת מחשבה מחודשת.
אם המעבר בין שגרה לחירום הוא כבר חלק ממבנה החיים בישראל, גם תפיסת העבודה של המערכות הציבוריות צריכה להשתנות. הממשלה, הרשויות המקומיות וארגוני החברה האזרחית נדרשים לראות בהורים קהל יעד מרכזי, לא רק שותפים עקיפים. בשגרה ובחירום כאחד.
המשמעות היא בנייה עקבית של מענים דרך המערכות הקהילתיות הקיימות, כאלה שמחזקים את המסוגלות והשלומות של הורים. הדרכות, קבוצות תמיכה, ליווי וכלים להתמודדות עם עומס ואי ודאות אינם מותרות. הם חלק מהתשתית ששומרת על מרקם החיים פה.
חוסן של ילדים ונוער לא נבנה בהתערבות נקודתית לאחר אירוע קשה. הוא נבנה באופן מתמשך בסביבה הביתית ובקבוצות השווים האורגניות שלהם. בימי ריחוק חברתי, ההורים הם המפתח החשוב ביותר שיש לנו להבטיח את חוסנם של הילדים וחוסנו של העורף הישראלי כולו.
שירה אוחנה, מנכ״לית יוזמת חוסן ילדינו מבית שיתופים
