פרסיה רוביו מתהלכת כבר ארבעה חודשים בשבילי קמפוס הצעירים של הסוכנות היהודית בכפר איבים שבעוטף עזה, כשעל פניה חיוך שלא יורד. בין שיעורי העברית באולפן להתנדבות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, רוביו (40), ילידת מונטריאול שבקנדה, בעיקר מודה על האפשרות שניתנה לה להגשים חלום ישן - ולעלות ארצה.
4 צפייה בגלריה
קבלת הפנים שהמתינה לפרסיה בכניסה לביתה באיבים. "חשבתי שרק השומר יגיד לי שלום, ובסוף כל הקהילה הגיעה"
ורוביו באמת חלמה על הרגע הזה יותר משני עשורים. "החלום שלי לעלות לישראל החל כבר בגיל 18", היא מספרת בהתרגשות. ב-2018 אפילו הגיעה לישראל כדי להתנדב בבסיס תל השומר, שם עבדה במשך חודש עם חיילים עם צרכים מיוחדים, נושא שקרוב לליבה והיא מכירה היטב מהבית.
"יש לי אח עם צרכים מיוחדים והילדים האלו שם הזכירו אותו, הרגשתי ממש מחוברת אליהם", היא משתפת, "כשעבדתי איתם הבנתי לראשונה עד כמה השירות הצבאי משמעותי עבורם, ואיך הוא וגורם להם להרגיש חלק ממשהו גדול יותר".
חלום שהתגשם
כששבה למונטריאול כעבור חודש, המשיכה רוביו להיזכר בביקור ההוא בישראל. השהות בארץ גרמה לה להתעמק במדינה וביחסה לאנשים עם צרכים מיוחדים. באחת מהפעמים הללו היא נתקלה בהרצאת TED שהעביר יו"ר הסוכנות היהודית וחתן פרס ישראל, אלוף (במיל') דורון אלמוג, בה הוא סיפר על הכפר השיקומי "עדי נגב - נחלת ערן", אותו הקים לזכר בנו ערן שנפטר מסיבוכים לאחר שנולד על הרצף האוטיסטי.
"הוא ממש תיאר את האופן שבו ערן שינה את חייו, וכמה כולנו יכולים ללמוד מהנפשות היפות האלו שהופכות את העולם המורכב שלנו לטוב ונעים יותר. הזדהיתי עם הדברים שדורון אמר, כי גם אני מרגישה ככה לגבי אחי הקטן ג'רמי, שלימד אותי המון מאז שנכנס לחיי".
4 צפייה בגלריה
פרסיה עם יו"ר הסוכנות היהודית, אלוף (במיל') דורון אלמוג. "אמרתי לו שמבחינתי הוא גיבור"
בהחלטה של רגע היא עשתה מעשה, והגישה בקשה להתנדב ב"עדי נגב" שבמועצה אזורית מרחבים למשך שנה. לאחר שקיבלה תשובה חיובית לבקשתה, היא לא בזבזה זמן והחלה להיפרד מחבריה בקנדה ולארוז מזוודות. אלא ששבועיים לפני ההמראה, פרצה מגפת הקורונה והעולם נסגר.
אבל פרסיה, שלא נותנת למציאות להרוס לה את התוכניות, סירבה להתייאש וכשהשמיים נפתחו מחדש היא מיד הגישה בקשה חוזרת להתנדב בכפר, והפעם צירפה גם מסמכים עם בקשה רשמית לעלות ארצה.
"כל הביקורים בארץ הבהירו לי שזה המקום שלי, ותקופת הקורונה רק חיזקה את התחושה הזאת. החלטתי שחסכתי מספיק כסף ואני לא רוצה להגיע רק בשביל לבקר, אני רוצה לגור פה".
4 צפייה בגלריה
תיעוד מאיבים של שיגורי הרקטות מרצועת עזה. "המקום הכי מורכב ומדהים שאפשר לגור בו"
(צילום: REUTERS/Amir Cohen )
אלא שאז, כמה חודשים לפני תאריך העלייה המיועד, הגיע 7 באוקטובר ועמו גם מלחמת "חרבות ברזל". "כולנו ראינו מה קרה ב-7 באוקטובר, גם ההורים שלי, אבל הם הבינו שאין להם טעם לנסות לשכנע אותי לא לעלות כי זה החלום שלי. הם כמובן מודאגים, בטח מכך שאני גרה בעוטף, אבל הם שמחים כי בסופו של יום השאיפה של כל המשפחה תמיד הייתה לעלות לישראל, והנה אני הגשמתי אותה".
"זו הקלה להיות פה"
ההזדמנות לעלות ארצה הגיעה בסופו של דבר לאחר שיחה שקיבלה מהסוכנות היהודית לפני כמה חודשים, שבה הודיעו לה שיש מקום פנוי בקורס למקצועות ההייטק שאליו ניסתה להתקבל, ונפתח בשבועות האחרונים בקמפוס הצעירים של איבים בעוטף. "נחתתי פה ביולי, כמה חודשים לפני תחילת הקורס, כי רציתי להספיק לטייל בארץ לפני שאני מתחילה ללמוד".
איך היו התחושות לעבור לגור באזור שרק לפני שנתיים וקצת ספג מתקפת טרור אכזרית, וגם כעת נשמעים קולות המלחמה מעבר לגדר?
"בימים הראשונים למעבר עשיתי סיור במתחם הנובה, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני גרה במקום הכי מורכב ומדהים שאפשר לגור בו. כשראיתי את אירועי 7 באוקטובר בחדשות בקנדה זה היה כל כך קשה", היא דומעת. "החברים שלי כאן סבלו, ואני הייתי רחוקה ולא יכולתי לחבק אותם. זה היה קורע לב עבורי.
לדבריה, הקהילה היהודית במונטריאול התחברה מאוד באותה תקופה. "היינו חייבים לנחם זה את זו ולהרגיש שאנחנו לא לבד בתוך כל הדבר הזה, אז הלכנו לכיכר של שגרירות ישראל במונטריאול כדי להרגיש מאוחדים ומחובקים. עכשיו, כשאני בישראל, החיבוק הזה גדל והתרחב, ואני מרגישה הרבה יותר טוב כשאני קרובה פיזית לחברים שלי. לעם שלי. למדינה שלי.
"עבורי זו הקלה להיות פה, סוף סוף לא רחוקה יותר", היא מוסיפה, "הבית הראשון שבו גרתי באיבים היה אמנם קטן וצנוע, אבל בשבילי זה היה הכול. לא היה אכפת לי בכלל מגודל הדירה - המשמעות האמיתית עבורי הייתה האנרגיה של עם ישראל שגרמה לי להרגיש בטוחה ואהובה.
"הקהילה באיבים חיבקה ושמחה לקבל אותי, ואני לא יכולה לתאר לך כמה לא ציפיתי לקבלת הפנים הזו וכמה התרגשתי ממנה. עד היום אני מתרגשת".
לאיזו קבלת פנים ציפית?
"בכנות? חשבתי שרק השומר יגיד לי שלום, ובסוף כל הקהילה הגיעה. אני מרגישה שסוף סוף הגעתי הביתה, ועכשיו הכול הגיוני. אין ספק שזכיתי שאני פה, בישראל ובעוטף בפרט".
בין השיעורים באולפן להכנות לתפקיד שהיא צפויה למלא בקמפוס עם סיום הלימודים, לאחרונה סגרה רוביו עוד מעגל קטן ופגשה את יו"ר הסוכנות היהודית דורון אלמוג, מי שהיה חלק מרכזי, ללא ידיעתו, בהחלטתה לעלות ארצה.
"מישהו מהחבר'ה פה אמר שהוא הולך לפגוש את דורון אלמוג ושאל אם אני רוצה להצטרף, הייתי בהלם וביררתי איתו אם הוא מדבר על דורון אלמוג שאני חושבת. כשגיליתי שמדובר באותו אדם, התמלאתי בשמחה ובהתרגשות".
איך היה המפגש?
"זה היה מרגש עבורי. אמרתי לו שמבחינתי הוא גיבור ושהסיפור שלו העניק לי השראה רבה".
"כולנו ראינו מה קרה ב-7 באוקטובר, גם ההורים שלי, אבל הם הבינו שאין להם טעם לנסות לשכנע אותי לוותר על החלום לעלות ארצה. הם כמובן מודאגים, בטח נוכח המגורים שלי בעוטף, אבל הם שמחים כי בסופו של יום השאיפה של כל המשפחה תמיד הייתה לעלות לישראל, ואני הגשמתי את זה"
כעת, כשהעברית מתחילה ל"התיישב" בפיה וכבר מרגישה ישראלית לכל דבר ועניין, נותרו לה שני חלומות קטנים אותם היא מקווה להגשים בקרוב: להתנדב בכפר "עדי נגב - נחלת ערן", ולעלות את אחיה ג'רמי לישראל.
"אני בהחלט מכינה את הקרקע להגעתו כי זה מקום נפלא לחיות בו", היא אומרת. "זו לא תהיה הפעם הראשונה של ג'רמי פה, הוא אפילו היה בביקור בעמותת 'שלווה' בירושלים בעבר, ואני בטוחה שזה יהיה מהמם עבורו לחיות בארץ".
סיפורה של פרסיה מצטרף לכ-55 אלף עולים חדשים מרחבי העולם שעלו ארצה מאז 7 באוקטובר 2023, בעזרתם של משרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית.
