מלכה כץ הייתה ילדה צעירה כשחייל יהודי מהצבא האדום נכנס עם הטנק הרוסי והמאובק מקרבות עזים, לפאתי מחנה העקורים במרכז פולין שבו הוחזקה יחד עם אמה זמן קצר לפני סיום המלחמה.
מלכה לעולם לא תשכח את הרגע שבו ניגש אליהן אותו חייל, שבעיניה הילדיות נראה אז עצום ממדים, מסר לאמה קמח ומעט שמן מהטנק, ואמר ברכות: "תכיני לכן מצות".
9 צפייה בגלריה
"המטרה שלנו היא אחת: שאף דייר לא ירגיש לבד". ערב ליל הסדר ב"בית שלום"
(צילום: באדיבות עמותת "רעות")
וכך, בתוך הסבל והתנאים הבלתי אפשריים - אמה של מלכה לא ויתרה על מסורת הכנת המצות, עליה הקפידה בקנאות עד שפרצה המלחמה.
"ההתעקשות של אמא לאפות מצות כשהיא תשושה ורעבה, מוכיחה עד כמה הזהות והאמונה היו חזקות, גם ולמרות שנים קשות של מלחמה וחודשים של עבודות פרך במחנה המקולל", מתארת מלכה. "החירות במקרה הזה לא הייתה רק פיזית, אלא גם רוחנית".
לפני שהמשיך לדרכו, פרס החייל לחם קשה וישן שהביא עמו, הוציא עוד קצת שמן מהטנק וטבל בו את פרוסות הלחם העבשות. "עד היום אני זוכרת את הטעם הזה", היא מוסיפה בשקט, "אין לו תחליף".
9 צפייה בגלריה
מלכה כץ. "חירות עבורי היא עצם העובדה שהיטלר לא הצליח להשמיד אותנו"
(צילום: באדיבות עמותת "רעות")
שנים רבות אחר כך, ב-1951, מלכה עזבה את חייה המבוססים ברומניה, ועלתה ארצה עם בעלה ובנה הפעוט מתוך בחירה מודעת ואמונה ציונית עמוקה.
כשהתאלמנה עברה להתגורר ליד ילדיה בארצות הברית, ואפילו קיבלה אזרחות אמריקנית - ולמרות זאת, לפני 12 שנה החליטה לחזור ארצה, שוב. "ישראל היא הבית שלי", היא אומרת בפשטות ובקולה ניכרת נימה של גאווה.
מלכה כץ בשיר שמרגש אותה בכל פעם מחדש
(צילום: באדיבות "בית שלום" – דיור מוגן של עמותת "רעות")
מאז שובה לישראל היא מתגוררת ב"בית שלום" - דיור מוגן בצפון הישן של תל אביב הפועל בחסות עמותת "רעות" - וחוגגת שם את ערב ליל הסדר. רחוק מילדיה שבארצות הברית, אבל כשהיא מוקפת בקהילה שהפכה זה מכבר למשפחתה. השבוע, היא שוב התקבצה סביב שולחן החג יחד עם חבריה.
"ליל הסדר כאן מאוד מכובד ומסודר. יש הקפדה על המסורת, על הקריאה מההגדה, על השירים ועל האווירה החגיגית. יחד עם זאת, אי אפשר שלא להרגיש את ההבדל לעומת הבית", היא אומרת. "החוויה בבית הייתה שונה לחלוטין - הייתי מוקפת בילדיי ובנכדיי, ותמיד הצטרפו אלינו גם אורחים שלא היה להם איפה להיות בחג. מאז ומתמיד דאגתי שהשולחן יהיה פתוח ושיהיה מקום לכולם, ולא רק לבני המשפחה.
"האווירה סביב שולחן החג הייתה חמה ושופעת והייתה תחושה של רוחב לב. גם האוכל היה שונה מזה שמגישים כאן בחג. אלו היו מאכלים שהייתי מכינה בעצמי, לפי המנהגים והטעמים של הבית שבו גדלתי, וליוו אותי במשך שנים ארוכות".
יש מאכל שמעורר בך געגוע במיוחד?
"החרוסת. זו שאנחנו אוכלים כאן היא לא בדיוק כמו זו שאני הייתי מכינה והייתה מזכירה לי את בית הוריי.
9 צפייה בגלריה
"כשבעלי כרע ונישק את האדמה, הבנתי שזה לא עוד מקום - זה הבית". מלכה ובעלה לאחר עלייתם ארצה
(צילום: אלבום פרטי)
מטבע הדברים, הסדר ב"בית שלום" קצר יותר מזה שמלכה נהגה לערוך בביתה. בכל זאת, הדיירים מבוגרים ומתקשים להחזיק ערים עד שעות מאוחרות, "אבל השירים, ההגדה, והתחושה שהמסורת נשמרת - כל אלה נוכחים גם כאן", היא אומרת.
כניצולת שואה, חג הפסח הוא הרבה מעבר להגדה וקערת סדר עבורה. הוא מסמל חוויה אישית עמוקה, והמילה "חירות" נושאת אצלה משקל שרק מי שחווה שלילת חופש אמיתית - יכול יהיה להבין. "בחג הפסח ההוא, עם ניצחון בעלות הברית על הנאצים, כשהחייל היהודי מהצבא האדום נכנס עם הטנק למחנה - זה היה הרגע שבו זכיתי לקבל את חירותי מחדש.
"החירות עבורי היא עצם העובדה שהיטלר לא הצליח להשמיד אותנו. היום אני מסתכלת על החיים שלי ורואה המשכיות - יש לי עשרות נינים, משפחה גדולה, חיים מלאים. כל מה שהוא ועוזריו ניסו למנוע".
מלכה כץ: "אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני מסתכלת על התקופה הנוכחית בפרספקטיבה רחבה. אנחנו כאן, יחד, במדינה שלנו, חוגגים את החג שלנו - וזה בעיניי הניצחון האמיתי"
למעלה מ-80 שנה חלפו מאז, ולמרות זאת גם השנה ישבנו סביב שולחן הסדר כשאנחנו נאבקים על חירותנו.
"המציאות השנה מורכבת ולא פשוטה. יש פחד, יש חוסר ודאות, צריך להיות מוכנים לרדת למקלט בכל רגע. זה לא דבר מובן מאליו. אבל דווקא בגלל זה, התחושה היא גם של עוצמה. כי למרות הכול אנחנו יושבים יחד, קוראים את ההגדה, שרים, אוכלים ושומרים על המסורת. אף מלחמה לא תעצור אותנו מלקיים את ליל הסדר.
"אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני מסתכלת על התקופה הנוכחית בפרספקטיבה רחבה. אנחנו כאן, יחד, במדינה שלנו, חוגגים את החג שלנו - וזה בעיניי הניצחון האמיתי".
"אני אזרחית אמריקנית, אבל בחרתי לחיות כאן, בארץ. יש לנו מדינה אחרי אלפיים שנות גלות, יש לנו צבא שמגן עלינו, ואנחנו מדינה קטנה אבל חזקה, ומתקדמת יותר מהרבה מדינות במערב בכל מה שנוגע לתחום הרפואה והטכנולוגיה", היא אומרת בגאווה, "בליל הסדר אני מרגישה ביתר שאת את הכוח שלנו כעם וכמדינה. גם בתקופה מורכבת כמו עכשיו, עם מלחמה ארוכה, התחושה שזה הבית היחיד שלי וכאן אני חופשיה להיות מי שאני - לא נעלמת".
9 צפייה בגלריה
"אף מלחמה לא תעצור אותנו מלקיים את ליל הסדר". מלכה (מימין) בסדר פסח עם משפחתה
(צילום: אלבום פרטי)
עד היום, מספרת מלכה בהתרגשות, היא זוכרת את הרגע שבו הגיעה ארצה יחד עם בנה ובעלה, שהיה גם הוא ניצול שואה, ואיך שהוא ירד מהאנייה, כרע על ברכיו, נישק את האדמה ואמר בבכי: "שישה מיליון לא זכו להגיע לרגע הזה".
"אני זוכרת את עצמי יורדת מהאנייה בשמלה מהודרת, בידיי החזקתי את בני - זה הרגיש כאילו אני נוסעת לטיול בחו"ל ולא מעבירה את חיי למדינה חדשה. לא באמת הבנתי עד הסוף מה מצפה לנו כאן. אבל ברגע הזה, כשבעלי כרע ונישק את האדמה, הבנתי שזה לא עוד מקום - זה הבית.
"התחושה הייתה מאוד חזקה, של סגירת מעגל. למרות כל מה שהשארנו מאחור - רכוש, חיים, זיכרונות - הרגשנו שהגענו למקום שלנו. לא היה פחד, אלא תחושת שייכות עמוקה".
"תקווה היא בחירה"
גם ציפורה ירד, שעברה יחד עם בעלה ל"בית שלום" לפני חמש שנים וחצי, מכירה היטב את המשקל שנושאת עמה המילה "חירות".
היא נולדה בפולין לפני 90 שנה, והייתה בת 10 כשהנאצים השתלטו על העיירה שבה התגוררה יחד עם הוריה ואחותה הבכורה רחל. אז החל מסע הנדידה הסיזיפי שלהם, במהלכו נאלצו לנדוד מפולין לאוסטריה ובהמשך גם לרוסיה.
9 צפייה בגלריה
ציפורה ירד. "שהילדים והנכדים יבינו שהחיים בארץ ישראל הם לא מובנים מאליהם"
(צילום: באדיבות עמותת "רעות")
ב-1948, ציפורה ואחותה הצליחו סוף סוף לעלות ארצה דרך איטליה - ולהקים את ביתם במדינת ישראל הצעירה. "העלייה ארצה הייתה 'לידה מחדש' עבורי", היא אומרת, "באמת הרגשתי שכאן נפתח עבורי דף חדש ונקי. כאילו כל מה שהיה לפני כן נשאר מאחור, ואני מתחילה לבנות את עצמי מחדש - כאדם, כאישה, כחלק מחברה".
לפני 65 שנה, כשהייתה בתחילת שנות ה-20 המוקדמות, היא הכירה את מי שבהמשך יהפוך לבעלה. השניים נישאו, נולדו להם שלושה ילדים, בהמשך הגיעו גם הנכדים ואז גם הנינים - 20 במספר.
במשך 50 שנה היא עבדה כמורה בבתי ספר. חינכה דורות של ילדים על אהבת המולדת והחשיבות שלה עבור העם היהודי, ובהמשך אף תיעדה בכתב את חייה בישראל - תיעוד שמאוחר יותר הפך לספר.
"הכתיבה הייתה עבורי שליחות. רציתי להשאיר משהו מוחשי לדורות הבאים - לא רק תיאור של מה שקרה, אלא גם איך הרגשנו וחווינו את הדברים", היא מסבירה, "שהילדים והנכדים יבינו שהחיים בארץ ישראל הם לא מובנים מאליהם. שיש מאחוריהם סיפור של מאבק, הקרבה ואמונה עמוקה. ולצד זה, הכתיבה גם אפשרה לי לעבד את החוויות שלי ולתת להן צורה ומשמעות".
הבחירה של ציפורה להתמקד דווקא בתקומה ולא בעבר המטלטל, לא הייתה קלה עבורה. "העבר תמיד נוכח, כואב ומשמעותי. אבל כשהגעתי לכאן, עמדתי בפני צומת. נכנסתי למסגרות שבהן היו בנות ילידות הארץ, והן היו עבורי סמל לנורמליות, לשייכות, לחיים שזורמים קדימה בלי משא של נדודים. רציתי להיות חלק מזה ולא להישאר מאחור, בגלות.
"הכוח לבחור באופטימיות הגיע גם מההורים שלי. כל חייהם הם נשאו את החלום לחזור הביתה, לארץ ישראל - ערך שהוביל אותם לאורך כל המלחמה. כשעליתי ארצה, הרגשתי שאני מגשימה עבורם את החלום הזה. לכן בחרתי, במודע, להפנות את המבט קדימה. לא מתוך הכחשה, אלא מתוך רצון לבנות.
"התקומה עבורי היא לא רק סיפור לאומי, אלא תהליך אישי - הבחירה לקום, לבנות, להשתייך ולהמשיך הלאה. ואת אותם ערכים אני מקווה שיישאו גם הנינים שלי - דרך ארץ, יכולת לראות את האחר, להקשיב ולהתייחס בכבוד לכולם - וימשיכו לפתח אותם הלאה, כל אחד בדרכו.
"חשוב לי גם שישמרו על הזהות שלהם, על הקשר למסורת, לתורה ולמצוות - לא רק כהרגל, אלא מתוך הבנה והערכה ליהדות ולתלאות שהעם היהודי עבר לאורך כל השנים", היא מוסיפה, "הערכים הללו חשובים לא פחות מכל ידע או הישג אקדמי ומקצועי".
ציפורה ירד: "השנה, בחרתי להביא איתי לשולחן הסדר את התקווה. אני בוחרת להאמין שבשנה הבאה נשב כאן בשלום, בלי פחד, בלי מלחמות ובלי אזעקות, ונוכל לחזור לעסוק בדברים שמקדמים חיים, קשרים בין אנשים, נתינה ובנייה"
מה מהערכים הללו נשאת איתך אל שולחן החג השנה?
"השנה הזו שונה מאוד. יש מתח, יש דאגה, ויש תחושת אי ודאות שמרחפת מעל הכול. דווקא בגלל זה בחרתי להביא איתי לשולחן הסדר את התקווה. אני בוחרת להאמין שבשנה הבאה נשב כאן בשלום, בלי פחד, בלי מלחמות ובלי אזעקות, ונוכל לחזור לעסוק בדברים שמקדמים חיים, קשרים בין אנשים, נתינה ובנייה.
"בעלי ואני מצאנו ב'בית שלום' בית נוסף. מקום שמעניק לנו תחושת שייכות, דאגה וחום. זה לא מחליף את המשפחה, אבל זה מחזק ומאפשר להתמודד עם המרחק מהם", היא מוסיפה, "והיו רגעים יפים מאוד בערב החג השנה, למרות האזעקות שליוו אותו".
איזה רגעים למשל?
"הייתה הרבה מאוד שמחה, ובסוף הערב קמנו ורקדנו - ובעיקר היינו יחד. להיות לצד אנשים שנעים לך בקרבתם, במיוחד בערב החג, מעורר בי הרבה תקווה, והיא זו שמחזיקה אותי ומאפשרת לי להמשיך קדימה גם בתקופות קשות".
מה חג הפסח מייצג עבורך?
"כשאני חושבת על חג הפסח, אני לא חושבת רק על יציאת מצרים כפי שהיא כתובה בהגדה, אלא על עזיבות ובריחות אישיות, ממשיות, כואבות ולעיתים גם מפחידות, שעברתי בילדותי במלחמה. הנדודים בין מדינות, המעברים, חוסר הוודאות - כל אלו הפכו את מושג החירות עבורי למשהו מוחשי מאוד. לא רעיון מופשט, אלא חוויה קיומית ממש.
"לכן כשאני יושבת סביב שולחן הסדר, אני מרגישה שאני מחברת בין שני בתים - הבית המשפחתי שבו יש חום, זיכרונות והמשכיות, והבית הלאומי - המולדת שאליה ייחלנו כל השנים. המילה 'מולדת' עבורי אינה רק מושג, אלא רגש עמוק של שייכות. שנים השתמשנו בה מתוך געגוע, והיום אני חיה אותה בפועל".
9 צפייה בגלריה
"הוריי חלמו על ארץ ישראל. מרגישה שהגשמתי להם את החלום". ציפורה (מימין) עם הוריה ואחותה
(צילום: אלבום פרטי)
יש מסורת מהבית שאת מתגעגעת אליה במיוחד בערב החג?
"אצלנו לא היו טקסים מיוחדים או מנהגים יוצאי דופן במובן הפורמלי, אבל היו דברים קטנים שהפכו למסורת. האוכל, למשל. הכופתאות מקמח מצה שהיה להן טעם מיוחד, והאטריות שהכנו בבית לפסח. אלו לא רק מאכלים, אלא זיכרונות. הם נושאים איתם ריח של בית, של משפחה ושל רגעים משותפים.
"כשאני רואה שהילדים ממשיכים להכין את המאכלים האלו בערב החג, אפילו באופן חלקי - זה משמח אותי, כי זה סימן שמשהו מבית ילדותי ממשיך לחיות למרות כל השנים שחלפו מאז".
"חלק מהזהות שלנו כמשפחה"
מי שדואגת שדינה, ציפורה וותיקים נוספים מ"בית שלום" לא ישבו לבדם בליל הסדר היא אתי פרידמן, מנהלת הבית, שכבר 11 שנים בוחרת לחגוג את החג לא עם משפחתה המורחבת, אלא עם כ-60 מהדיירים שבאחריותה.
בעלה של אתי, יוסי, מוביל את הסדר מדי שנה, וחמשת ילדיהם, בגילאי 14 עד 22, שותפים מלאים; הם שרים, מקריאים קטעים מההגדה ורוקדים עם הדיירים בסיום הערב. השנה, על רקע המלחמה מול איראן, הבחירה הזו מקבלת משמעות עמוקה במיוחד.
9 צפייה בגלריה
"יושב כאן דור שחווה על בשרו את ההפך הגמור מחירות". פרידמן ( שנייה משמאל) חוגגת ליל סדר עם דיירים ב"בית שלום"
(צילום: באדיבות עמותת "רעות")
"בשבת הראשונה לעבודתי כאן, ערכתי יחד עם בעלי וילדיי את סעודת השבת עם הדיירים. זו הייתה חוויה מאוד עוצמתית עבורנו, כמעט מטלטלת. הבנו מהר מאוד שזה לא רק תפקיד, זו שליחות. בעלי אפילו אמר שגם אם זה לא היה חלק מהעבודה - הוא עדיין היה רוצה שנהיה כאן בשבתות וחגים, כי הרגשנו עד כמה הנוכחות שלנו עושה טוב לדיירים.
"עם השנים, ליל הסדר המשותף הפך לבחירה מודעת שלנו. מבחינתנו זה לא ויתור על המשפחה, אלא הרחבה שלה", מסבירה אתי. "זה חשוב לנו מאוד גם בהיבט החינוכי. הילדים שלנו גדלו לתוך מציאות שבה חג זה לא רק לשבת סביב השולחן הפרטי שלך, אלא גם לפתוח אותו לאחרים. בזכות זה הם למדו מה זו נתינה אמיתית, מה זה לראות אדם מבוגר שלא יכול להיות עם קרוביו בחג ולשמש עבורו משפחה.
"וזה לא תמיד פשוט, כי גם לנו יש משפחה מורחבת וגעגועים, אבל הידיעה שאנחנו יוצרים כאן בית למי שאין לו - מעניקה משמעות עמוקה מאוד לבחירה הזו".
ואיך הילדים מתייחסים למסורת הזו?
"כשהם היו קטנים, זה היה מאוד טבעי עבורם. הם נהנו מכל החוויה מסביב, מהאווירה, מהמשחקים, מהמרחבים, מהתחושה שיש עוד אנשים סביבם. זה היה עבורם חלק מהחג. כשהם גדלו, היו גם רגעים של מורכבות.
"ליל הסדר הוא חג שבו כל אחד רוצה להביא את עצמו, לשאול, לומר דברי תורה, להיות בתוך המסגרת המשפחתית הקרובה - לא תמיד קל לשלב את זה בתוך מסגרת עם דיירים. אבל למרות זאת, הילדים הבינו את המשמעות שבנתינה, וגם אם לפעמים היו רוצים חג יותר 'משפחתי' - הם מגיעים בכל שנה בשמחה רבה. הם גדלו עם ההבנה שזה משהו גדול מהם, שיש פה ערך, ושזה חלק מהזהות שלנו כמשפחה".
35 מתוך הדיירים הם ניצולי שואה, וכשפרידמן מסתכלת סביב שולחן הסדר - היא רואה אנשים שחוו על בשרם את ההפך הגמור מחירות.
"בכל ליל סדר מחדש אני מתרגשת מהמחשבה על הדור הזה, שבגיל צעיר כל כך נשללה ממנו חירותו, וכעת הם יושבים סביב שולחן החג בארץ ישראל", היא אומרת בקול רועד, "זו אולי הנקודה הכי עמוקה עבורי, והיא מלווה אותי בכל יום ולא רק בפסח.
"אני כל הזמן אומרת לעצמי ולצוות: 'זה לא מובן מאליו שאנחנו זוכים לפגוש את האנשים האלה, לשמוע את סיפורי ההישרדות שלהם, להיות לידם. זו זכות שקיבלנו, והמחשבה שאולי בשנה הבאה חלק מהם כבר לא יהיו כאן, מכניסה תחושת דחיפות מאוד חזקה לתת להם, להשקיע בהם ולהיות נוכחת באמת".
הסדר ב"בית שלום" מתקיים בשני מוקדים: סדר מותאם בשעה מוקדמת לדיירים המרותקים, ובהמשך הערב סדר מרכזי כהלכתו.
במהלך הסדר המותאם יושבת פרידמן עם הדיירים, מסבירה על קערת הסדר, מספרת סיפורים מהמסורת היהודית, ויחד הם שרים את שירי החג המוכרים - "מה נשתנה", "עבדים היינו", "דיינו". "אנחנו בוחרים את החלקים שהם הכי משמעותיים ונגישים עבורם, כדי שירגישו שייכים ולא מותשים".
יש ליל סדר שזכור לך במיוחד?
"כן, מתקופת הקורונה. בהתחלה הייתה תחושת קריסה - הבנתי שאנשים הולכים להיות לבד, סגורים בחדרים, בלי משפחה, בלי מגע. אבל מתוך זה נולד פתרון יצירתי. השמענו שירי חג בכל הבניין, יצאנו למסדרונות ושרנו בפרוזדור. כל דייר הוציא כיסא קטן ושולחן אל פתח חדרו, ועליו הונחה ערכה חגיגית - צלחת סדר, יין, מצות והגדה. כך כל אחד חגג בכניסה לחדרו וראה את השכן ממול. זה היה מאוד עוצמתי.
"הילדים שלי שרו 'מה נשתנה' מכל הלב, והשכנים מחאו להם כפיים. זה הרגע שבו הבנתי שלא משנה כמה המציאות קשה - אם יש רצון, אפשר ליצור חיבור".
אתי פרידמן: "אני כל הזמן אומרת לעצמי ולצוות: 'זה לא מובן מאליו שאנחנו זוכים לפגוש את האנשים האלה, לשמוע את סיפורי ההישרדות שלהם, להיות לידם. המחשבה שאולי בשנה הבאה חלקם כבר לא יהיו כאן, מכניסה תחושת דחיפות מאוד חזקה לתת להם, להשקיע בהם ולהיות נוכחת באמת"
מאז 7 באוקטובר ופרוץ מלחמת "חרבות ברזל" המציאות שוב מורכבת והשנה, בצל הלחימה מול איראן, דיירים רבים התלבטו עד הרגע האחרון אם לנסוע למשפחותיהם, מפחד מאזעקות ומחוסר ודאות.
"שמעתי שוב ושוב דיירים שאומרים שהסיכוי שייסעו הביתה לחגוג עם המשפחות הוא 50-50", מספרת פרידמן. "היו גם כאלה שמראש ויתרו, וזה החלק הכואב. כי זו לא באמת בחירה חופשית שלהם אם ללכת או לו, אלא מציאות של מלחמה שמכתיבה להם לחגוג רחוק מבני משפחתם. לכן השנה, יותר מתמיד, הבנו כמה החג הזה הוא לא מובן מאליו".
מה נשאת איתך אל שולחן החג?
"השנה הגעתי עם בחירה מודעת להתמקד בתקווה. אי אפשר להתעלם מכך שהמציאות מורכבת, ויש פחד ותחושת חוסר ביטחון. אבל דווקא בגלל זה, בחרתי להדגיש את הסיפור של יציאת מצרים כסיפור של אור מתוך החושך.
"דיברתי עם הדיירים על הניסים שקרו לעם ישראל, גם אלו שהתרחשו פעם - וגם הניסים של היום. שוחחנו על כך שלמרות כל מה שאנחנו עוברים ועברנו כעם - אנחנו כאן, יחד, ממשיכים לחיות, לחגוג ולשמור על המסורת. הזכרתי סיפורים של תקווה, של אנשים שניצלו, של רגעים קטנים של אור בתוך התקופה הזו. זה נותן להם כוח ומחזק אותם.
"המסר שלי ברור: גם כשיש מרור - הגאולה לא נעלמת", הוא מוסיפה בחיוך של ניצחון, "ואנחנו בוחרים לראות את שניהם ולא לוותר על התקווה, לעולם".
