בשיתוף תנובה
יש אנשים שלא מסוגלים לעבור ליד אדם שזקוק לעזרה בלי לעצור. ליבי כהן-מגורי ז"ל הייתה אחת מהם. כששירתה בצה"ל, הכירה חייל בודד שהגיע מברזיל, בלי משפחה בארץ ובלי לדעת עברית. במקום ללכת לישון אחרי משמרת ארוכה, היא הייתה מגיעה לעמדת השמירה שלו, יושבת לצידו ומלמדת אותו עברית. כששאלו אותה מדוע היא מוותרת על שעות השינה שלה, הסבירה: "אני לא יכולה להירדם כשאני יודעת שהוא לבד שם, אומלל, לא מכיר אף אחד ובקושי מדבר עברית".
הדאגה לאחרים הייתה חלק בלתי נפרד מחייה. כבר בכיתה ז' ליוותה ילד על הספקטרום האוטיסטי, בשבתות התנדבה בעמותת "יס לחיות", ובמהלך שירותה הצבאי דאגה לחיילים בודדים, שחלקם אף התארחו בביתה. "ליבי הייתה פשוט טובה", מספרת אמה, שלי משל-יוגב. "היא שמה לב לכל מי שהיה צריך שיושיטו לו יד".
ב-7 באוקטובר 2023 נקטעו חייה של ליבי באכזריות. היא הייתה בת 22 בלבד כשנרצחה במתקפת חמאס בפסטיבל נובה, סמוך לקיבוץ רעים. במהלך ניסיון הבריחה, כשהיא פצועה, התקשרה למשפחתה ונפרדה מהם בשיחה שנמשכה שמונה דקות. "היא התקשרה כשהיא כבר פגועה ופצועה, והספיקה להיפרד מאיתנו, ולהגיד לנו שהיא אוהבת אותנו", משחזרת שלי. "היא הספיקה להגיד, 'איזו משפחה מהממת יש לנו'".
מאז, לצד הכאב והגעגוע, משפחתה מבקשת להמשיך את דרכה: לא רק לספר מי הייתה ליבי, אלא לעודד אחרים לנהוג כפי שהיא נהגה – לראות את האדם שמולם, להושיט יד ולעשות טוב. מתוך הרצון הזה נולד מיזם "קרוב לליבי – סיפורי התקווה של ישראל", המזמין אנשים מכל רחבי הארץ לשתף סיפורים אמיתיים של אהבה, נתינה, גבורה וחוסן.
"יש אינספור סיפורים של טוב, הם פשוט נבלעים בשפע החדשות הרעות"
הרעיון למיזם נולד מתוך מציאות ישראלית רוויית כאב, אובדן ומחלוקת. דווקא בתוך המציאות הזו, שלי גילתה צד אחר של החברה הישראלית: אנשים מכל רחבי הארץ שהתייצבו לצד משפחתה והושיטו יד. "אנשים עשו למעננו דברים מטורפים. עזרו לנו באופן נפלא, מכל הארץ, ואנחנו מאד שמחים על זה", היא מספרת.
ליבי כהן-מגורי ז"ל ואמה שלי משל-יוגב
(צילום: באדיבות המשפחה)
הפער בין העזרה שחוותה המשפחה לבין השיח ברשתות החברתיות הוביל את שלי לרצות לשנות את נקודת המבט. "כשאת נכנסת לטוויטר, לרשתות, את רואה את הדיסוננס. השנאה בין הקפלניסטים לביביסטים, בין החילונים לחרדים. הדיסוננס כל כך גדול שהחלטנו לשנות את השיח. לספר כמה טוב העם שלנו יודע לעשות. כי אנחנו בעצמנו גילינו כמה טוב העם יודע לעשות".
לפני כחצי שנה פנתה שלי לנועה אוני, בעלים ומנכ"לית סוכנות GOODVERTISING ולאסף גרייס ממשרד הפרסום ראובני פרידן, כדי לחשוב כיצד ניתן להנציח את ליבי בדרך שתמשיך להפיץ את הטוב שהאמינה בו. "יש אינספור סיפורים של טוב, הם פשוט נבלעים בשפע החדשות הרעות ולא נשמעים", אומרת אוני, שהקימה את המיזם יחד עם שלי. "המטרה היא ליצור יחד את מאגר סיפורי התקווה הגדול בישראל".
מעשה קטן, סיפור גדול
במרכז המיזם עומד אתר "סיפורי התקווה", המזמין כל אחת ואחד לשתף סיפור אמיתי על מעשה טוב שעשה או על עזרה שקיבל מאדם אחר. זו יכולה להיות שכנה שעוזרת למשפחה שאחד מבניה גויס למילואים, אדם זר שהתייצב ברגע הנכון או מחווה קטנה שהשאירה חותם גדול. ההשתתפות פתוחה לכולם ואינה כרוכה בתשלום, ואפשר לפרסם סיפור בשם הכותב או באופן אנונימי.
שלי משל-יוגב, אמה של ליבי כהן-מגורי ז"ל
(קרדיט: יקיר בן אפרים)
אחד מיותר מ-300 הסיפורים שכבר נאספו באתר מתאר אדם מבוגר שיושב לבדו בגינה ציבורית. לידו מונחים לוח שחמט ותרמוס תה, והוא ממתין למישהו שיתיישב מולו וישחק איתו. כששלי קוראת את הסיפור, היא חושבת מיד על בתה. "אם היה אדם מבוגר שיושב לבד כל ערב בגינה, אין מצב שליבי הייתה עוברת שם והוא היה שקוף עבורה. היא הייתה מתיישבת לידו. היא הייתה אומרת: 'אמא, בואי נזמין אותו לארוחת שישי'".
"זה אתר להנצחה של ליבי, אבל ליבי שם בקטן", מסבירה שלי. "העניין הוא מבחינתנו, להראות כמה טוב אנחנו יודעים לעשות כעם. קראנו לו 'סיפורי התקווה', ואנחנו מזמינים אנשים להיכנס, בשביל ליבי ובשביל כולנו, ולהגיד: חבר'ה, אנחנו יודעים לעשות פה טוב".
תנובה הצטרפה כשותפה הראשונה: נותנים במה לסיפורי התקווה
כדי להרחיב את מעגל המשתתפים, המיזם פועל בשיתוף חברות וארגונים המאמצים אותו למשך חודש ומעודדים את עובדיהם ואת הציבור הרחב לשתף סיפורים. תנובה היא החברה הראשונה שהצטרפה למהלך, ובחרה להקדיש את חודש אוקטובר למיזם. ב-5 באוקטובר, כ"ד בתשרי, יום הזיכרון למלחמת חרבות ברזל, התקיים במטה תנובה טקס ששודר לכל אתרי החברה, ובו התארחה שלי ושיתפה את העובדים בסיפורה של ליבי ובדרך שבה נולד המיזם והאתר.
עובדי תנובה משתתפים במיזם "קרוב לליבי"
(יח"צ תנובה)
עובדי החברה הוזמנו לשתף סיפורים אישיים של נתינה, תמיכה ותקווה .עבור תנובה, השותפות נוגעת גם בסיפוריהם של עובדים שאיבדו בני משפחה יקרים ואהובים במלחמה. המיזם מאפשר להם ולחבריהם לעבודה להביא לקדמת הבמה את האנשים ואת המעשים שמעניקים להם כוח.
במהלך אוקטובר מוקדש באתר אזור לסיפורי התקווה של עובדי תנובה, ובסיום החודש תקבל החברה חוברת דיגיטלית המרכזת את הסיפורים שנאספו.
אחד הסיפורים שממחישים את רוח המיזם הוא סיפורה של שרון, מנהלת הגיוס בקבוצת תנובה, שמתנדבת כבר כ-14 שנה למען חיילים בודדים. "הייתי בחופשת לידה וראיתי פוסט שמחפשים 'אמהות כובסות' בבית של בנג'י, בית לחיילים בודדים ברעננה. מאז אנחנו משפחה כובסת", היא מספרת. במסגרת ההתנדבות, שרון ומשפחתה אוספים בסופי השבוע כביסה של חיילים וחיילות בודדים, רבים מהם עולים מחו"ל המשרתים בתפקידים קרביים, ומחזירים אותה נקייה וריחנית, לצד משהו טעים לפתיחת השבוע. "אנחנו מחזירים ביום שבת עם ריח טוב, עם משהו טעים ככה לתחילת שבוע", היא מתארת. "זה הדבר הטוב הקטן שאפשר לעשות במדינה".
"השותפות עם מיזם 'קרוב לליבי' מאפשרת לנו לתת קול ובמה לאנשים ולמעשים שמעניקים תקווה", אומרת נטע בן מנחם, מנהלת אחריות תאגידית בתנובה. "עבורנו בתנובה זהו חיבור עמוק ואישי, על רקע האובדן שחוו חלק מעובדי תנובה שאיבדו את בני משפחתם. אנו מזמינים את העובדות, העובדים והציבור כולו לשתף בסיפורי השראה. כך נוכל להמשיך ולהזכיר כי לכל אחת ואחד מאיתנו יש את הכוח והיכולת לעשות טוב ולהשפיע על חייו של אדם אחר".
עובדי תנובה משתתפים במיזם "סיפורי התקווה"
(יח"צ תנובה)
עבור שלי, כל סיפור חדש שמצטרף לאתר הוא דרך נוספת להשאיר את ליבי נוכחת בעולם. ליבי לא תוכל עוד להתיישב לצד אדם בודד בגינה או להושיט יד למי שזקוק לעזרה, אבל בכל פעם שמישהו אחר עושה זאת, משהו מהרוח שלה ממשיך להתקיים.
"אני מבקשת שייכנסו לאתר וישתתפו, כדי שלא ישכחו את ליבי", אומרת שלי. "שיידעו שבשבילנו היא כל העולם. היא הייתה טובה, והלב שלה פה איתנו. מי שהחליט לגמור לה את החיים בגיל 22 לא הצליח לנצח את הזיכרון שלה. היא הייתה פה, והיא הייתה השמש של חיינו".
גם לכם יש סיפור על מעשה טוב שעשיתם או שמישהו עשה עבורכם? משפחתה של ליבי ותנובה מזמינות אתכם להיכנס לאתר "קרוב לליבי – סיפורי התקווה של ישראל", לשתף את הסיפור שלכם ולהיות חלק ממאגר סיפורי התקווה של ישראל.
בשיתוף תנובה
