"הבטחת לי שאתה איתי לכל החיים"
נעה אמנו כותבת לאהובה, סמ"ר ניר גופר ז"ל, לוחם בגדוד 51 בגולני, שנפל בקרב בדרום לבנון ב-13.11.2024. בן 20 היה במותו.
"נירש,
"הרבה זמן לא כתבתי לך, וזה קצת מוזר.
"עברה כבר תקופה מאז הפעם האחרונה שנפגשנו, ולא אופייני לנו להיות בנפרד. ועוד לכל כך הרבה זמן. זוכר את ההתחלה שלנו?
"מאז שנפלת אני מריצה את כל הסיפור שלנו שוב ושוב בראש. איך היינו יחד בכיתה שלוש שנים בלי להחליף אפילו מילה או מבט, ובשנייה הראשונה שהתחלנו לדבר – התאהבנו. בתוך עשרה ימים כבר היינו זוג. אני חושבת הרבה על שלוש השנים האלה ש'בזבזנו' בלי להכיר. יכולנו להרוויח עוד זמן משמעותי יחד, זמן של אושר אמיתי.
"גרמת לי להיות הבחורה הכי מאושרת שיש, הכי בת מזל שקיימת. בזכותך הרגשתי רגשות שלא ידעתי בכלל שקיימים. הבנתי מה זה לאהוב ומה זה לקבל אהבה, גיליתי איך זה שמישהו אוהב אותי מכל הלב. זכיתי להכיר ילד יחיד במינו, עם לב טוב ונכון, שמכיל ומכבד ותמיד-תמיד רוצה לעזור לכל אדם, בלי לצפות לשום תמורה. עם לב פתוח וטהור.
"אני זוכרת מתי הבנתי את זה בפעם הראשונה. עוד לא היינו זוג אפילו, דיברנו אולי יומיים. במסיבת הסיום של בית הספר הייתי במצב רוח ממש רע, ולמרות שבקושי הכרת אותי, דווקא אתה היית זה שבא לשבת לידי ולדאוג לי. בכיתי בלי הפסקה ואמרתי המון דברים לא הגיוניים – ואתה היית שם. בדיעבד סיפרת לי שדווקא שם, ואין לי מושג איך, התחילו הרגשות שלך אליי.
"כמה ימים אחר כך הצעת לי לצאת איתך. בראש שלי בכלל לא חשבתי שזה דייט, דמיינתי מפגש עם חברים, וריגש אותי לגלות שאתה בעניין ושזה רק שנינו. זה אחד הימים שהכי חקוקים לי בזיכרון: איך לקחת אותי למסעדה שכבר עמדה להיסגר, אבל היה לנו כל כך כיף שלא רצינו שהערב ייגמר, אז עברנו לשבת באיזה פארק רנדומלי. דיברנו על המון דברים, על הרגשות שלנו. היה כל כך נעים ונוח לדבר בפתיחות כזאת.
"מאז שנפלת, בכל פעם שאני עצובה או צריכה אותך לידי, אני עוברת שם. יושבת באוטו, מסתכלת על הפארק, נזכרת בתחושות האלה ומרגישה אותך. אני מתגעגעת אליך כל הזמן.
"אתה בן אדם מיוחד, נירשקי. אתה טוב, הכי טוב שפגשתי בחיי, וקשה בלעדיך כאן. הרבה פעמים אני נזכרת כמה היינו בלתי נפרדים: עד שהתגייסת לגולני לא עבר יום בלי שנפגשנו. כל כך פחדנו מהגיוס שלך, מהמחשבה שנהיה בנפרד ולא ניפגש יום שלם. מצחיק שחשבנו אז שיום אחד זה יותר מדי זמן בלי להיפגש. ועוד סגרת כבר בהתחלה 21, זוכר? בטוח שאתה זוכר.
"דאגת להשאיר לי מתנה, הכי שווה ורומנטית שקיבלתי בחיי: דיסק-און-קי עם 42 סרטונים, אחד לבוקר ואחד לערב, כדי שבכל יום יהיה לי מסר ממך ולא ארגיש את החוסר. דאגת למלא את הריק שהשארת. וככה עברנו את החודש הראשון.
"ואז הגיע תורי להתגייס, וזה כבר היה בלתי נסבל. אפילו לתפוס אחד את השנייה בשעת הת"ש לא הצלחנו. משם נולד הרעיון לכתוב מחברות עם כל מה שאנחנו רוצים לשתף ולא מצליחים, ובכל פעם שנפגשנו החלפנו בינינו את המחברות. והאמת, נירש? בלי זה לא הייתי שורדת את הנתק ואת המרחק.
"המכתב הזה הוא בעצם עוד מין מחברת כזאת, רק שאין לי למי למסור אותו. איך מוסרים מכתב למישהו שכבר לא חי?
"כל כך חיכינו לסיים את סאגת הצבא ולהתחיל לחיות חיים אמיתיים יחד. כמה רצינו לגור ביחד, להתקין לך סל שתוכל לשחק כדורסל כמה שרק תרצה. וכמה חיכית למתנת השחרור שהבטחתי לך, קונסולת סוני דבילית. כבר סגרנו בינינו שלא תשחק בה יותר מדי, כדי שתשלים לי את כל היחס שהיה חסר לי בזמן השירות שלך.
"הבטחת לי גם טיול, וגם חתול וכלב, וילדים וחתונה. כל זה התנפץ ביום שנפלת. ואז התחילו החיים בלעדיך. לצידך, אבל בלעדיך. הלוואי שהיית חוזר לשמוע את כל מה שקרה מאז.
נעה אמנו עם אהובה ניר גופר ז"ל
"הייתי בעבודה כשזה קרה, ועדיין לא ידעתי. יום לפני הכניסה שלך ללבנון עוד דיברנו, וכל הבוקר שלחתי לך הודעות כהרגלי, כדי שתשלים אותן כשתצאו להתרעננות. ואז התחילו שמועות על אירוע בלבנון. ואני, לשם שינוי, לא קישרתי את זה אליך. המשכתי לעבוד, אכלתי ארוחת ערב, התקלחתי – ואז קיבלתי שיחת טלפון: 'נעה, יש הרבה קצינים מתחת לבית של ניר. אולי כדאי שתלכי לבדוק'.
"התלבשתי מהר, ותוך כדי התקשרתי למשפחה שלך. ענו לי בבכי, והקצינה שהייתה שם לקחה את הטלפון: 'היי חמודה, יש איתך מישהו? מישהו יכול להקפיץ אותך לפה?' – והלב שלי נפל. שאלתי אותה מה קרה, אם נפצעת או שקרה משהו חמור יותר. היא לא ענתה, רק ביקשה שאגיע לבית שלך.
"הילה אחותי הייתה לידי, והתחלתי לבכות. עדיין הייתה לי תקווה ש'רק' נפצעת. בפנים, בלב, ידעתי שלא, ובכל זאת העדפתי להיאחז בתקווה.
"בדרך אליך התעקשתי לנהוג. רציתי להגיע לבית שלך הכי מהר שאפשר ולגלות שהכול טעות. שלחתי הודעה לחברים שנפצעת ושאעדכן בהמשך. ארבע דקות לתוך הנסיעה קיבלתי שיחה, וביקשו ממני לעצור בצד. לא הסכמתי. ידעתי שאם אעצור, יגידו לי את מה שאני לא רוצה לשמוע. בסוף עצרתי. בכיתי המון, אבל הייתי נחושה להמשיך לבית שלך ולקבל תשובה סופית. ואז הגענו, והיא הייתה ודאית: אתה לא איתי יותר.
"החלטתי להתנתק לרגע. מסרתי את הפרטים שביקשו ממני – תעודת זהות, תמונה ל'הותר לפרסום', כל מה שנדרש. זה הרגיש לא אמיתי. ואז נחתה עליי ההבנה של מה שקרה, והתחלתי לשאול את עצמי: מה אני עושה עכשיו? לאן אני ממשיכה מכאן?
"ואז הגיע החלק הנורא מכול, להודיע לחברים. אבל כבר לא הייתי מסוגלת. ופתאום גל של שיחות והודעות 'משתתפים בצערך', ואני עוד בכלל לא עיכלתי. באיזה צער אתם משתתפים? מה, אתה באמת מת?
"ניר, זה היה היום הכי ארוך בחיים שלי. לקבל את ההודעה הנוראה הזאת, ולנסות להשלים עם זה שכבר למחרת בבוקר אני צריכה לכתוב עליך הספד ולקבור אותך.
"הבטחת לי שאתה איתי לכל החיים, שתקים איתי משפחה. לא מתאים לך לא לעמוד בהבטחות שלך. בהתחלה כעסתי עליך, אבל ידעתי שעשית הכול כדי לשמור על עצמך. כי הבטחת לי.
נעה: "אני מתנחמת בזה שחיינו כל יום במלואו. שלא היה יום שבו לא אמרנו אחד לשנייה כמה אנחנו אוהבים. שטיילנו ונפשנו המון, שחווינו כל כך הרבה למרות שהיינו יחד רק שלוש שנים. לפחות ההרגשה הייתה שאנחנו יחד כבר חיים שלמים"
"נגמרה השבעה והתחילו החיים, אלה שאחריך. הגעתי אל הלא נודע: פעם ראשונה שאני מאבדת אדם קרוב אליי, ועוד אותך, נירשי. החוסר בך נורא, קשה בלעדיך. אתה האדם היחיד שמבין ומכיל אותי, ועכשיו אתה לא כאן. אני יודעת שאתה תמיד איתי, אבל זה לא מספיק לי.
"אני מתנחמת בזה שחיינו כל יום במלואו. שלא היה יום שבו לא אמרנו אחד לשנייה כמה אנחנו אוהבים. שטיילנו ונפשנו המון, שחווינו כל כך הרבה למרות שהיינו יחד רק שלוש שנים. לפחות ההרגשה הייתה שאנחנו יחד כבר חיים שלמים.
"הלוואי שהיית חוזר, לעוד חוויה אחרונה, לעוד שיחה אחרונה, לעוד נשיקה אחרונה. אני מתגעגעת אליך, נירש. אתה כל החיים שלי. אני עדיין מחכה שתחזור.
"אוהבת אותך עד אין סוף,
נעה שלך".
***
"היית האיזון שלי"
שלי סמולרנקו כותבת לאהובה, סמ"ר ענר שפירא ז"ל, סמל צוות בסיירת הנח"ל, שנפל ב-7.10.2023 בקרב במיגונית ליד רעים, כשהדף בידיו עשרה רימונים והציל עשרות מהנמלטים ממסיבת הנובה. בן 22 היה במותו.
27.3.25
"...לכמה דקות הצלחתי להתמקד בכמה טוב היה.
לרוב המחשבות מופנות מיד למה שאין ולמה שלא יהיה עוד לעולם.
מחשבות על מה היה יכול להיות אילולא...
אבל היום חשבתי על הטוב שהיה. ו-וואו, כמה טוב היה.
היה טוב ואושר ואור.
הייתה יצירה, ואין-ספור מחשבות שהפכו לשיחות רציניות ולצחוקים שטותיים.
היה עומק והיה סרק.
היה עצב ברגעי ייאוש, והיה אושר שלֵו ברגעי אהבה".
15.5.25
"...דיברתי על ענר.
ממש ביקשתי שישאלו שאלות, ושמתי שיר שלך ברמקול. התגאיתי בך. ידעתי שחבריי למעגל לא יוכלו להבין את גדולת מילותיך בשמיעה ראשונה. מודה שגם לי לקח זמן.
התגעגעתי אליך ליד אנשים.
עדיין לא לגמרי משלימה ומקבלת, לא. אבל זה משהו.
"כמה שאני מתגעגעת.
לחבק, לנשק,
לדבר, להביט,
לגעת,
להיות קרובה,
לחלוק מחשבות,
לתכנן תוכניות,
להיות נאהבת ולאהוב,
כל כך לאהוב.
לא להיות בודדה,
להיות מובנת,
לחלוק עם ענר את סערות ליבי,
לשמוע את סערות ליבו,
לחבק את אותן סערות ולאהוב אותו אפילו יותר,
בגללן ובזכותן.
"כמה שזה כואב.
כאב חד בחזה.
כאב שהמוח מבין ששום תרופה בתיק התרופות לא תרפה,
ושום סם לא ישכיח.
הכאב נולד והכאב נשאר,
משנה את צורתו, גדל וקטן,
והופך לחלק בלתי נפרד ממני.
גם אותו אצטרך לחבק מתישהו".
22.10.25
"היית האיזון שלי.
כשהמחשבות מצאו עוד דרך לומר לי שאני לא מספיק טובה במשהו, הייתי באה אליך. הרגשתי בנוח לדבר את עצמי מולך, בלי לחשוש לצפות למשענת, לתגובה תומכת שתציב גבולות היגיון לאותם קולות דוחים.
הופר האיזון בעולמי.
בתקופה של שינויים והחלטות, של בחירת מסלולי חיים - נלקחת ממני. נגדע מסלול ענף שבו יכולנו ליצור לעצמנו חיים משותפים, התפתחות מקבילה ואוהבת של החלק שיצרנו בעולם.
אני צריכה למצוא איזון חדש.
וזה קשה, ולמען האמת אין לי מושג מה אני עושה. דברים שנראים נכונים - במחשבה עשירית כבר נראים מזיקים. חלק בי רוצה למצוא עוגנים חדשים, וחלק לא רוצה להחליף את העוגן שאתה.
ואתה לא כאן. אחרי שנתיים הרעיון מתחיל להתקבל אצלי במחשבה. מחשבה שנושקת להבנה. עדיין לא, עוד קצת. עוד קצת להשאיר את האשליה שאולי הכול חלום, ועוד מעט נתעורר כולנו מהמציאות.
אבל זו באמת אשליה.
כי אתם לא חוזרים, והמעשים שנעשו באותו יום באמת נעשו בידי בני אדם. בני אדם שנשטפו ברוע ובשנאה, והרשו לעצמם לבצע מעשים שפלים".
שלי: "כשהמחשבות מצאו עוד דרך לומר לי שאני לא מספיק טובה במשהו, הייתי באה אליך. הרגשתי בנוח לדבר את עצמי מולך, בלי לחשוש לצפות למשענת, לתגובה תומכת שתציב גבולות היגיון לאותם קולות דוחים. הופר האיזון בעולמי"
2.11.25
"הנצחה.
הנצחה הפכה להיות מילה מטרגרת. משהו שהגיוני לשאול עליו אדם ששרוי בכאב, אדם שהמוות נגע בו.
עם הזמן אני לומדת לחיות בשלום עם המילה. לראות הנצחות קלאסיות ולהבין שהן לא בהכרח מדברות אליי. שיש בתוך הנצחה בחירה. תשובה לחוסר האונים שנכפה עליי בכוח.
ראפ, והאהבה לראפ, זו הנצחה. לכתוב מחשבות בגוגל קִיפ זו הנצחה. להבין את כוחה של המילה זו הנצחה. לחפש אהבה זו צוואה שיכולה להיות הנצחה.
להמשיך לשמוע שירים של זמרים שהכרת לי זו הנצחה. לומר מילים שהיית יכול לומר אתה, אילו ישבת בסיטואציה, זו הנצחה. לא לפחד להתיימר לנחש מה היית אומר.
לא לוותר על טוּב האדם זו הנצחה.
להכיר לאדם חדש את השירים שלך, זו הנצחה שבאה מתוך אמנות שהפכה לצוואה.
פתאום אני מסתכלת על המילה - הנצחה - ומבינה שאות האלוקים עוטפת את הנצח משני הכיוונים. לקחת איתי משהו ממך לנצח, ולהמשיך לחיות לפיו. להחיות את העקרונות והערכים הכי טהורים, כמה שרק אהיה מסוגלת".
נקי / ענר שפירא
"רק לדבר גלויות
להיות אדם אמיתי
אני זרע השטן
וצלם אלוקים
כל-כך מטונף אבל נקי"
***
"לאהוב גם בחיים וגם במוות"
הגר טולדו כותבת לאהובה, סמ"ר נהוראי לוי אמיתי ז"ל, מ"כ בגדוד 13 בגולני, שנפל בקרב במוצב נחל עוז ב-7.10.2023. בן 20 היה במותו.
"נוני שלי,
"אחד הדברים שהכי חסרים לי מאז שאתה כבר לא כאן הוא מישהו לדבר איתו. אבל באמת לדבר, כמו שהיינו עושים שנינו. מישהו שישמע אותי רוטנת על שטויות, ושיקשיב גם לפילוסופיות הכי עמוקות שלי, אלה שהתרחבו מאז שעברתי לחיות בעולם שבין החיים למוות.
"שנתיים וחצי שכבר אין לי אותך, ואני מרגישה שלאט לאט אתה חומק מבין זרועותיי. הזיכרונות מהחיים שבהם התגשמה האהבה שלנו הולכים ונעלמים, ולפעמים אני רק רוצה לזרוק הכול ולבכות עד שייגמר לי הכוח.
"ובשנתיים וחצי האלה נדחסו כל כך הרבה דברים שאני חייבת לספר לך - שמחים ועצובים כאחד, כאלה שאתה האדם הראשון שאני חושבת עליו כשאני תוהה את מי לשתף.
"אני כל כך רוצה לספר לך על הלימודים שהתחלתי מיד אחרי השחרור מהצבא, ועל התחביבים החדשים שלי, שבטוח היית נהנה לשמוע עליהם ואולי גם לעסוק בהם יחד איתי. על בונו, הכלב החדש, שהיית יותר משמח לעזור לי לאלף. על כמה שקשה לי לפעמים, כמה שאני מתגעגעת, ועל זה שגיליתי בי כוחות שאפילו אני לא יודעת מאיפה הבאתי.
"אף פעם לא דמיינתי עולם בלעדיך. נהניתי לספר לאחרים את סיפור האגדה שלנו, על הנסיך מהמושב הצמוד לשלי – זה שבהתחלה בקושי דיבר איתי, אבל שמר סרטונים מצחיקים כדי להראות לי בפעם הבאה שניפגש. זה שהתאהבתי בו לאט ומהר, שהיה ברור שמעתה והלאה זה רק הוא ואני מול כל העולם.
"באופן יפהפה וכמעט טרגי, המוח דואג לזרוק לי התקפי נוסטלגיה קטנים כאלה במהלך היום. כמו הפעם ההיא שראינו סרט יחד בחדר שלך בפעם הראשונה, ולא הצלחתי להתרכז כי החזקת לי את היד. או הפעם שניסיתי לעשות לך 'אווירון' ולא הצלחתי להרים אותך, ובמשך שעה רק התגלגלנו מצחוק.
"אני חושבת שהפשטות בזוגיות שלנו היא שהפכה אותה להכי יפה בעולם. לעולם לא אשכח את היום ההוא שביקשת שאגיע אליך הביתה כי רצית להגיד לי משהו. שידרתי עסקים כרגיל, אבל ברור שהייתי לחוצה, ברור שידעתי שמכאן אין דרך חזרה. וצדקתי.
"מאותו רגע כבר היינו יחד. שבוע לאחר מכן, ביום האהבה, לקחת אותי לדייט בשדות המושב עם קופסאות אוכל מאמא שלך וזר צבעונים. באותו יום גם אמרת לי בפעם הראשונה שאתה אוהב אותי, ואני חזרתי הביתה סמוקה מכדי להסתיר.
"אף אחד סביבנו גם לא ממש הופתע. נראה שהחברים ידעו לפנינו מה קורה בינינו. היינו כמו השתקפות זה של זו, כמו שתי נשמות שהגיעו לעולם בדיוק בזמן ובמקום הנכונים, כדי להיפגש ולהפיץ אהבה.
"ידעת להסתכל ישר לתוך הלב שלי, להגיד לי את מה שאני צריכה בתזמון המושלם, לתת לי את ההרגשה שיש מי שרואה אותי, מי שאוהב אותי, מי שיהיה תמיד איתי. וזה נכון, זה מרגיש ככה עד היום. רק שזה פשוט לא מתממש יותר.
הגר: "להיות חברה שכולה זה קשה, אתה מבין? זה הרצון להתפרק, אבל הצורך להישאר חזקה. זה לרצות להיות רק איתך, אבל לשמוע כל הזמן ש'מותר לך לאהוב שוב, כמה ומתי שרק תרצי'. ובעיקר, זה מחנק בגרון, ריאות בלי אוויר, גוף שכבר ויתר, ולב אחד בלבד שקשה לו להכיל את הכול"
"אחרי לכתך הרגשתי צורך להסביר לעולם, בצורה הכי טובה שאפשר, מה היו התפקידים של כל אחד מאיתנו בחיי האחר. בעיקר את תפקידי בחייך, כי פחדתי להיעלם במובלעת השכול, פחדתי שישכחו אותי. אז הוצאתי ישר מהלב אל אוויר העולם - או לרשתות החברתיות, במקרה שלי - את כל הרגשות שהיו בתוכי. מיליון מילים מעורבבות בדמעות, בצעד כמעט נואש להוכיח כמה היית כל עולמי.
"להיות חברה שכולה זה קשה, אתה מבין? זה הרצון להתפרק, אבל הצורך להישאר חזקה. זה לרצות להיות רק איתך, אבל לשמוע כל הזמן ש'מותר לך לאהוב שוב, כמה ומתי שרק תרצי'. ובעיקר, זה מחנק בגרון, ריאות בלי אוויר, גוף שכבר ויתר, ולב אחד בלבד שקשה לו להכיל את הכול.
"אז קצת ויתרתי על הניסיון להוכיח, וקצת ויתרתי על הניסיון להבין בעצמי איך נפלה עליי המציאות הזאת. הדבר היחיד שאני מתעסקת בו הוא מה שהיה לי בידיים: החבר הכי טוב שיכולתי לבקש, השיעורים הכי טובים שיכולתי לקבל, ההתמודדות הכי קשה אבל הכי מתגמלת שנפלה בחלקי - הזכות להיות חברה שכולה. כי עם כל הכאב, להיות חברה שכולה זה הכוח הכי חזק שקיים.
"אנחנו אלה שחווינו אהבה בלתי נשכחת שנלקחה ברגע אחד. ואין עם מי לדבר, אין עם מי לנהל משא ומתן, אי אפשר ללחוץ על כפתור ולהחזיר את הזמן, או לעמוד מחוץ לבית שלך ולהתחנן שתיקח אותי בחזרה. יש רק את העולם הישן, שבו היינו מאוהבים מעל הראש, שבו תכננו תוכניות לעתיד, שבו היינו רק שנינו. ויש את העולם החדש - העולם שבו אני לבד.
"אבל אני גם סוחבת איתי מטען שאני כל כך אוהבת, מטען שאני כל כך שמחה לסחוב. הוא האסמכתא שלי לכמה עמוק אני יודעת לאהוב: המסוגלות שלי, ושל בני ובנות הזוג השכולים כולם, לאהוב גם בחיים וגם במוות, גם בעולם הישן וגם בחדש, בלי לוותר על עצמנו, בלי לוותר על אהבה.
הגר טולדו עם אהובה נהוראי לוי אמיתי ז"ל
"אז בנימה זו אני רוצה להודות לך על הכול, אהוב שלי.
"תודה על הרגעים הקטנים והיפים שלנו, אלה שהמוח כבר הספיק לשכוח אבל הלב מתחמם מעצם המחשבה שהם קרו פעם. וגם על הרגעים הגדולים והמרגשים, ובאמת על כל רגע שבו יכולתי להיות החלק המשמעותי בעולמך.
"אני רוצה להודות לך שבחרת בי מכולן, לאהוב ולהיאהב. שנתת לי את הזכות להיות החיבוק המחמם והמרגש של כל פגישה מחדש. שבילית איתי כל רגע של פנאי בתוך שגרת הצבא העמוסה והמעייפת. וגם על שידעת שאהיה זו שתדע להתמודד עם הגורל שלנו.
"אני כל כך אוהבת אותך".
***
"תודה שלימדת אותי מהי אהבה"
עמית לוי כותבת לאהובה, רב"ט איתי סבן ז"ל, לוחם בגדוד 51 של חטיבת גולני, שמת מדום לב פתאומי ב-26.6.2020, במהלך מסיבה עם חבריו לאחר ששב מהבסיס לביתו. בן 18 וחצי היה במותו.
"איתי שלי,
"שש שנים כבר בלעדיך. שישה ימי זיכרון עברו.
"כל שנה מחדש הלב שלי מתכווץ, שבוע לפני ושבוע אחרי. כל שנה אני חושבת שאני מוכנה, ואז מופתעת לגלות שלא.
"לפני שזה קרה הייתי הולכת בכל שנה לטקסים ומסתכלת מרחוק. זה נגע בלב, אבל לא עד הסוף. ומאז - לבוא ולשבת בשורות הראשונות, כשמדובר בסיפור שלך, שלי - הלב מתכווץ אחרת. עמוק יותר. אמיתי יותר.
"אני עדיין לא קולטת. פתאום אני 'חברה שכולה', רשמית בתוך המשבצת הזאת. אתה 'חלל', והשם שלך כתוב בכל כך הרבה מקומות - בכתבות, בטקסים שבהם מבקשים שאספר עליך.
"והכול מרגיש לי כל כך רחוק ממי שאתה באמת, וממי שאני איתך. כי אתה כל כך חי. כל כך שמח. איך זה בכלל הסיפור שלך?
"כל כך חיכית להתגייס, כל כך רצית לתרום. להיות לוחם בגדוד שלך, להיות חלק ממשהו גדול. התלהבת מכל דבר חדש שעשיתם, מכל חוויה קטנה. סיפרת, שיתפת, חיית את זה באמת. בזמן הקצר שהספקת צברת כל כך הרבה חברים, כי אי אפשר היה שלא לאהוב אותך. היית מביא אור לכל מקום שנכנסת אליו.
"הייתי גאה בך. היינו גאים בך. כל כך.
"אני זוכרת איך בכל בוקר הייתי מבקשת שישמרו עליך. הרגשתי שיש לך השגחה. הייתה לי אמונה פנימית כזאת, שלְךָ זה לא יקרה. שזה קורה רק שם, רחוק, לא אצלנו. אבל אז זה קרה, והרחוק הפך לקרוב מדי.
"האמנתי בך, חיכיתי לך. כל סוף שבוע ספרתי את הימים עד שתחזור. הרגעים הקטנים האלה, של לראות אותך שוב, היו בשבילי עולם ומלואו.
"תודה על התקופה שלנו יחד. לימדת אותי מהי אהבה. היית התגשמות חלום של ילדה בת 18 שרק רצתה אהבה ראשונה וטובה. וזכיתי. זכינו לאהוב.
"היום אני גם יודעת להגיד שיש לי את ההשגחה הכי חזקה בעולם. שאתה נוכח. שאתה מלווה אותי בדרכים הכי שקטות, הכי עדינות. דוחף אותי להיות במקום הנכון בשבילי, בדרך שטובה לי.
"ואיכשהו, בתוך כל הכאב והאובדן, השארת לי גם מתנה יקרה: את האנשים שלך. החברים והמשפחה שלך, שהפכו עם הזמן לחלק בלתי נפרד ממני. לאט לאט הם נהיו העוגן שלי, הגב שלי.
"ברגעים הקשים הם שם, וברגעים השמחים - גם. ויש משהו כל כך מנחם בזה, לדעת שהלב שלך ממשיך לפעום גם דרכם. זכיתי בהם, ואני אסירת תודה.
עמית: "אני זוכרת איך בכל בוקר הייתי מבקשת שישמרו עליך. הרגשתי שיש לך השגחה. הייתה לי אמונה פנימית כזאת, שלְךָ זה לא יקרה. שזה קורה רק שם, רחוק, לא אצלנו. אבל אז זה קרה, והרחוק הפך לקרוב מדי"
"איתי שלי, כואב לי על הפספוס שלך בעולם הזה. על זה שלא תחווה עוד כל כך הרבה דברים טובים, שלא תגשים את כל החלומות שלך.
"היינו החברים הכי טובים. שותפים אמיתיים. אני חושבת עליך ברגעים הכי פשוטים - פתאום שיר, מקום, זיכרון קטן, ואתה שם.
"החיים השתנו מהרבה בחינות. גם אני השתניתי. גדלתי. למדתי לחיות עם מה שהיה, עם מה שיש ועם מה שהבאת לחיים שלי.
"וגם יום הזיכרון השתנה בשבילי. כל שנה אני יושבת בשורה הראשונה ומספרת בגאווה איזה אדם היית. מי שהכיר אותך יכול להעיד כמה טוב ואור הבאת איתך לכל מקום. תמיד דאגת לשמוח ולשמח את מי שלידך. היית מהפנט. תמיד במרכז, אבל לא ממקום של רעש - ממקום של לב.
"הכי יפה מבפנים, וגם מבחוץ. הכי מכיל, הכי מקבל. ידעת להגיד את המילה הנכונה ברגע הנכון, וידעת לתת חיבוק שמרפא הכול.
"יש בי גם קבלה מסוימת היום. הבנה שהחיים ממשיכים, ושהלב יודע להתרחב. אני ממשיכה לחיות, לאהוב, לבנות. וזה לא גורע ממך - זה בזכותך. כי מה שלימדת אותי על אהבה, על נתינה, על לב פתוח, מלווה אותי בכל צעד.
"אני בטוחה שהיית רוצה שאהיה מאושרת. שלא אעצור את החיים. ולצד כל זה, אתה תמיד שם, חלק בלתי נפרד ממני. תמיד תהיה חלק מהלב שלי, ממי שאני. לא ממקום של עצב בלבד, אלא ממקום של אהבה גדולה וטובה שנשארה איתי.
"ולפעמים אני עוצרת רגע, בתוך השגרה, בתוך החיים עצמם, וחושבת עליך. על מי שהיית, על מי שיכולת להיות, ועל מי שאתה בשבילי גם היום.
"יש בי געגוע, אבל יש בי גם הרבה אור. אור שאתה השארת בי, אור שאני לוקחת איתי קדימה.
"אני משתדלת לבחור בטוב, כמו שאתה היית עושה: לשמוח בדברים הקטנים, לראות את מי שמולי, להיות שם באמת, לשים את הווליום ברכב על מספר זוגי כמו שתמיד עשית. להמשיך את הדרך שלך, בדברים הקטנים וגם בגדולים.
עמית לוי עם אהובה רב"ט איתי סבן ז"ל
"אני מספרת עליך גם ברגעים הכי פשוטים, כי אתה לא רק זיכרון של יום אחד בשנה - אתה חלק מהחיים שלי. ואני יודעת, עמוק בפנים, שאהבה כזאת לא נעלמת. היא רק משנה צורה, נשארת בלב, שקטה אבל חזקה.
"אז אני ממשיכה, גם בשבילי וגם קצת בשבילך. ומבטיחה לשמור על מי שהיית ועל מה שהיינו, תמיד.
"לעולם לא אאמין באמת שאני חלק מיום הזיכרון. שאתה חלק ממנו. זה משהו שהלב כנראה אף פעם לא יתרגל אליו לגמרי. אבל דבר אחד אני כן יודעת: אני תמיד אנציח אותך. אספר עליך. אזכיר אותך. ואשמור אותך חי, בדרך שלי".
***
"40 שנים שאנחנו מקבילים"
שרון איתן כותבת לאהובה, סרן רון (טושקו) טל ז"ל, שנפל ב-2.8.1987 בעת שירותו בעזה. בן 22 היה במותו.
"אהוב שלי,
"שוב הימים האלה, שמכווצים את הגוף, את הזיכרון, את הגעגוע, את המחשבות. לא שהתקופה האחרונה הייתה 'לא מכווצת', עם כל מה שעברנו פה, אבל אתה יודע על מה אני מדברת. ככה כל שנה, כבר כמעט 40 שנים.
"אני מתקרבת לגיל 60, שני שלישים מחיי בלעדיך. המחשבה הזאת משונה. 40 שנים שאנחנו נפרדים ומקבילים. בלעדיך ואיתך.
"אני זוכרת את הימים הראשונים אחרי שנהרגת, כשרציתי להיות כבר חצי שנה אחרי. זה נראה לי אז זמן רחוק מספיק מהאירוע שטלטל את חיי ושינה אותם. חשבתי שאחרי חצי שנה אפשר לנשום, אפשר לנגב את הדמעות, אפשר לחייך, אפשר לצאת לבלות.
"ידעתי שזה אפשרי ושזה יקרה יום אחד. הייתי צריכה להיאחז במחשבה הזאת כדי לעבור את הימים הראשונים. אולי בעצם ביקשתי למחוק את הזמן, לדלג לזמן אחר.
"ונוצרו שני זמנים: הזמן שאתה חי והזמן שאתה מת. הזמן שצחקנו, חלמנו, אהבנו, רצינו - והזמן שאני עושה את זה לבד, ועם זאת אתה איתי.
"ולמדתי לצחוק, לאהוב, לחלום. למדתי לעשות דברים לבד, למדתי לחיות לצד האבל והכאב וליצור לעצמי מציאות חדשה ואחרת. למדתי לזכור ולהזכיר, למדתי לשלב בחיי החדשים את האהבה שנקטעה בבת אחת - ברגעי הגעגוע, בימי הזיכרון ובימי השנה.
שרון: "אני מדמיינת לפעמים מה היה אילו... מה היה אילו התחתנו, אילו היו לנו ילדים - למי הם היו דומים? האם היינו אוהבים לטייל? ללכת להצגות? לארח חברים?"
"הגשמתי חלק מהחלומות שחלמנו יחד - בלעדיך. הוצאתי רישיון נהיגה כי הבטחתי לך, ילדתי ילדים שאינם שלך, אני גרה בעיר שרצינו לגור בה יחד.
"ואתה מלווה אותי מלמעלה כל השנים הללו, ואני מדברת איתך לפעמים, ומבקשת ממך לפעמים, וחולמת אותך לפעמים, ובוכה לפעמים. ומדמיינת לפעמים מה היה אילו... מה היה אילו התחתנו, אילו היו לנו ילדים - למי הם היו דומים? האם היינו אוהבים לטייל? ללכת להצגות? לארח חברים?
"לאורך השנים כתבתי לך שירים, שיתפתי את הגעגוע והכאב, את האהבה שעדיין קיימת. הרגשתי שאני יכולה לפרוק מול כל העולם את מה שמרגישה חברה שכולה. ונוספו עוד ועוד שירים ככל שחלפו השנים. גם את השיר של השנה כבר כתבתי:
"זה שוב הזמן הזה בשנה,
עונה מחליפה עונה,
ימים מתארכים,
והתאריך מתקרב,
והלב עדיין חסר וכואב.
והגעגוע שהוא חלק מחיי,
בימים אלה צורח בלי די.
על אובדן החיים והחלומות,
על אובדן האהבה והתקוות.
על שבר שלא מתאחה כבר שנים,
על אבל שמלווה אותי מבפנים.
על געגועים לאהבת נעורים,
על זיכרון מימים אחרים.
מחכה שתבוא בחלום לבקר,
ואבקש ממך שוב –
אנא הישאר".
"לפעמים אני חולמת שאני מנסה לחייג אליך הביתה, להורים שלך, אבל החוגה נתקעת (כן, בחלום אני עדיין מחייגת אליך בטלפון חוגה). או שאני רוצה לבוא אליך ומתבלבלת בקווי האוטובוס (כן, בחלום עדיין אין לי רישיון נהיגה). ותמיד-תמיד אתה בן 22.
"הבן שלי כמעט בן 22. קצין בצבא. עוד לפני שהתגייס התעוררו בי פחדים וחששות - גם כאלה שיש לכל אמא שמגייסת בן בזמן מלחמה, וגם כאלה של האישה הצעירה שאיבדה את אהוב ליבה בצבא.
"כשסיים קורס קצינים, ידעתי שאתה המלאך ששומר עליו, ועם התחושה הזאת הסתובבתי יומיים, מחייכת לעצמי ומתגעגעת. הרי אתה ואני נפגשנו מיד אחרי שסיימת בעצמך קורס קצינים. אני זוכרת את הרגע הראשון שראיתי אותך - מיד משכת את תשומת ליבי.
"אני כותבת לך למרות שחיי שזורים בך, ואינך זר לשום דבר שעברתי או שקרה לי. אני כותבת לך כי לפעמים אני צריכה את הקרבה הזאת אליך. לדבר אליך, להרגיש שזה נורמלי והגיוני להמשיך לנהל מערכת יחסים עם בן זוג מת.
"אני כותבת לך בלי לדעת לאן המילים ייקחו אותי, וכמה זה יקל או יעיק עליי בסוף הכתיבה. ואתה עונה. בדרכך. בשיר שפתאום מתנגן ברדיו, בפרפר שמתעופף סביבי, בריח מוכר שממלא את אפי, באיש אקראי שעובר לידי ברחוב ויש לו עיניים תכולות ושיער בהיר.
"רון אהובי, בימים הקרובים סף הרגישות שלי עולה. אנחנו כבר מכירים את זה: את הדמעות שיפרצו פתאום, את החלומות שיפקדו אותי בלילה, את הכאב שיפלח את הלב, את השירים ברדיו שיספרו את הסיפור שלנו.
"שלך לתמיד, גם אם בנפרד".
- כל הכותבות חברות בעמותת "הותיר אחריו חבר.ה" - העמותה לבנות ובני הזוג השכולים של חללי צה"ל וכוחות הביטחון, המעניקה להם מעטפת טיפולית ושיקומית הוליסטית ומותאמת אישית. העמותה נוסדה ב-1998, מוכרת כארגון יציג על ידי משרד הביטחון ופועלת בשיתוף מערך הנפגעים והמשפחות בצה"ל. מאז 7 באוקטובר הצטרפו אליה 403 בנות ובני זוג שכולים.
