ועידת החינוך מאורגנת על-ידי קבוצת "ידיעות אחרונות" בשיתוף נותני חסות
בוועידת החינוך של ynet ו"ידיעות אחרונות", סיגל מורן, מנכ"לית ויוזמת קרן "הביתה" וממובילות תוכנית "חינוך מחבר", הפועלת בשותפות קרן "הביתה", "תקומה", משרד החינוך והחברה למתנסים, העלתה סוגיה שנוגעת בליבה של האתגר הישראלי: מה עושים כשקהילות שלמות בצפון ובדרום מאיימות להתרוקן, ואיך משכנעים את תושבי המרכז שזה גם האינטרס שלהם?
ועידת חינוך - ריאיון עם סיגל מורן, מנכ"לית יוזמת הביתה, ממובילות תוכנית חינוך מחבר
( צילום: ירון ברנר, ליאור שרון, טל אזולאי)
למעלה משנתיים מאז טבח 7 באוקטובר בעוטף, ובעקבות המלחמה שנפתחה מיד גם בחזית הצפונית מול ארגון הטרור חיזבאללה, קהילות שלמות המתגוררות בקו החזית, מתמודדות עם משבר קיומי.
אלפי משפחות שפונו מבתיהן בעוטף ובגבול הצפוני, חזרו למציאות של מערכות חינוך שנפגעו, תשתיות שנהרסו, ובעיקר - לפער עמוק בין מה שחוו במרכז הארץ בתקופת הפינוי לבין מה שמחכה להם בבית. תושבי קרית שמונה, כך מעריכים בעירייה, עלולים לעזוב את העיר ביולי 2026 אם לא יראו שינוי משמעותי. בעוטף עזה, השיקום נדחה שוב ושוב.
3 צפייה בגלריה
"הממשלה חייבת להבין שחיזוק הקהילות בגבולות זה לא עניין פריפריאלי - זה אינטרס ביטחוני ולאומי של כל המדינה". סיגל מורן
(צילום: עוז מועלם)
האזהרות לא חדשות, אבל הפעם הן מלוות באולטימטום ברור: או שהמדינה תשכיל להבין שהמצוקה הזו היא לא רק בעיה של הפריפריה, או שהקהילות האלה יתפזרו ברחבי הארץ והיישובים בגבולות יינטשו.
"מי שלא הבינו אחרי ה-7 באוקטובר שהקהילות שיושבות על גבולות המדינה הן 'המגן האנושי' של כל מדינת ישראל - כנראה לא למדו כלום מהאירוע שעברנו כאן", אומרת מורן. לדבריה, לתושבי מרכז הארץ יש אינטרס ברור שהקהילות האלה יתחזקו ויתפתחו, ושמירה על החוסן והחוזק שלהן הוא עניין שנוגע לכל תושבי המדינה.
איך הופכים את המשפט הזה מסיסמא ריקה למציאות?
"למרבה הצער, כמות הבוחרים משפיעה בסופו של דבר ובתחילתו של דבר על קבלת ההחלטות. לכן, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולומר לציבור הבוחרים ממרכז הארץ - אני מזכירה לכם שהאסון הנורא שקרה בעוטף והאירועים שהתחוללו בצפון הארץ היו יכולים להתרחש גם במרכז, וכמעט הגיעו לשם".
אבל המשימה להחזיר את תושבי הדרום והצפון הביתה הפכה מורכבת יותר. בתקופת הפינוי הממושך, כשהתארחו במלונות ובבתי ספר במרכז, הם נחשפו למערכות חינוך מתקדמות, מגמות מגוונות, ועולם שלם של הזדמנויות שלא היו זמינות בבית. עכשיו, כשהם חוזרים, הם לא מוכנים להתפשר על מה שהיה.
"אני אפתיע אותך ואומר שבעיני התהליך הזה הוא חיובי", אומרת מורן, "זה שהתושבים טעמו מ'פרי הדעת' וחזרו עם רמת ציפיות גבוהה יותר, זה טוב. נפקחו להם העיניים, והם לא מוכנים להתפשר על מה שהיה קודם והיה נדמה להם שזה טיבו של עולם".
3 צפייה בגלריה
"נפקחו להם העיניים, והם לא מוכנים להתפשר יותר". הפגנת תושבי קריית שמונה לשיפור השירותים בעיר
(צילום: אביהו שפירא)
עם זאת, מורן לא מתעלמת מהאתגרים: "נכון שזה יותר מורכב להגיע ליעדים האלה באזורי הפריפריה, במיוחד בגליל הרחוק. מדובר בהרבה רשויות קטנות, מרוחקות, וחלקן לא מספיק חזקות. לכן אחד הדגשים המרכזיים של יוזמת 'הביתה' שהקמנו, הוא לפתח תפיסה אזורית - כלומר, לחבר בין הרשויות ולייצר קומה נוספת מעל הקומה הרשותית".
היא ממהרת להבהיר: "חשוב מאוד לשמור על הקומה הרשותית. בסוף, חינוך מבטא קהילה. אבל במקביל, חייבים ליצור מערכת חינוך אזורית שיכולה לתת מענים רחבים יותר שרשות בודדת לא יכולה לספק".
אבל האירוע הטרגי מתרחש עכשיו, והוא מדמם. תושבי קרית שמונה עלולים לעזוב את העיר ביולי 2026 אם לא יראו שינוי משמעותי. מה עושים כדי למנוע זאת, והאם זה אפשרי בכלל?
"יש פעולות שאפשר וצריך לעשות כאן ועכשיו, אבל חינוך זה תהליכים ארוכים ולכן המדינה נדרשת היכנס ל'עובי הקורה'", היא מדגישה. "חשוב לי לומר, ואולי זה לא פופולרי - ב'הביתה' אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם משרד החינוך, גם במחוז צפון וגם במחוז דרום.
"המחוזות עושים כמיטב יכולתם, במסגרת המגבלות הקיימות כמובן, מכיוון שהם חיים ביישובים עצמם ומכירים היטב את האתגרים עימם מתמודדים התושבים".
התשובה המעשית, לדבריה, כבר בדרך. "אחת האסטרטגיות המרכזיות שאנחנו מפתחים ביחד עם משרד החינוך, האשכולות האזוריים ומכללת תל חי, היא יצירת מרחבי מצוינות - מרכזים שבהם כל ילד וילדה, גם אלו שגרים בגליל הרחוק, יוכלו למצוא את התחום שמרגש אותם ולהתפתח בצורה המיטבית".
הצעד הראשון כבר בפתח. "ב-1 באוגוסט 2026 אנחנו צפויים להניח אבן פינה לשותפות מרגשת שלנו עם חברת 'אלביט', שיחד איתה ועם הרשויות המקומיות כמובן, נקים מרכזים חינוכיים טכנולוגיים בתל חי ובשדרות. המרכזים צפויים להיפתח חודש אחר כך, כך שלא מדובר בעתיד רחוק".
סיגל מורן: "יש לפילנתרופיה תפקיד משמעותי בהשבת הרכבת למסילה, אבל לא בהחלפתה. כי במקום שבו הפילנתרופיה מחליפה את הממשלה, היא עלולה לעשות יותר נזק מתועלת - והדרך לגיהינום הרבה פעמים רצופה בכוונות טובות"
אולם לצד זה, היא חוזרת ומדגישה כי "כל התוכניות הללו לא יכולות להחליף את האחריות הממשלתית. "הממשלה חייבת להבין שחיזוק הקהילות בגבולות זה לא עניין פריפריאלי – זה אינטרס ביטחוני ולאומי של כל המדינה. זה לא יכול להיות בסדר עדיפות אחרון".
כיושבת ראש קיבוץ כפר עזה, מורן מכירה מקרוב מאוד את המציאות המורכבת של יישובי הגבול: "בעוטף, הקשיים עדיין עצומים. יש מרחק אדיר בין המקום שבו אנחנו נמצאים היום לבין שיקום אמיתי, ואני לא יודעת מתי הוא יגיע".
אבל האם לא נוח לממשלה שארגונים כמו "הביתה" עושים את העבודה במקומה?
"זה אתגר גדול, ולא כל הגופים הפילנתרופים מבינים את החשיבות שבכך. סביב ה-7 באוקטובר הפילנתרופיה באמת עשתה הכול, קפצה לתוך החלל הריק. אבל צריך להיזהר מאוד לא להחליף את המדינה".
לכן, היא מדגישה, האסטרטגיה של "הביתה" היא שונה: "השותפים המרכזיים שלנו בדרום הם מנהלת 'תקומה', משרד החינוך והתנועות. בצפון אנחנו עובדים גם עם מחוז צפון של משרד החינוך.
"אנחנו מתעקשים לעבוד עם המדינה ולהכניס אותה לתוך האירוע, מתוך הבנה שהיא צריכה לקחת את האחריות משם. יש לפילנתרופיה תפקיד משמעותי בהשבת הרכבת למסילה, אבל לא בהחלפתה. כי במקום שבו הפילנתרופיה מחליפה את הממשלה, היא עלולה לעשות יותר נזק מתועלת - והדרך לגיהינום הרבה פעמים רצופה בכוונות טובות".
תקרת זכוכית מזויפת
הדיון מגיע לנקודה הרגישה ביותר. אולי הילדים בפריפריה פחות מוצלחים? הדוגמה מכאיבה: במכללת תל חי ניסו להקים כיתת מחוננים - חיפשו 16 ילדים מכל הגליל העליון וקרית שמונה, ולא מצאו.
"קודם כל, כאמא שגידלה את ילדיה בפריפריה והיום כבר סבתא בפריפריה, אני כמובן מוחה בתוקף על מי שמעז לחשוב שהילדים האלה פחות טובים", מורן משיבה בנחישות, "העקומה היא אותה עקומה כמו במרכז הארץ. הבעיה היא שהמערכת כולה, ובעיקר מערכת החינוך, איכשהו לא משדרת מספיק לילדים באזורים האלה שהם יכולים הכול. בעיני האתגר הוא להגביה להם את החלום".
היא חוזרת לדוגמה של אלביט: "חלק מהרעיון הוא לחשוף את הילדים לאפשרויות האלה, לעזור להם להבין שגם עבורם השמיים הם הגבול. אני משוכנעת שהילדים הנפלאים שגדלים בדרום ובצפון, ברגע שיעזרו להם להבין שהם יכולים ויתנו להם את הכלים, הם יגיעו רחוק מאוד - לא פחות מהילדים שגדלים במרכז הארץ".
ובכל זאת, בשנת 2025 עדיין מדברים על אותה תקרת זכוכית שזכורה מדורות קודמים, ועל המאמצים לשבור אותה.
"היא לא אמיתית, התקרה הזאת", היא אומרת בפסקנות, "זאת תקרת זכוכית מזויפת".
