בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
את יהודית (דיתה) סנה (86) פגשנו בבית הדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" בכפר-סבא, שם היא מתגוררת, וכששמענו מה סדר היום שלה - קיבלנו סחרחורת. "אני קמה בכל בוקר ויוצאת מהבית בשעה 7:05 בדיוק עם בגדי ספורט", היא מסבירה, "אני הולכת לקבלה כדי לקחת את העיתון לבעלי וממהרת לחדר הכושר, שנפתח בשעה 7:30, כדי לתפוס מקום על ההליכון".
קיבלנו סחרחורת. דיתה סנה
כשהיא מסיימת להתאמן, סנה מתקלחת, אוכלת משהו ועוברת אל "הבייבי" שלה: הספרייה של "מגדלי הים התיכון", שעליה היא אחראית, ושם אנחנו גם נפגשים. היא מספיקה לספר חלק ממה שהיום שלה עוד כולל – חוג תכשיטנות, חוג שזירת חרוזים, חוג ציור, חוג עיסת נייר, חוג פתירת חידות היגיון, חוגי התעמלות מאורגנים ("שמאז הקורונה נערכים בקבוצות קטנות כשלפעמים המנחה מאחורי פרגוד", היא מקפידה לומר), הרצאות, הופעות, מפגשים קבועים עם החברות בקפטריה – ואז, בשיא השוונג, נכנסת גברת לאה ומתעקשת לקחת ספר. אנחנו מסבירים לה בנימוס שמתקיים פה ראיון ושתחזור בבקשה בעוד עשר דקות. דיתה משועשעת. היא יודעת שאין לנו שום סיכוי מולה. שעות הספרייה בדיור המוגן הן קודש. "בואי תבחרי לך ספר", אומרת לה דיתה, ומסבירה לנו: "זאת אני. באש ובמים, במסדרון ומחוצה לו. שיבואו, ייקחו ויקראו. זה הכי חשוב".
היא נכנסה לעניין הספרים עוד כשבעלה והיא גרו בבני ציון. "הילדים שלי הלכו לבית הספר ולא הייתה שם ספרייה. רציתי שהם יאהבו קריאה ולכן החלטתי להקים אחת. בהתחלה לא כל כך האמינו שאצליח, אבל החליטו בכל זאת לתת לי מקום – מקלט נטוש. התחלתי לאסוף ספרים מחברי היישוב עד שכל המקלט התמלא ספרים, ואז גם נתנו תקציב", היא מספרת.
זה היה רק טבעי שזה יהיה תפקידה גם בביתה החדש. וגם כשהקורונה הייתה בשיאה, סנה לא נחה. "בזמן הקורונה הספרייה הייתה סגורה כל זמן שהיינו בבידוד מוחלט בתוך הדירות", היא מספרת, "בשלב כלשהו גם אני וגם דיירים אחרים לא יכולנו יותר בלי ספר. מה עושים? הגיתי רעיון שהמעוניינים לשאול ספר יירשמו בקבלה, אני קיבלתי את רשימת המעוניינים, פתחתי את הספרייה, עטפתי ספר-ספר בשקית ניילון, צילצלתי לדיירים וביקשתי שאת הספרים שנמצאים אצלם בבית ישימו בשקית ניילון מחוץ לדלת, וביום מסוים ובשעה מסוימת עשינו החלפה".
אך מה עושים כשדיירים שונים רוצים את אותו הספר? "צילצלתי לכל דייר ועשינו משא ומתן על איזה ספרים וכמה ספרים כל אחד רוצה. אחרי שהגענו לפשרה הוצאנו את התוכנית לפועל", היא מודיעה.
המקום פועל ממש כמו ספרייה עירונית. הכל ממוחשב. אין אצלה איחורים בהחזרות ובכל רגע היא יודעת בדיוק איפה נמצא כל ספר. בנוסף, כבר עשור שדיתה מוציאה מדי שבוע את ידיעון הספרייה. "בכל יום שבת, בשעה שש בבוקר בדיוק, יוצא ידיעון הספרייה שכולל 20 עמודים: ידיעות הספרייה, המלצות על ספרים, דיירים כותבים ועוד", היא מסבירה.
למעונם הנוכחי הגיעו דיתה ובעלה לפני עשור. "הייתה לנו דירה גדולה בכפר-סבא וכשהילדים עזבו רצינו דירה קטנה יותר", מספרת סנה, "החלטנו שלפני שנקנה דירה אחרת נלך לראות מה זה דיור מוגן, והתאהבנו. זה רחוב כמו בכפר-סבא אבל הכל נפלא ומטופח".
הקורונה מרחפת מעל תושבי המקום, כמו על כולנו, אבל סנה לא מודאגת. "אני סומכת על ההנהלה ועל ההנחיות שלה", היא מודיעה, "זה הכי כיף כשמישהו אחר מחליט עבורי מה טוב לי ובריא לי. הם יודעים מתי נכון שנצא ולאן, הם קובעים את סדר היום, מספקים המון פעילויות ואני סומכת עליהם. אנחנו מצידנו מקפידים להיות עם מסכות כל היום והצוות עובר בדיקות קורונה אחת לשבוע".
ישראל שלום, שבחודש הבא יחגוג 80, בדיוק סיים להעלות סרטון לפייסבוק כשהגענו לראיין אותו בביתו ברמת-השרון. הוא נפרד לכבודנו מהצופים והתפנה לשיחה. הקורונה מדכאת את המבוגרים? לא את האחד הזה. "אני דווקא זכיתי מהתקופה הזאת", הוא אומר בתחילת השיחה, "פתאום גיליתי שבפייסבוק יש קבוצות של סבא וסבתא עם 36 אלף חברים, ואז התחלתי לצלם את עצמי עם השירים שלי והעליתי את זה לשם. בהתחלה העלתי את 'היא לימדה אותי את היודל'. זה היה פיצוץ. פוצצתי את הרשת. התקשרו אליי מכל הערוצים", הוא מספר בהתלהבות.
כוכב פייסבוק. ישראל שלום
(צילום: אורי דוידוביץ)
זאת לא תהיה קלישאה להגיד שהמוזיקה זורמת לישראל בדם. בכל רגע הוא עם הגיטרה ביד, או שהוא כותב או מלחין שיר חדש, או בטלפון הנייד – בודק מה מצבו ברשתות החברתיות. את דרכו המוזיקלית התחיל בשנות ה-60 כחבר ב"צמד האלמוגים" יחד עם יצחק פרי ז"ל. לאחר שהתפרק הצמד הלחין שלום שירים לאמנים רבים, לימד גיטרה והוציא שני תקליטים.
"גם עכשיו אני כותב המון", הוא מספר, "גם שירים חדשים, גם שירי ילדים, ואני גם מופיע מול זקנים בכל מיני בתי דיור מוגן. שאני אומר 'זקנים'. אני בן 80 עוד מעט", הוא מתגלגל מצחוק.
מהבידוד בתקופת הקורונה הוא לא התרגש. "אריק איינשטיין כתב את השיר 'אוהב להיות בבית'. אני בדיוק כמוהו. יש לי המון מה לעשות. יש לי את הגיטרה, יש לי סרטים, אני עובד בגינה, כמעט לא יוצא מהבית. הדבר היחיד שאני מתגעגע אליו זה הופעות בפארקים וסרטים בקולנוע. מצד שני, היצירה ממלאת את כולי. אני מעלה את השיר וגם מספר על המורשת שלו. הגעתי מבית טורקי ואנחנו מדברים לדינו. הופתעתי לראות כמה הקהל אוהב לדינו", הוא מספר.
ואיך הוא מסתדר עם הצד הטכני? "היום לכל אחד, גם לחבר'ה הצעירים, יש אולפן שלם בבית. יש להם הכל - מחשבים וכל זה. אצלי כל האולפן זה הגיטרה והטלפון הנייד. מזה אני מעלה את כל השירים ויש לי מאות תגובות: 'איזה יופי', 'אתה מלך'. אני כבר אוהב מאוד את הלייקים האלה. בגלל זה אני עוד ממשיך ליצור", הוא מודה.
כשאנחנו שואלים אם הנכדה היא זו שלימדה אותו להשתמש בפייסבוק ובאינסטגרם, הוא נזעק: "לא. מה פתאום! פייסבוק זה הכל אני. למדתי לבד. אינסטגרם עוד לא ניסיתי".
זה השלב הבא?
"אני מקווה. גיל 80 זה ה-40 החדש. היום אני עסוק יותר מאשר בתקופה שעבדתי. אפשר ליהנות המון בגיל הזה. רק צריך למצוא תחביב שיעניין אותך ולהיות בקשר תמידי עם המשפחה. לדבר איתם כל הזמן. זה חשוב".
בשיתוף פורום בתי הדיור המוגן
