כשבועיים לאחר השבת השחורה, יום שני בצהריים, קיבלתי שיחת טלפון ממאיה, השכנה מפרדס חנה וחברתי הטובה. מאיה היא אמא, אקדמאית, מחנכת למופת. בקולה היתה נימה של זעם, תוכחה, אפילו של זעזוע.
"וואלה כרם, את זה לא ציפיתי ממך", אמרה.
"מה?", הייתי המום. "מה עשיתי?".
1 צפייה בגלריה
אנחנו סובלים וחווים בדיוק את מה שחווים וסובלים האזרחים היהודים במדינה. כרם אבו מוך
(פרטי)
"זה לא מה שעשית, אלא מה שלא עשית", השיבה מאיה. "עברו שבועיים מאז השבת ההיא, ואפילו לא טרחת להרים טלפון ולשאול מה שלומנו".
ברגע הראשון לא כל כך ידעתי מה להשיב - הסברתי שלגמרי במקרה, ללא קשר לאירועי 7 באוקטובר, עברתי תאונת דרכים, נפצעתי, וקצת התנתקתי מהעולם. אחר כך הוספתי, ספונטנית: "עכשיו אני מופתע ממך! נעלמתי ליותר משבועיים, עברתי אירוע קשה ולא קיבלתי שום שיחה ממך".
השיחה קיבלה תפנית בלתי צפויה כשהעזתי לשאול "האם באמת כל אדם שאת מכירה התקשר לשאול מה שלומך ורק אני, היחיד שלא?". אה, ממש לא, הודתה מאיה. "לא כולם התקשרו. אבל חברים כמוך, שותפים ושכנים מהחברה הערבית, ציפיתי שישמיעו קול וייראו שהם איתנו".
היתה בינינו דקה של דממה. עברו בי הרבה מחשבות, ולרגע הרגשתי מאוכזב וחסר מילים.
ערבי זה לא חמאס
פרדס חנה היא שכנה של באקה אל-גרביה, הכפר שלי. בערך עשרה קילומטרים. מאז פרוץ המלחמה פעלה אצלנו אזעקת פיקוד העורף כמעט מדי יום, שם וגם פה. טיל אחד אפילו נפל ממש ליד גדר ההפרדה, בין באקה אל גרביה לאל שרקייה, שני ק"מ מהבית שלי. כשהזכרתי את זה באוזני מאיה, השיחה השתנתה. פתאום התעמקנו במשותף, בדאגות ובפחדים הדומים שלנו. כמו למשל, ששיגור של טיל לעבר פרדס חנה יכול להסתיים בקלות בנפילה בבאקה, או להיפך. לטיל הזה אין עיניים או העדפות מיוחדות. הוא מחפש ישראלים, מכל הסוגים.
השיחה עברה לדיון בכשל שב"הנחה המוקדמת". דיברנו על התפיסה המוטעית אצל רבים מחבריי היהודים, שבעיניהם, כל ערבי, מעצם היותו ערבי, מתבקש לגנות את מעשי הטרור של החמאס. אז הרשו לי להזכיר לכם, ידידיי: ערבי זה לא חמאס. ממש לא. ערבי הוא לא תומך-טרור-מטבעו עד לרגע שבו מצהיר בפניכם בקול רם וברור שהוא מגנה את החמאס, מעל כל במה ובכל פגישה.
כאזרחים ערבים במדינת ישראל, אנו חווים וסובלים בדיוק ממה שסובלים וחווים האזרחים היהודים במדינה. כמי שחיים ביחד, עלינו ללמוד להאמין זה בזה, להרגיש בטוחים זה לצד זה, ללא תנאים, בלי לשפוט וללא הנחות מוקדמות.
האזרחים הערבים חיים ומושפעים מכל מה שקורה במדינה ומכל מה שקורה גם לציבור היהודי. טרור השבת השחורה שבר את לבנו; גם יקירינו נפצעו, גם אנחנו איבדנו חברים וקרובי משפחה
הדרישה לגינוי חמאס מצד כל אזרח ערבי לא בהכרח דוחפת אותנו קדימה, או מחברת בינינו. להיפך. היטיב לבטא זאת מדם לבו חברי, רופא בסורוקה, שעבד ללא לאות מהיום הראשון ללחימה: "אף אחד לא יכול לשכנע אותי יותר שאנחנו שווים. כל אלה שביקשו לשמוע את דעתי על מעשי הטרור של החמאס כערבי מוסלמי, בעיניי, הם כבר שפטו אותי ומבקשים הכחשה. אני חושב שהם מוכיחים כך שהם לא רואים בי חבר אמת, ולא אזרח שאוהב את ארצו, או אפילו אדם שאוהב ומקדש את החיים, בדיוק כמוהם".
היחס הזה לשותפים הערבים מפלג ולא מאחד. הוא גורם לנזק חברתי ולא מעלה שום תועלת. דווקא עכשיו, אני מבקש להזכיר ולהדגיש שהאזרחים הערבים חיים ומושפעים מכל מה שקורה במדינה ומכל מה שקורה גם לציבור היהודי. טרור השבת השחורה שבר את לבנו; גם יקירינו נפצעו, גם אנחנו איבדנו חברים וקרובי משפחה. "כמה מראשוני הנרצחים בדרום היו ערבים מוסלמים", ציין חברי לספסל הלימודים.
מנהלת בכירה שיש לה היכרות מוקדמת איתי, הציגה את הגינוי שלי את הטרור של חמאס כתנאי מוקדם לאפשרות שהציעה לי, להשתלב בפעילותו של אחד האגפים בשלטון המרכזי
הגינוי מובן מאליו, כמו אצל יהודים
הגינוי של ערבים אזרחי המדינה כלפי טרור צריך להיות מובן מאליו, נתון מטבעו. ולא רק מעצם היותו גינוי, אלא כי כל מצב אחר משמעותו חוסר אמון בכל ערבי שתפגשו, כי זו המשמעות שנושאת עמה בקשה מהסוג הזה. כי אם לא - איך נוכל לחיות ביחד, להאמין באנושיות שבכל אחד מאתנו, לסמוך זה על זה ולקדש את החיים בכלל ואת החיבורים המשותפים בינינו?
עוד אירוע שקרה לי: כאיש חינוך, עיתונאי, אזרח מדינת ישראל שעבד בארגונים ממשלתיים, עסק בהסברה ופעיל לקידום החיים המשותפים, נקלעתי ביום חמישי האחרון למצב דומה. מנהלת בכירה שיש לה היכרות מוקדמת איתי, הציגה את הגינוי שלי את הטרור של חמאס כתנאי מוקדם לאפשרות שהציעה לי, להשתלב בפעילותו של אחד האגפים בשלטון המרכזי.
הבהרתי מדוע היא לא תשמע ממני גינוי - לא כי אני רואה בחמאס חבורה של "שוחרי שלום", אלא להיפך. הסברתי לה שאם הגינוי שלי לטרור לא מובן מאליו בעיניה, כי אני אזרח ערבי, כנראה שכך איאלץ להתייחס לדעה שלה, כאזרחית יהודייה, וגם הגינוי שלה לטרור לא יהיה ברור מאליו בעיניי.
כן, זה כואב — כולנו, ערבים ויהודים עוברים תקופה מאתגרת. ה"ביחד" שלנו נבחן בעוצמה שלא חווינו עד כה. ואם זה מציין משהו - זה אומר שעכשיו, יותר מתמיד, אנחנו צריכים לדעת לשמר אותו
אם מישהו מציב תנאים ודרישה להצהרות וגינויים שיהפכו אזרח ערבי ל"איש שלום" שאינו "תומך טרור" - נראה שיש לו על מה לעבוד עם עצמו. התקווה שלי היא שהוא ישנה את ההנחה המוקדמת שלו, וכך נוכל לפתח שיח בונה, לדבר על המייחד אותנו, ולהתחיל לעבוד ביחד על המשותף בינינו.
לאורך כל השנה אנו חיים, עובדים, משרתים ומתנדבים ביחד, זה לצד זה. במשברים, עלינו להיאחז באחדות הזו, לחזק אותה, לסמוך זה על זה ולהחזיק ידיים כדי לנצח את המציאות המורכבת הזו ביחד. כן, זה כואב — כולנו, ערבים ויהודים עוברים תקופה מאתגרת. ה"ביחד" שלנו נבחן בעוצמה שלא חווינו עד כה. ואם זה מציין משהו - זה אומר שעכשיו, יותר מתמיד, אנחנו צריכים לדעת איך לשמר אותו. למעננו ולמען ילדינו.
ליהודי מדינת ישראל אין לאן ללכת, וגם לערביי המדינה אין. אנחנו שותפים לשגרה ושותפים למשברים ושותפים לשעות החירום. בואו נתאחד סביב אותו סנטימנט, שפתח את הפגישה של מאיה ושלי בקפה בבאקה למחרת: "הפצע הוא משותף".
כרם אבו מוך הוא עיתונאי, שדרן ברדיו מכאן של תאגיד השידור הציבורי, מחנך ופעיל חברתי. כרם משתתף בתוכנית לעיתונאים ערבים של ynet ומרכז إعلام.
.
