סיפור האהבה של מלכה ויונתן פרגר החל לפני יותר מ-20 שנה בטיול בהודו אחרי הצבא. שני צעירים עם תשוקה להתנדבות מצאו זה את זו, והפכו את החיבור ביניהם למנוע של נתינה אינסופית. כיום, 34 שנות נישואים אחרי, הזוג מקריית אתא לא רק ממשיך להתנדב במגוון מרשים של תחומים - הם גם הצליחו להנחיל את ערך הנתינה לשלושת ילדיהם, כשהאמצעית והצעיר אף זכו בפרס שר החינוך על התנדבותם.
"איך יש לכם זמן לזה?", זו השאלה שנשאלים תדיר מתנדבים. התשובה של מלכה פשוטה: "זה עניין של סדרי עדיפויות. אם ההתנדבות זורמת בדם שלך, אתה מוצא את הזמן. אף פעם לא חשבתי על התנדבות כעל עוד משהו שאני צריכה לעשות, אלא כמשהו שמעניין אותי ושאני רוצה לעשות אותו. מעולם גם לא התעסקתי בשאלה אם אני מקבלת שכר על הפעילות שלי".
כמה פעמים בשבוע את מתנדבת?
"אני לא יודעת להגיד לך כמה, זה משתנה. יש שבוע שיוצא לי להתנדב רק פעם אחת ויש שבוע שאני מתנדבת ארבע פעמים. היום אני מתנדבת במרכז הגישור העירוני, שהייתי בין המקימות שלו, ומגיעה לשם לסייע מתי שקוראים לי. אין לי יום ספציפי שאני צובעת אותו בצבע של התנדבות".
יונתן: "ההתנדבות ממלאת אותנו. יש את הקלישאה שאומרת שלא רק מי שמקבל מרוויח, אלא גם מי שנותן - ולמרות שמדובר במשפט מוכר שנשמע כמו חלק מספר של 'איך לחיות נכון' - הוא מדויק. אני חושב שבכל גיל את יכול לתרום, לא משנה אם אתה ילד צעיר, נער או מבוגר".
עוד לפני שמלכה ויונתן הכירו, שניהם כבר היו מתנדבים ותיקים. מלכה אף זכתה באות נשיא המדינה על פעילותה ההתנדבותית בגיל 12 - הישג מרשים לילדה צעירה.
"את פרס נשיא המדינה קיבלתי סביב התנדבות בבתי אבות בבאר שבע, שם נולדתי וגרתי עד שיונתן ואני התחתנו ועברנו לקריות", מספרת מלכה. "הייתי גם מאוד פעילה כמדריכה במד"צים, ובהמשך גם נבחרתי ליו"ר המד"צים בכל מחוז הדרום. במקביל, הייתי יו"ר מועצת התלמידים ויושבת ראש המועצה הציונית בבאר שבע. התנדבות ונתינה לאחר היו חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי".
מלכה: "הילדים נולדו לתוך זה ומגיל אפס הצטרפו אלינו להתנדבויות. אם זה בשבת, בשישי, בחגים - לא משנה מתי. למשל, כשיונתן ואני היינו מוציאים טיולים בהתנדבות למשפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים, הילדים שלנו גדלו להיות 'הילדים של' המשפחות האלה"
זה משהו שהגיע מהבית שבו גדלת?
"האמת היא שכן. אני זוכרת את עצמי כילדה בכיתה ג' מסתובבת עם אבא שלי באוטובוסים בזמן שהוא תולה שלטים שהוא מימן מיוזמתו, שעליהם היה כתוב 'בפני שיבה תקום' ומשפטים נוספים מהסוג הזה. גם סבא שלי, שלא הכרתי, היה שליח ציבור שאסף מגבית בחו"ל לארץ ישראל".
יונתן מגיע אף הוא מבית שהנתינה הייתה ערך מרכזי בו, וכבר מגיל צעיר ליווה ותמך בילדים עם צרכים מיוחדים בהתנדבות. "ההורים שלי, זיכרונם לברכה, היו ממקימי קיבוץ נחל עוז בעוטף, ואפילו התחתנו שם. מזל שהם לא כאן כדי לראות מה קרה בקיבוץ ובאזור כולו ב-7 באוקטובר, זה היה מעציב אותם מאוד".
כשהערכים עוברים בירושה
הבית של משפחת פרגר הוא לא סתם בית. כבר 25 שנה הם מכשירים כלבי נחייה לעיוורים במסגרת עמותת "עיניים מנחות לעיוור", כשכל המשפחה לוקחת חלק בתהליך המורכב.
"זה אומר שכל המשפחה מגויסת לתהליך", מסבירה מלכה. "אני אחראית בעיקר על האילוף, הילדים עוזרים בטיפוח ובהוצאת הכלבים. עם הזמן, לכל אחד מאיתנו היה חלק בתהליך - היו המלטות בבית, היו כלבים שליווינו למקומות שונים. אני מטפלת נפשית-רגשית בבסיס שלי. חלק מההכשרה עשיתי כדרמה תרפיסטית, ואחר כך הוספתי גם טיפול באמצעות בעלי חיים. שם נחשפתי בפעם הראשונה לעניין של כלבי נחייה, והיה לנו ברור שאנחנו רוצים לקחת בזה חלק".
יונתן, שמשלים את התמונה המשפחתית, עובד כמורה לשל"ח בבית ספר לחינוך מיוחד, מה שמתחבר היטב לערכי הנתינה המשפחתיים. בנוסף, הוא מתנדב כליצן רפואי בבית חולים כרמל בחיפה ומחלק מזון למשפחות נזקקות.
ההתנדבות במשפחת פרגר היא חלק אינטגרלי מהיומיום. הילדים ספגו את ערכי הנתינה מגיל אפס והמשיכו במסורת המשפחתית, עד כדי כך ששניים מתוך שלושת ילדיהם זכו בפרס שר החינוך על התנדבותם.
היה לכם ברור שהילדים שלכם יהיו מתנדבים כמוכם?
מלכה: "למען האמת לא חשבנו על זה יותר מדי, הם פשוט נולדו לתוך זה ומגיל אפס הצטרפו אלינו להתנדבויות. אם זה בשבת, בשישי, בחגים - לא משנה מתי. למשל, כשיונתן ואני היינו מוציאים טיולים בהתנדבות לילדים עם צרכים מיוחדים, הילדים שלנו גדלו להיות 'הילדים של' כל המשפחות האלה".
המשפחה מוצאת בהתנדבות גם דרך לחזק את הקשר ביניהם. "יש התנדבויות שכל אחד עושה לבד, ויש התנדבויות משותפות", מסבירה מלכה, "למשל, יונתן ואני הצטרפנו לקבוצת מלווים של טיולי לילה לעיוורים - יונתן היה מוציא את הטיולים, אני הייתי עוסקת בלוגיסטיקה, והילדים היו מצטרפים כשהיו יכולים ועוזרים בליווי. זה חלק מההוויה המשפחתית שלנו".
יונתן: "כחלק מהפעילות ב'סיירת הורים', שאלו אותנו איך הילדים שלנו מגיבים לזה שאנחנו יוצאים בלילות ומסתובבים בעיר. חלק מההורים אמרו שהילדים שלהם מתביישים בזה. כששאלתי את הילדים שלנו, הם אמרו 'לא להפך, אנחנו מאוד גאים בך'".
מלכה: "אני זוכרת שכשעברנו לבית הנוכחי, ממש שבוע אחרי המעבר עוד לפני שבכלל פרקנו את הארגזים, היה טקס בגן של הבת הגדולה שלנו לפתיחת הספרייה, ואנחנו היינו שם שחקנים בהצגה - אף אחד לא הכיר אותנו, ולמרות זאת עלינו על הבמה".
יונתן: "כחלק מהפעילות ב'סיירת הורים', שאלו אותנו איך הילדים שלנו מגיבים לזה שאנחנו יוצאים בלילות ומסתובבים בעיר. חלק מההורים אמרו שהילדים שלהם מתביישים בזה. כששאלתי את הילדים שלנו, הם אמרו 'לא להפך, אנחנו מאוד גאים בך'"
דורון, בנם הצעיר של מלכה ויונתן, בן 20, זכה בפרס שר החינוך על התנדבות על שם אלעד רבן, נער מחיפה שהתנדב במכבי אש והצטרף לסייע לכוחות בשריפה בכרמל ב-2010, ונספה באסון.
במה אתה מתנדב בימים אלו?
דורון: "אצלי ההתנדבות מחולקת להתנדבויות קטנות וגדולות. כמו שההורים סיפרו, נולדתי לתוך זה ומהרגע שאני זוכר את עצמי כבר עזרתי להורים לאלף את כלבי הנחייה".
זה בטח קשה להיפרד מהכלב אחרי תקופה כל כך ארוכה של אילוף, לא?
"התרגלנו לזה. ההורים בהתחלה חשבו שאנחנו, הילדים, נהיה אלה שיסבלו יותר מהפרידה, אבל אנחנו דווקא קיבלנו את זה בקלות יחסית, לעומתם. בסוף, כשיודעים שזה למטרה טובה, מתכוננים נפשית לפרידה - ומקבלים אותה באהבה".
בנוסף לעבודה עם כלבי הנחייה, דורון התנדב גם עם ילדים עם צרכים מיוחדים במסגרת הצופים והמדצ"ים (מדריכי של"ח צעירים), ואף היה פעיל בפרויקט "מגשימים" - תוכנית סייבר שחושפת צעירים מהפריפריה ללימודי תכנות ומחשבים. את שנת השירות שלו עשה בעמותה הפועלת בחיפה ובנהריה, שם ליווה צעירים עם מוגבלויות בדרכם לחיים עצמאיים.
יש טענה שהתנדבות היא פריבילגיה של אנשים שלא צריכים כסף או שיש להם זמן פנוי. אתה מסכים עם זה?
"לא, חד משמעית זה לא נכון. כל אחד יכול להתנדב. כמו שההורים שלי אומרים - פשוט צריך למצוא את התחום שאתה אוהב ומרגיש אליו חיבור, ואז זה יקרה באופן טבעי. ההתנדבות לא צריכה להיות גרנדיוזית, היא יכולה להיות גם משהו ממש קטן בשכונה או סתם עם חברים".
"לראות את עם ישראל היפה"
בימים אלו, בני הזוג פרגר מתנדבים יחד ביחידת סע"ר (סיוע עצמי ראשוני) - יחידת חילוץ והצלה בהובלת משרד הרווחה ובשיתוף פיקוד העורף, כשמלכה בתפקיד קצינת אוכלוסייה ויונתן קצין לוגיסטיקה.
"אנחנו עוברים הכשרה של מד"א בעזרה ראשונה ולומדים חילוץ והצלה", מסבירה מלכה. "אנחנו עומדים לרשות העירייה, ובמקרה חירום, כמו רעידת אדמה, אנחנו הגוף הראשון שמגיע, תומך, עוזר ומעניק מענה ראשוני עד שכוחות הצבא והרפואה מגיעים".
5 צפייה בגלריה
יחידת סע"ר שבה מתנדבים מלכה ויונתן. "אם המטרה מספיק חשובה לי - שום דבר לא ירתיע אותי"
אין חשש שאתם עלולים להיפגע בעצמכם, כמו האזרחים שיצאו לעזור ב-7 באוקטובר?
מלכה: "בשבועות הראשונים למלחמה, כשמצאתי את עצמי בעוטף בתוך ההפגזות מחלקת חבילות לחיילים, הפחד שאני עלולה להיפגע לא עבר לי במחשבות בכלל. התחושה הייתה שאם צריך לקרות לי משהו - זה יקרה גם כשאני עומדת מול הבית שלי. פחד הוא חוויה סובייקטיבית. כשאני מגיעה למקום כי המטרה שלשמה אני הולכת היא מספיק חשובה לי שאני אסתכן עבורה - שום דבר לא ירתיע אותי".
לאור הרקע שלה בטיפול נפשי, מלכה רואה אפשרות להרחיב את השירות גם לתחום הנפשי: "מחקרים מראים שברגע שאנשים מקבלים מענה ראשוני נפשי, הסיכויים להתפתחות פוסט טראומה נמוכים יחסית. אנחנו במחשבות איך לפתח בתוך היחידה גם כוח שייתן מענה נפשי. זה משהו מאוד ראשוני שהאחראית ברווחה ואני משקיעות מחשבה בו, במיוחד אחרי מה שקרה ב-7 באוקטובר".
זה בטח קשה להיפרד מהכלב אחרי תקופה כל כך ארוכה, לא? "התרגלנו לזה. ההורים בהתחלה חשבו שאנחנו, הילדים, נהיה אלה שיסבלו יותר מהפרידה, אבל אנחנו דווקא קיבלנו את זה בקלות יחסית, לעומתם", אומר דורון, "בסוף, כשיודעים שזה למטרה טובה, מתכוננים נפשית לפרידה - ומקבלים אותה באהבה"
המנטליות של סיוע בשעת חירום התחדדה עוד יותר מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", שהיוותה נקודת מפנה עבור רבים בחברה הישראלית. יונתן, מצדו, רואה בכך הזדמנות לאיחוי הקרעים בעם: "7 באוקטובר היה אבן דרך. לפני כן היה מאבק גדול בתוכנו, והרגשתי שאנחנו קרובים מאוד למלחמת אחים. אחרי 7 באוקטובר התחלנו לחזור למצב שהיינו בו קודם - לראות אחד את השני ולא לחפש את הקיצוניות והשלילי בכל אחד, אלא לראות ולהראות גם את עם ישראל היפה".
למרות גילו, יונתן ביקש להתנדב למילואים בזמן המלחמה: "למרות שקיבלתי כבר פטור מהצבא, עדיין התנדבתי לפיקוד העורף מתחילת הלחימה. לאחרונה נודע לי שפתחו גדוד חדש בצפון, ואחרי שניסיתי להתנדב גם אליו, אמרו לי שם: 'תשמע, תודה, אבל צה"ל כבר לא בשבילך'. התאכזבתי מאוד. אני רק בן 60, זה עדיין צעיר".
מלכה, שעובדת כדרמה תרפיסטית ומטפלת באמצעות בעלי חיים, חידדה בתקופה זו את הטיפול בנפגעי טראומה. "בחודשי המלחמה הראשונים הצטרפתי לפרויקט 'מטפלים באהבה', דרכו התחלתי לקבל בקליניקה מטופלים שסבלו מטראומה - ללא תשלום. המשכתי בזה במשך חודשים רבים, ובימים אלו אני נותנת מעל 80 שעות טיפול במתנה למילואימניקים שמתמודדים עם תסמינים פוסט-טראומתיים".
דורון, שהיה בתחילת שנת השירות כשפרצה המלחמה, התגייס גם הוא לעזור: "הפעילות של העמותה הופסקה בחודש הראשון למלחמה. נאמר לנו שעד שיתבהרו הדברים ויבינו טוב יותר מה עומד לקרות עם חיזבאללה, אנחנו צריכים להישאר בבתים. בינתיים, חבר ואני הרמנו את הכפפה וחיפשנו מקומות להתנדב בהם בארץ. היו המון אפשרויות - אריזות של בגדים ומזון למפונים, עזרה עם ילדים ועם בעלי החיים ועוד".
ראית אנשים שלא התנדבו קודם מתנדבים פתאום?
"בדיוק, זה ממש חימם את הלב. פתאום זה לא רק אתה שמתנדב, ואתה רואה את כל עם ישראל מתנדב בכל דבר אפשרי. זה באמת היה מדהים. אחרי שחזרנו לשנת שירות בחיפה, שילבנו את ההתנדבויות שעשינו במהלך החודש הזה לטובת נפגעי המלחמה; התנדבנו במלון בחיפה שאירח מפונים, ועזרנו עם הילדים שם כדי שתהיה קצת מנוחה להורים. התנדבנו גם בבית ספר לחינוך מיוחד בחיפה, כי הרבה מהמורים גויסו למילואים או לא יכלו להגיע כי פונו מהבתים שלהם בצפון".
"זה 'בילד אין' אצלנו"
הרוח ההתנדבותית של משפחת פרגר לא נעצרת בגבולות ישראל. "יונתן ואני טיילנו במשך שנתיים וחצי בעולם אחרי שהתחתנו", נזכרת מלכה. "כשהיינו בתאילנד מצאנו מודעה שהייתה תלויה על לוח מודעות ברחוב, שיש ישראלים שיושבים בכלא התאילנדי. בלי יותר מדי מחשבה קפצנו לסופר, קנינו חטיפים, נסענו לכלא ופגשנו את הישראלים שם.
"בפעם אחרת פגשנו ישראלים במזרח שהיו קצת 'שפוכים' אחרי סמים, עזרנו להם ומצאנו את הדרך ליצור קשר עם המשפחות שלהם ולדאוג להעלות אותם על מטוס בחזרה לארץ. עשינו את זה כי זה 'בילד אין' אצלנו, לא היינו צריכים לחשוב אם לעשות את זה או לא - היה ברור לנו שהמשימה שלנו בחיים האלו היא לעזור למי שנמצא במצוקה".
ביפן, שם שהו שמונה חודשים, בני הזוג הפכו למעורבים בקהילה המקומית: "השתתפנו בכל מיני מרוצים בטוקיו - היינו מבין אלה שאוספים את האופניים אחרי התחרות, מוזגים מים למתחרים ועוד", היא משחזרת.
יונתן: "כשטיילנו באפריקה עם הילדים, נכנסנו לבתי הספר בכפרים וניסינו לסייע במה שאפשר. זה אמנם לא היה טיול התנדבותי, אבל כן עזרנו לתושבים במה שיכולנו".
יש מקום בעולם שהייתם רוצים להתנדב בו - ועוד לא הגעתם אליו?
יונתן: "יש משהו שתכננו ועדיין לא יצא לפועל, ואני מאוד מאוד מקווה שהוא ייצא - להתנדב באפריקה עם בעלי חיים, פילים או אריות. זו תהיה הגשמת חלום ישן עבורנו".
כשמדברים על התנדבות, לא ניתן להתעלם מהתחושות והרגשות שהיא מעניקה למתנדבים עצמם. דורון, שממשיך במסורת המשפחתית, מתאר: "אתה מרגיש שאתה עושה את המעשה הנכון, זה מחמם את הלב. כמו התחושה הזאת שמישהו טופח לך על השכם ואומר לך 'אתה בכיוון הנכון'".
אין לפעמים תחושה של פספוס, כשחברים יוצאים לבלות ואתה בהתנדבות?
"יש לפעמים, אבל אחרי שאתה מגיע למקום ההתנדבות ואתה באמת חווה את התרומה שאתה נותן - זה שווה את זה. שווה כל דבר".
בקרוב הוא עומד להתגייס למסלול מודיעין בצה"ל, וכבר מביט קדימה - לדור הבא: "אני מאמין שאמשיך להתנדב ככה או ככה. אני מקווה שגם בת הזוג העתידית שלי והילדים יתנדבו יחד איתי, כמובן שזה יחמם את הלב וירגש אותי מאוד. אבל בכל מקרה אני מתכנן להמשיך באותה הדרך, ואם הם ירצו - הם מוזמנים להצטרף".
כשההתנדבות יוצרת קהילה
ריקי שחר, מפקחת מחוזית משאבי קהילה, התנדבות ושי"ל במחוז חיפה והצפון במשרד הרווחה והביטחון החברתי, רואה במשפחות כמו משפחת פרגר דוגמה למופת: "אנחנו רואים בהתנדבות מנוע מרכזי לחיזוק החוסן הקהילתי והחברתי. מה שמרגש במיוחד הוא לראות את ההתנדבות הופכת לחלק מהזהות העירונית. קריית אתא היא דוגמה מצוינת לכך - התושבים שם כבר מזמן הפכו את ההתנדבות לחלק מה-DNA העירוני.
"זה בדיוק מה שאנחנו מנסים להשיג: תשתית התנדבותית חזקה בשגרה, שמוכיחה את עצמה בשעת חירום. ראינו את זה בבירור במלחמת 'חרבות ברזל', כשהצלחנו להקים במהירות מערכי תמיכה - מסיוע נפשי ועד תמיכה במשפחות המילואימניקים".
ענת לוי ישראל, רכזת היחידה להתנדבות באגף לשירותים חברתיים בקרית אתא, מוסיפה כי:"מלכה ויונתן מתנדבים שנים רבות למען הקהילה - גם באופן פרטי וגם דרך היחידה להתנדבות. בכל תחום בו הם נוגעים, הם משאירים את החותם המיוחד שלהם. מרגש מאוד לראות איך השניים מנחילים לילדיהם את ערך ההתנדבות.
"אנחנו שמחים על הזכות שהם חלק ממערך המתנדבים המכובד של היחידה להתנדבות, ומזמינים תושבים נוספים להתפתח ולפתח איתנו קהילה מגובשת וחזקה".
