ריאיון אולפן עם צבי שטרן ממייסדי המיזם, ועם אבירן חזן, סמג"ד (במיל') וחבר ועד מנהל
(צילום: ליאור שרון)
כשצבי שטרן וחבריו התחילו להקליט מילואימניקים לפודקאסט החדש שלהם, "חיים על הקו", הם חששו שלא יהיה לאנשים מה לספר. החשש התבדה כבר בפרקים הראשונים: המרואיינים לא הפסיקו לדבר, ודווקא לא על קרבות. הם דיברו על השגרה - על המדף שהאישה כבר הספיקה לתלות לבד, ועל הפעם השמינית שצריך להודיע בעבודה שיוצאים לעוד סבב.
"ראינו שיש למשרתי המילואים צורך עצום לדבר דווקא על הדברים הרגילים, על ה'חיים על הקו' ועל הדרך שבה הם משתלבים עם המציאות מחוץ למלחמה", אומר שטרן. "קודם כל כדי לעשות טוב עבורם, ואחר כך כדי להעלות את המודעות אצל אלו שנשארו בעורף".
גלריה
שטרן (שני משמאל) וחבריו לצוות בלבנון. "צורך עצום לדבר דווקא על הדברים הרגילים"
(צילום: באדיבות המצולם)
שטרן עצמו נמצא על הקו הזה מ-7 באוקטובר 2023. באותו בוקר שבת ארור הוא היה בכרם שלום, עדיין כאזרח, ונשאר לכוד שם במשך 36 שעות. משם נסע ישר למילואים: חמישה חודשים בסבב הראשון, ואחר כך עוד מאות ימי לחימה בגזרות השונות.
"אחרי הסבב הראשון אתה פתאום מרגיש שעברת משהו מאוד גדול, ושאין לסיפור הזה כל כך מקום אצל מי שלא עבר את אותו דבר כמוך", הוא אומר. "והאמת היא שזר לא יצליח להבין מה עברנו שם בקרבות, ולעורף ממילא כל כך קשה. אז מה, אני אתחיל עכשיו לדחוף לאנשים גם את הקשיים שלי? להעמיס עליהם עוד?"
שטרן (מימין) וחבריו לצוות בעזה. "גשר של הבנה לעולם של המילואימניקים ומשפחותיהם"
(צילום: באדיבות המצולם)
מאות אלפי מילואימניקים נכנסו מפרוץ "חרבות ברזל", לדבריו, לשגרה חדשה, כזאת שהחיים והמלחמה מתערבבים בה. "דקה אחת אתה קונה קפה, ושתי דקות אחר כך אתה כבר עמוק בתוך הלחימה. כל הקווים מטשטשים במהירות - זו גם הסיבה שקראנו למיזם שלנו 'חיים על הקו'".
אותה שגרה מאז 7 באוקטובר
בין סבב לסבב הקים שטרן, יחד עם מילואימניקים נוספים, את מיזם "חיים על הקו", שמתעד את הסיפורים מהשירות במלחמה הנוכחית לפני שיישכחו. העיתונאי אסף ליברמן מושיב מילואימניקים ומילואימניקיות לשיחה ארוכה, וההקלטות נשמרות בארכיון שיופקד בספרייה הלאומית.
"יש פה סיפור של אנשים שיום-יום בוחרים, בכל סבב מחדש, לשים את החיים שלהם בשביל מדינת ישראל", אומר שטרן, "ואנחנו רוצים שלסיפור הזה תהיה במה, שיהיה לו מקום".
צבי שטרן: "גם אני, כמילואימניק, אומר תמיד 'הכול בסדר, לא קרה לי כלום'. ואז אתה מתיישב, מתחיל לדבר, ומגלה שאין אף אחד שלא עבר משהו"
מה קורה כשמילואימניק מתיישב מול המיקרופון?
שטרן: "גם אני, כמילואימניק, אומר תמיד 'הכול בסדר, לא קרה לי כלום'. ואז אתה מתיישב, מתחיל לדבר, ומגלה שאין אף אחד שלא עבר משהו. החיים שלנו בתוך מלחמה כבר שלוש שנים, והמשימה עוד פתוחה.
"גם היום, כשאנחנו מדברים, יש עשרות אלפי מילואימניקים ומשפחות שעוברים עוד סבב, עוד פעם מתמודדים, עוד פעם ממשיכים. אנחנו רוצים לתת לכל מילואימניק ומילואימניקית את הכבוד ואת הבמה להשמיע את הסיפור שלהם. זה התפקיד שלנו כאן".
חזן בעזה. "השיתוף לא מבטל את המחיר, אבל מפצה עליו במשהו"
(צילום: אלבום פרטי)
אבירן חזן הוא אחד מהם. הוא משרת כמפקד ביחידה קרבית במילואים, והשלים יותר מ-500 ימי שירות מאז תחילת המלחמה, כל פעם בזירה אחרת. בממוצע, הוא מחשב, הוא וחבריו מקבלים צו חדש כל חצי שנה, בכל פעם לשלושה חודשים.
"המחיר האישי הוא גדול וכבד", הוא אומר, "אבל בסוף כשאנחנו מחליטים לקום ולהתייצב בסבב ה-לא-יודע-כמה, אנחנו שמים את המחיר בצד ומבינים שיש פה משהו גדול יותר מאיתנו. משהו בשביל העם, בשביל המדינה, בשביל המשפחות והשכנים שלנו. זה קצת משקיט את הקושי שלא נעלם".
ומסביב, הוא אומר, כבר התרגלו לחשוב שהמלחמה נגמרה. "אנחנו ממשיכים להיקרא למילואים, והבתים שלנו חיים את אותה שגרה מאז 7 באוקטובר. בלי עורף משפחתי חזק ובלי מעסיק שמבין את המצב, קשה מאוד לשרוד את זה.
"'חיים על הקו'", ממשיך חזן, "הוא המקום של אנשי המילואים הרגילים. לא גיבורים גדולים, לא סיפורי 'עמק הבכא' ו'צליחת התעלה' - אנשים פשוטים שבאים לספר ולעבד את מה שעברו.
"השתתפתי בפודקאסט, ובשבילי זה היה מרחב טיפולי ממש. ישבתי עם עוד שני מפקדי פלוגות שהיו איתי שם, ודיברנו על מה שעברנו. זה לא מבטל את המחיר, אבל מפצה עליו במשהו".
חזן וחבריו לצוות בעזה. "אנחנו מבינים אחד את השני"
(צילום: אלבום פרטי)
יש פה גם מסר לחבר'ה שמאזינים - "אתם לא לבד"?
"חד-משמעית. אחד הדברים הכי מורכבים לנו כאנשי מילואים, כשאנחנו חוזרים משדה הקרב, זה לנסות להסביר בבית מה היה שם. הרבה פעמים, אפילו בשיחות עם אשתי, אני אומר לה: 'את לא תביני. אני לא יודע איך להסביר את זה'.
"יש משהו באחוות המילואימניקים שהיו באזורים דומים - אנחנו מבינים אחד את השני. אנחנו מבינים מה זה להיות בבית שבור באמצע הלילה, מה זה ללכת בגשם שוטף בשטח עוין, מה זה ללכת בחום של אוגוסט בתוך בית חאנון, מה זה לאבד חברים.
"אלו שלא משתתפים בלחימה לא מבינים, וזה בסדר. המדינה צריכה להמשיך, בשביל זה אנחנו שם, כדי שימשיכו לחיות את החיים. אבל למי שהיה שם, זה המקום להגיד: אנחנו באותה סירה, גם אנחנו חווים את זה".
"תסתכלו מימינכם ומשמאלכם"
הפודקאסט אמנם נועד למילואימניקים, אבל מסתבר שלא רק הם מאזינים לו. מילואימניקים אומרים לשטרן "זה בדיוק מה שקרה לי", והמשפחות מודות על ההצצה - ומשתי התגובות האלה עולה פרדוקס: את מה שהמילואימניק לא מצליח להגיד בבית, הוא מספר בקלות מול מיקרופון, ליד חברים מהשירות - ואת זה המשפחה כבר מסוגלת לשמוע.
"דווקא מול המשפחה, החברים מהבית והקולגות בעבודה - אנחנו מרגישים שהם לא מסוגלים לשמוע את מה שבאמת קורה שם, בשטח", הוא אומר. "אבל בחדר הסטרילי הזה, בפודקאסט, אנחנו יושבים לצד חברים שחוו את אותן חוויות כמונו, או חוויות דומות לשלנו, ושופכים את הכול החוצה - גם את הקושי וגם את השמחה.
"ואז מישהו מהמשפחה שהאזין לנו, אומר: 'עכשיו אני יכול להבין מה עובר עליו'. מכאן מתחיל להיווצר גשר של הבנה לעולם הזה של המילואימניקים והמשפחות שלהם".
אבירן חזן: "אנחנו מבינים מה זה להיות בבית שבור באמצע הלילה, מה זה ללכת בגשם בשטח עוין, מה זה ללכת בחום של אוגוסט בתוך בית חאנון, מה זה לאבד חברים. בלי עורף משפחתי חזק ובלי מעסיק שמבין את המצב, קשה מאוד לשרוד את זה"
הגשר הזה נבנה רחוק מהוויכוח הציבורי. את הדיבורים בתקשורת על מי מתגייס ומי לא - "רעשי רקע", כלשונו של חזן - הוא מעדיף להשאיר בחוץ. "זה לא מעניין", הוא אומר. "אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים מתוך אמונה שלמה.
"אני קם כל בוקר ורוצה להגיד לאנשים סביבי וללוחמים שלי: אנחנו עושים פה משהו גדול. נכון, זה קשה ואנחנו משלמים מחיר, אבל עוד ידברו על זה דורות אחרינו, ואני מרגיש זכות עצומה להיות חלק מהדבר הזה".
חזן בסוריה. "אפילו בשיחות עם אשתי, אני אומר לה: 'את לא תביני'"
(צילום: אלבום פרטי)
ומה אתם מבקשים ממי שמסביב - שכנים, מעסיקים?
"תסתכלו מימינכם ומשמאלכם", אומר שטרן, "יש עדיין משפחות של מילואימניקים. גם היום, בשבילנו המלחמה עוד לא הסתיימה. תבדקו אם השכנה שלידכם צריכה עזרה בבייביסיטר, תביאו ארוחה חמה בערב. בעבודה יש מישהו שיוצא למילואים? תחשבו איך שומרים איתו על קשר, איך עוזרים לו כשהוא חוזר לעבודה אחרי מאות ימים בשטח.
"זו האחריות שלנו כחברה. אנחנו שולחים את המילואימניקים לשדה הקרב, ולנו יש אחריות לדאוג להם ולמשפחות שלהם, שימשיכו להיות חזקים".
