השבוע התבשרנו על יוזמה חדשה: מנהלת תקומה, בשיתוף משרדי האוצר והחינוך, יציעו מענקים בגובה של עד 72 אלף שקלים לעובדי הוראה במקצועות נדרשים שיעתיקו את מגוריהם לעוטף עזה.
על הנייר, זה נשמע הירואי, ציוני ומתבקש. בפועל, מדובר בפלסטר קטן על פצע מדמם, שמפספס לחלוטין את שורש המשבר העמוק של מערכת החינוך בישראל.
אם נרצה ואם לא, הבעיה האמיתית של המורות והמורים בישראל אינה גאוגרפית, אלא חברתית ותרבותית. מה ששוחק ומתיש את עובדי ההוראה יום יום אינו המרחק מהמרכז, אלא המעמד המקצועי המושפל שלהם.
מורה בישראל הממלכתית מתמודד מדי ערב עם דרישות בלתי פוסקות של הורים, חוסר שביעות רצון כרוני, ומשפטים שנחרצים בקבוצות וואטסאפ כיתתיות סוערות על כל אירוע שולי. החברה הישראלית נמצאת כעת בעיצומה של תקופת מלחמה ממושכת, שמטבעה מגבירה את המתחים והאלימות בכלל המרחב הציבורי.
האלימות הזו לא נעצרת בשער בית הספר. היא מתפרצת לתוך הכיתות והופכת את עבודת ההוראה לבלתי אפשרית, למפחידה ולעיתים קרובות למשפילה.
המערכת הממלכתית איבדה את הסטטוס היוקרתי של ההוראה. די להביט בחברה החרדית או הדתית-לאומית כדי לראות את ההבדל: שם, ההוראה נתפסת כשליחות קודש בעלת ערך פנימי עצום. בחברה הממלכתית, לעומת זאת, החינוך נדחק לתחתית סולם הסטטוס החברתי.
אם המדינה באמת רוצה להציל את החינוך בעוטף עזה ובמדינה כולה, היא צריכה להפסיק לפזר מענקי מעבר נקודתיים שיוצרים מראית עין של עשייה. התיקון חייב להיות שורשי: ניקוי הביורוקרטיה, הגנה על המורים מפני אלימות והחזרת הכבוד האבוד למקצוע
כאן טמון הכשל הראשון של תוכנית המענקים הנוכחית: הניסיון לייצר פתרונות נקודתיים ותלויי מקום. ראינו את זה בעבר באילת, ואנו רואים את זה כעת בעוטף. הגישה הזו לא רק שנכשלת במבחן המציאות, היא אף מחריפה ומנציחה את הפערים.
רשויות חזקות ממילא מחזיקות במשאבים, ביצירתיות ובכלים תקציביים להציע תוכניות העשרה והכשרות יוקרתיות למורים שלהן. ואילו הפריפריה, שחוותה ניתוקים קשים בזמן המלחמה, נותרת מאחור.
כסף לא קונה כבוד
החיזוק למערכת החינוך חייב להיות ארצי, לאומי ואחיד, ולא כזה שמחלק בונוסים לפי מפות דמוגרפיות ומשאיר את יתר המורים בארץ להתמודד לבדם עם השחיקה.
מעבר לכך, הניסיון בשטח מוכיח שכסף לבדו אינו התשובה. מהניסיון שלנו בעולם הקרנות הפילנתרופיות, למדנו שיעור כואב: גם כשהצענו תוכניות יוקרתיות שכללו מלגות קיום נדיבות ותנאים מפליגים, לא באמת הצלחנו לגייס יותר כוח אדם איכותי. למה? כי הבעיה היא מבנית.
אנשים איכותיים, שבאמת ובתמים רוצים לתרום לחברה, מסתכלים על מערכת החינוך ורואים חומה בצורה של ביורוקרטיה חונקת, היררכיה נוקשה ויחס מעליב.
כסף הוא הדבר האחרון שיפתור את תחושת העלבון הזו. אם המדינה באמת רוצה להציל את החינוך בעוטף עזה ובמדינה כולה, היא צריכה להפסיק לפזר מענקי מעבר נקודתיים שיוצרים מראית עין של עשייה. התיקון חייב להיות שורשי: ניקוי הביורוקרטיה, הגנה על המורים מפני אלימות והחזרת הכבוד האבוד למקצוע.
רק כשהמערכת תפסיק להיות מעליבה ותהפוך למקום שמאפשר השפעה אמיתית, האנשים הטובים ביותר יחזרו לעמוד מול הלוח - בעוטף, במרכז ובכל מקום אחר.
- הכותבת היא מנכ"לית קרן "פוזן", הפועלת לקדם את תפיסת היהדות כתרבות, ויו"ר ארגון "בינה" - התנועה ליהדות חברתית.
