יתומים מהחברה הערבית מדברים
(צילום: באדיבות עמותת "חמניות")
בתחילת השבוע שעבר, שלושה ילדים נותרו יתומים מאם. אמא שלהם, שריהאן משלב בת 34 מאבו-סנאן, נורתה למוות בביתה - חודש לאחר שפנתה למשטרה ולעובדת הסוציאלית והתריעה שהיא בסכנת חיים. כמה מקרוביה נעצרו בחשד למעורבות ברצח.
שריהאן, היא האישה הערבייה ה-17 שנרצחה מתחילת השנה. עבור שלושת ילדיה, שהפכו באחת ליתומים, הסוף הפך להתחלה, וכעת הם מצטרפים לשורות ארוכות וכואבות של ילדים בחברה הערבית, שגדלים בצל אלימות קטלנית. חלקם מוצאים מקום במרכזי "חמניות - המקום ליתומים בישראל", שם הם מתחילים לפרום את השתיקה ולהתמודד עם האובדן.
5 צפייה בגלריה
פעילות עמותת "חמניות" בחברה הערבית. "יש ילדים שהחזיקו את היד של אבא שנרצח לידם. יש כאלה שהריחו את הדם של אמא שלהם"
(צילום: באדיבות עמותת "חמניות")
מתוך כ-40 אלף יתומים בישראל עד גיל 18, כ-40% הם מהחברה הערבית - אף שזו מהווה רק כחמישית מהאוכלוסייה. מתוך כלל היתומים, 149 איבדו את אחד מהוריהם בעקבות רצח רק בשנה הנוכחית, ורבים מהם אף היו עדים לאירוע המחריד.
את תחום הפעילות בחברה הערבית בעמותה מובילה ד"ר באקה מואסי, בת 47 מבאקה אל-גרביה - אישה שיודעת להפוך אבל לכוח. "ילדים כאלה סופגים את הכאב הכי גדול שיש, ונותרים בתוכו - בלי עיבוד, בלי תמיכה, בלי מילים שיכולות להכיל אותו. ברוב המקרים הם לא מספרים לאף אחד מה עבר עליהם. גם לא למורים או לחברים הקרובים. רק כשהם פוגשים ילדים כמותם, פתאום יוצאת מילה, לפעמים ציור.
"יש ילדים שהחזיקו את היד של אבא שנרצח לידם. יש כאלה שהריחו את הדם של אמא שלהם. הם שואלים את עצמם למה זה קרה דווקא להם - למה אבא שלהם רוצח. למה אמא שלהם מתה ולמה לא הצילו אותה. יש ילדים בחברה הערבית שמאז שההורים נרצחו, הם לא היו מסוגלים לצאת מהבית, אפילו לא ללכת לבתי הספר", היא מספרת בכאב, "ואלה ילדים בגילאי שבע או שמונה בסך הכול. זה בלתי נתפס - אבל זה קורה כל הזמן".
"הילדים האלה מאבדים לא רק את ההורה אלא גם את המקום שלהם במשפחה ובקהילה. הם הופכים להיות 'הילד של ההרוגה', 'הבת של הרוצח'. והם נאלצים להתמודד עם כאב כפול - מצד אחד הם שייכים, ומצד שני מנסים להסתיר אותם"
מה ההבדל בין יתמות בחברה היהודית לזו בחברה הערבית, בפרט במקרה שבו אחד מההורים נרצח?
"יתמות בחברה הערבית היא יתמות מושתקת. יש קושי רגשי, יש סטיגמות, יש פחד ממה יגידו. בנים מצופים להיות חזקים, בנות מצופות לגדול מהר מדי. גם מי שמנסה לעזור - לא תמיד מבין את הרגישויות התרבותיות. איך מדברים על רצח בחברה שמוקיעה נשים שמדברות? איך מסבירים מוות כשאסור להזכיר את שם האב שנחשב רוצח?
"הילדים האלה מאבדים לא רק את ההורה אלא גם את המקום שלהם במשפחה, בקהילה, בחברה. הם הופכים להיות 'הילד של ההרוגה', 'הבת של הרוצח'. והם נאלצים להתמודד עם כאב כפול - מצד אחד הם שייכים, ומצד שני מנסים להסתיר אותם. ילדים כאלה לא מקבלים מקום גם במהלך האבל וגם בחיים שאחריו".
בן תשע עם רגשות נקם
בכיתה קטנה ומוארת באחד המרכזים, שני אחים יושבים זה לצד זה. עיניהם כבויות, פניהם חתומים. אמא שלהם נרצחה. אביהם בכלא. בכל שבוע, במפגש קבוצתי, הם מצטרפים למעגל של ילדים כמותם - כאלה שהתייתמו באכזריות, לעיתים משני ההורים. רבים מהם מתמודדים עם השלכות קשות של בושה, סטיגמה, חרדה ודחייה חברתית. לפעמים הם שותקים. לפעמים הם מציירים. לפעמים מישהו בוכה. לא תמיד צריך מילים.
"באחת מהפעמים שהעברתי סדנה בנושא חלומות באחד מהמרכזים שלנו, ילד בן תשע שמטופל במרכז סיפר שהחלום שלו, כשהוא יגדל, זה לנקום את הרצח של אבא שלו. תתארי לעצמך ילד בן תשע שמסתובב בעולם עם רגשות נקם - אם הילד הזה לא יקבל טיפול רגשי וליווי סמוך למועד האירוע, הוא עלול לסחוב איתו את רגשות הנקם האלו כל חייו.
"זו בדיוק הסיבה שאני נחושה לפתח מודל ייחודי ליתומי רצח, שיסייע להתמודד עם הסימפטומים האלו שכוללים גם רגשות נקם מצד אחד, וגם תחושות אשמה מהצד השני - הם למשל עלולים להאשים את עצמם בכך שלא הצליחו להציל את אבא שלהם, שלא עזרו לו כשראו שמישהו פוגע בו".
לצד עבודתה בעמותה, ד"ר מואסי היא עובדת סוציאלית בהכשרתה ובעלת תואר שני במדיניות ציבורית ודוקטורט בתחום האובדן והשכול מאוניברסיטת תל אביב. כיום, היא גם מובילה את תחום הילדות והיתמות הערבית במוסד ון ליר ובאוניברסיטת חיפה.
לאורך השנים, ליוותה מאות יתומים ויתומות שנחשפו לכאב האובדן בשלב מוקדם מדי בחייהם, והיכולת הייחודית שלה להבין את הילדים נובעת גם מכך שהיא יודעת איך נראה העולם דרך עיניהם - היא עצמה התייתמה מאב כשהייתה בת שמונה: "אבא שלי היה איש חינוך מאוד מוכר - עיתונאי, עורך דין ומרצה באוניברסיטת תל אביב. הוא חינך אותנו על ערכים של דו-קיום וסובלנות, וזה מה שאני מנסה להעביר הלאה, לדור הבא".
הניסיון האישי שצברה בילדותה, מניע אותה בעבודתה ב"חמניות". 23 מרכזים מפעילה העמותה ברחבי הארץ, שבעה מתוכם ביישובים ערביים - יפו, אום אל-פאחם, ג'סר א-זרקא, נצרת, רהט וכסייפה.
במרכזים, הילדים מקבלים מענה רגשי לצד סיוע חומרי - החל מהסעות ועד ארוחות. הפעילות מתבצעת בקבוצות תמיכה שנפגשות פעם בשבוע, ובמקביל מקבלים המבוגרים שבחזקתם הילדים נמצאים, הדרכה להתמודדות עם האובדן.
5 צפייה בגלריה
"מנסים לגרום להם לא לאבד תקווה בבני אדם". פעילות קבוצתית של ילדי אחד מהמרכזים בחברה הערבית
(צילום: באדיבות עמותת "חמניות")
התוכניות מחולקות לפי גילאים - לגיל הרך (7-3) יש סדנאות חווייתיות עם מפגשים הכוללים גם הורים, ולנוער (14-7) ישנה תוכנית שמכשירה צוותים מקצועיים. "כל איש טיפול עובד על מתווה חינוכי מסוים הרלוונטי לסיטואציה של הילדים, ומכין פעילות בהתאם לגילים שלהם", מסבירה באקה, "שיטת העבודה הזו מאפשרת לילדים להצליח להביע את רגשותיהם, לשתף אותנו במה שעובר עליהם, ולבטא את התחושות שלהם - מה שלא הצליחו לעשות קודם".
הגיוס למרכזים נעשה דרך המועצות המקומיות והעיריות, שמעבירות רשימות של יתומים ויתומות מאותו יישוב יחד עם המידע על האירוע שבגינו איבדו את הוריהם. אחד האתגרים הגדולים הוא שילוב ילדים שמשפחותיהם עלולות להיות מעורבות בסכסוכי נקמה.
"עדיין לא נתקלנו במרכזים שלנו במצב שיש ילדים ממשפחות יריבות, אבל זה דבר שאנחנו מודעים אליו. לכן למשל לא שילבנו את הנוער מהחברה הערבית ביום הנוער הארצי של 'חמניות' - כדי לא ליצור מצב לא נוח".
מה את יכולה לספר על תוצאות העבודה במרכזים שלכם?
"במרכז הראשון שלנו שנפתח באום אל-פאחם, יש ילדים שנכנסו לפני מספר שנים במצב נפשי מאוד קשה וכיום הם מתחילים ללמוד לימודים גבוהים, עושים פסיכומטרי, מתחילים להגשים את החלומות שלהם ולתכנן את העתיד. המרכז היה המקום היחיד שאיפשר להם לבטא את הרגשות שלהם".
אבל בעודה מציגה את ההצלחות, היא לא מתעלמת גם מהמציאות הקשה בחוץ. "היום הרצח הפך להיות מקור פרנסה", היא אומרת בייאוש. "לפני שנה וחצי בערך ארגוני הפשע הוציאו רשימת תימחור - אם אתה יורה על רכב אתה מקבל 5,000 שקל, אם אתה פוגע באדם - אתה מקבל 10 אלף שקל". העיניים שלה מתמלאות כעס כשהיא מוסיפה: "זה הפך למקור הפרנסה של צעירים חסרי מעש".
"אלה ילדים ששוברים את הסיפור שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו - שיש קורבן ויש רוצח, ושאפשר להפריד ביניהם. אבל אצל הילדים האלה, שבהם הורה אחד רצח את ההורה השני, הכול מתערבב. בסוף, מדובר באבא ואמא שלהם"
מצד אחד החברה הערבית מצליחה מאוד מבחינה אקדמית, ומנגד יש אלימות קטלנית שרק הולכת וגדלה בקרב הדור הצעיר - איך את מתמודדת עם הפרדוקס הזה?
"זה נכון. 25 אחוז מהרופאים בישראל הם מהחברה הערבית. ההשכלה הגבוהה הפכה להיות אחת מנקודות החוסן שלנו, אבל מול כל ההצלחות האלה, משפחות הפשע חצו כל קו אדום. הם מתחילים לפגוע באנשים הטובים ביותר - רופאים, מנהלי בתי ספר וגם ילדים. הגענו למצב שאין אף אחד חסין בחברה הערבית.
"בשכונה שלי אני לפעמים שומעת ירי", היא מתארת בכאב, "ילדים קטנים התחילו לזהות סוגי נשק דרך קולות הירי". היא שותקת לרגע, כאילו נזכרת במשהו כואב. "אפילו הצוותים שלנו לא חסינים. מנהלת המרכז בג'סר א-זרקא? בנה בן ה-12 נפגע לפני שלוש שנים מירי תועה. עד היום הוא סובל מטראומה נפשית וזקוק לניתוחים ולטיפולים".
והמדינה שותקת
התסכול הגדול ביותר של ד"ר מואסי מגיע כשהיא חושבת על המערכת שאמורה להגן על הילדים האלה. במקרים רבים מדי, הסימנים היו שם הרבה לפני הטרגדיה - עובדות סוציאליות שמודעות לאלימות בבית, פניות של נשים למשטרה, התרעות על סכנת חיים.
אבל בסוף, כשהרצח כבר מתרחש, המערכת נעלמת בדיוק ברגע שהילדים זקוקים לה הכי הרבה. הם הופכים ליתומים בלילה אחד, ופתאום מגלים שאין מי שיהיה אחראי עליהם. "יש משפחות שבהן מראש יודעים שהאישה בסכנה - ולמרות זאת לא עושים שום דבר כדי למנוע את הרצח, ואיפה המדינה אז? איפה הרווחה שאמורה לדאוג להם?
"ילד שאיבד את אמו בפיגוע, מוכר מיד כנפגע פעולות איבה - הוא מקבל קצבת שארים מתעדכנת בסכום של כ-3,300 שקל לחודש וסל שכולל טיפולים פסיכולוגיים וסיוע חומרי נרחב. אבל אם אמא נרצחת באלימות במשפחה? הוא זכאי רק לקצבת שארים זעומה שנעה בין 900-700 שקל בלבד, ללא טיפול נפשי, ללא ליווי וללא סיוע חומרי נוסף.
"הפער העצום הזה קיים גם בחברה היהודית, אבל בחברה הערבית - שכוללת 40% מהיתומים בישראל, למרות שהיא רק חמישית מהאוכלוסייה - הוא הרסני במיוחד".
אבל הכשלים לא מתחילים ונגמרים במשרד הרווחה. בחברה הערבית, הבעיה מתחילה הרבה יותר מוקדם - נשים רבות לא פונות כלל לעובדת הסוציאלית או למשטרה, גם כשהן בסכנת חיים.
"וגם כשהן כבר כן מתלוננות - הן מסרבות להיכנס למקלט לנשים מוכות", מסבירה ד"ר מואסי. "הרבה פעמים הן חושבות שזה נורמלי שבעלן מכה אותן, כי כך עשה אבא וסבא ואפילו האחים שלהן, להן, לאחיותיהן ולאימותיהן. זה מעגל שעובר מדור לדור - וקשה מאוד לשבור אותו, אבל זה אפשרי אם משקיעים בזה מספיק משאבים והופכים את זה לבעיה לאומית שדורשת פיתרון יעיל וטוב".
המדינה, מנסה להתמודד עם המציאות הזו דרך "ועדת פטור" - מנגנון שמאפשר ללשכות הרווחה לקבל פטור מדיווח למשטרה במקרים מסוימים, ולהעביר את המקרה ישירות לטיפול שיקומי. אבל מה קורה בפועל? גם כשהמערכת מנסה להתערב, חלק גדול מהנשים עצמן מתנגדות. וכשהרצח כבר מתרחש, הילדים נותרים ללא הגנה כפולה - גם מצד המשפחה וגם מצד המדינה.
ואם לא די בכך, המערכת עצמה קורסת מבפנים. "יש לנו מצוקה קשה בלשכות הרווחה ביישובים הערביים", היא מתארת. "בעיר שלי למשל, יש 13 תקנים לא מאוישים. העובדות הסוציאליות החדשות שמסיימות את לימודיהן לא רוצות לעבוד בלשכות הרווחה. הן מעדיפות להימנע מהתמודדות עם צרכים קשים כמו אלו שמגיעים לפתחן של הלשכות ביישובים".
התוצאה צפויה ומזעזעת: "הילדים צריכים תמיכה רגשית מיידית. לא בעוד חצי שנה, לא אחרי שהמקרה ירד מהכותרות. אבל בפועל, הרבה מהם פשוט לא מטופלים. זה בלתי נסלח".
"הם לא רק יתומים. הם דור שלם שמבין מה זו נטישה, מה זו הפקרה. ואם לא נהיה שם בשבילם - הם יחשבו שגם אנחנו הרמנו ידיים". היא עוצרת, והמשפט הבא יוצא בקושי: "וגם זה סוג של רצח"
ויש עוד משהו שמטריד אותה - השתיקה. "אלה ילדים ששוברים את הסיפור שאנחנו אוהבים לספר לעצמנו - שיש קורבן ויש רוצח, ושאפשר להפריד ביניהם. אבל אצל הילדים האלה, שבהם הורה אחד רצח את ההורה השני, הכול מתערבב. בסוף, מדובר באבא ואמא שלהם", קולה נשבר מעט.
"וכשהמקרים האלו לא נכנסים לתוך שום קטגוריה, ולא זוכים להתייחסות שונה ולסיוע מיוחד - פשוט שותקים. גם בבית הספר. גם ברווחה. גם בתקשורת. גם המדינה שותקת".
דור שלם שמרגיש נטוש
התקווה שלה כעת - זו שמאפשרת לה להמשיך לפעול למרות הכשלים החמורים שמסביב, והמאבקים המתישים שהיא נאלצת לנהל עבור מטרה כל כך אנושית וחשובה - תלויה בפוליטיקה: בקרוב תוגש לכנסת הצעת חוק שתחייב את המדינה להעניק סל טיפולים רגשי בסיסי לילדים שהתייתמו בעקבות רצח במשפחה או כל סיבה אזרחית אחרת - לפחות בשנה הראשונה.
"הצעה דומה כבר הוגשה בעבר אבל זה לא התקדם לשום מקום", היא מזכירה, "הפעם אני מקווה שהמודעות החברתית לאלימות ולרצח בחברה הערבית, תוביל גם לאחריות של מקבלי ההחלטות לפעול למען הילדים האלו, ובסוף - למען החברה כולה.
"נדרשות מדיניות, תוכנית ותקציב", היא מדגישה כל מילה. "הילדים האלו צריכים לדעת שיש להם עתיד, כי ילד יתום שלא מקבל מענה רגשי בזמן - הוא ילד שעלול להידרדר למעגל האלימות. כשאני מציגה את הנתונים בוועדות הכנסת, הם נדהמים - ולמרות זאת, שום שינוי לא קורה".
זה יותר ממאבק מקצועי עבורה - מדובר במלחמה ממשית על עצם עתידם של הילדים האלו בקהילה ובחברה הישראלית. "הם לא רק יתומים. הם דור שלם שמבין מה זו נטישה, מה זו הפקרה. ואם לא נהיה שם בשבילם - הם יחשבו שגם אנחנו הרמנו ידיים". היא עוצרת, והמשפט הבא יוצא בקושי: "וגם זה סוג של רצח".
אז איך ממשיכים להילחם למרות כל הקשיים שבדרך?
"אנחנו משתדלים להיאחז בתקווה ובעשייה שלנו. לי באופן אישי, העשייה ב'חמניות' מעניקה כוחות, במיוחד כשאני רואה את שיתוף הפעולה מצד הילדים וגם מצד ההורים.
"אנחנו עושים את המקסימום שלנו - מלווים, עוטפים אותם, מקשיבים, ובעיקר משתדלים להעצים אותם ולגרום להם לא לאבד תקווה בבני אדם, כי זה משהו שבהחלט עלול לקרות אחרי אירוע מטלטל ונורא כל כך מהסוג שאותו הם חוו", היא מוסיפה בנחישות.
"ולצד זה", היא מדגישה, "המשימה של כל אחד ואחת מאיתנו, במיוחד הורים לילדים, היא לחנך אותם על ערכים של סובלנות, דו-קיום, לקבל את האחר ובעיקר לא לפעול באלימות. זה מתחיל מהבית".
"25 אחוז מהרופאים בישראל הם מהחברה הערבית. ההשכלה הגבוהה הפכה להיות אחת מנקודות החוסן שלנו, אבל מול כל ההצלחות האלה, משפחות הפשע חצו כל קו אדום. הם מתחילים לפגוע באנשים הטובים ביותר - רופאים, מנהלי בתי ספר וגם ילדים. הגענו למצב שאין אף אחד חסין בחברה הערבית"
משרד הרווחה מסר בתגובה: "המשרד מלווה ילדים ובני משפחותיהם בהתמודדות עם שכול טראומטי - לרבות מקרים של רצח, התאבדות ותאונות דרכים באמצעות מערך סיוע ייעודי בפריסה ארצית. שירותי הרווחה ברשויות המקומיות מעניקים מענה רגשי ומעשי מותאם לצרכי המשפחה, כבר בשלבים הראשונים שלאחר האירוע.
"המענים כוללים טיפולים פרטניים, קבוצתיים וליווי מתמשך, ומופעלים הן בחברה היהודית והן בחברה הערבית. כל משפחה זכאית למעטפת תמיכה בהתאם לנסיבותיה ולצרכיה המשתנים לאורך הדרך".
