לכל אזור אסון בעולם שאליו הם מגיעים - בין אם אזורי מלחמה ומחנות פליטים, ובין אם אזורים שנפגעו מרעידת אדמה או מהוריקן - הדבר הראשון שעושים אנשי ארגון Early Starters International, הוא להקים מרחב בטוח לילדים.
כך עשו עם פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, כשהקימו מרחבים בטוחים במעבר הגבול במולדובה ובהמשך בקייב המופגזת; כך פעלו גם עם מפוני העוטף והצפון בארץ. ופעילותם חוצה גבולות - מילדים שנפגעו מאסונות טבע (הוריקן "מליסה" בג'מייקה, השריפות הקשות בלוס-אנג'לס) ועד משפחות מהגרים בניו יורק המצויות בסכנת גירוש.
"בכל אזורי אסון שהגענו אליהם עד היום, והגענו לאזורים רבים בעולם, ראינו שהילדים שמתמודדים עם המצב עושים את מה שהם יודעים הכי טוב - הם פשוט מתחילים לשחק כדרך התמודדות", מספרת אשת החינוך יולי חרומצ'נקו מארגון הסיוע הישראלי הבינלאומי, שיחד עם צוותה מפעילה את המרחבים הבטוחים הללו לילדים באזורי מלחמה, אסון ומשבר.
6 צפייה בגלריה
יולי חרומצ'נקו במרחב הבטוח באוקראינה
(צילום: באדיבות ארגון Early Starters International)
באילו משחקים ראיתם שהילדים באזורי אסון בוחרים?
"בעיקר משחק סוציו-דרמטי, שעוזר להם לעבד את החוויות שעברו. לכל אזור אסון שאנחנו מגיעים אליו אנחנו מביאים איתנו בית או אוהל ובכל מקום שמציבים אותו, ילדים מתחילים לשחק ולשחזר סביבו ובתוכו את החוויות שחוו. גם בישראל וגם באוקראינה למשל, ראינו ילדים שרצים מסביב לבית או לאוהל שהקמנו וצועקים 'אזעקה, אזעקה', כלומר משחזרים את המצב הקשה שהם חוו ומתגברים עליו דרך משחק.
"או למשל, כאשר הגענו אחרי ה-7 באוקטובר למלונות בים המלח ופגשנו את הילדים שחוו את הפלישה לעוטף, שמנו לב שהם שיחקו משחק שבו מחבלים באו לפתוח את דלתות הבתים, בעוד הם, הילדים, משחזרים כיצד הסתתרו בפנים ביחד עם בני המשפחה ולא נתנו למחבלים להיכנס", משחזרת חרומצ'נקו את הזכרונות מהימים שאף ישראלי לא ישכח לעולם.
יולי חרומצ'נקו: "במבחן התוצאה, המחבלים היו ביום ההוא הרבה יותר חזקים מתושבי העוטף, ולכן הילדים העדיפו לגלם אותם. נכון שהמבוגרים במלונות מאוד נבהלו מכך, וחלק חששו שהילד יצא עם שריטה ויגדל להיות מחבל, אבל זה דווקא מנגנון בריא של ילד להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת"
אחד הדברים המסקרנים שהיא מספרת על הילדים שחוו את הפלישה ליישובי העוטף ב-7 באוקטובר הוא שהילדים במלונות המפונים החלו לשחק ב"מחבלים וילדים", כאשר היא מפתיעה ואומרת שלא פעם הילדים העדיפו לגלם את דמות המחבלים. זה מצמרר, אבל חרומצ'נקו טוענת שמבחינה פסיכולוגית זה מובן.
"במבחן התוצאה, במה שהתחולל וראו בשטח, המחבלים היו ביום ההוא הרבה יותר חזקים מתושבי העוטף, ולכן הילדים העדיפו לגלם אותם. נכון שהמבוגרים במלונות מאוד נבהלו מכך, וחלק חששו שהילד יצא עם שריטה ויגדל להיות מחבל, אבל זה דווקא מנגנון בריא של ילד להתמודד עם מציאות בלתי נתפסת", אומרת חרומצ'נקו ומסבירה שמה שאצל המבוגרים נדרש כעבודת פסיכודרמה טיפולית, אצל הילדים מתבצע באופן טבעי.
6 צפייה בגלריה
"לא פעם הילדים העדיפו לגלם את דמות המחבלים". נשות צוות Early Starters International עם הילדים המפונים בים המלח
(צילום: באדיבות ארגון Early Starters International)
"ילדים לא צריכים טיפול כדי לשחק, ואנחנו רואים את זה בכל אזור אסון שאנחנו מגיעים אליו, בכל השפות. משחק כריפוי ועיבוד הוא חלק מהמנגנון המוביל שלהם, ואם אנחנו מלמדים את המחנכים והמבוגרים לא להיבהל מזה, ולומדים איך לתעל את העבודה עם המנגנון המשחקי למקום של ריפוי, למשל דרך שיחה עם הילד, לשאול אותו שאלות על מה שהוא מרגיש - הילד מקבל כלים ולגיטימציה להתפתח מתוך הזיכרון שהוא נושא בתוכו. אלה כלים שצריכים להיות נגישים לכל מי שעובד עם ילדים בגיל הרך".
מה את זוכרת הכי הרבה מהתנהגות ילדי העוטף במלונות בימים שאחרי 7 באוקטובר?
"את הדיסוננסים הקוגניטיביים. את הרגעים שבהם בתוך אותו מלון יש ילדים שעושים 'רייסים' עם הבימבות, בזמן שחדר לידם בדיוק מודיעים להורים שלהם בשורות רעות שאי אפשר להכיל. אבל אל מול הבימבות, משהו בעולם שלהם מתאזן כי הם רואים שהילדות של הילדים שלהם ממשיכה, וזה נותן תקווה ואת המסוגלות לקום לבוקר הבא".
בשעה שאנחנו מדברים על חוויית המלונות בלשון עבר, למעשה, המצב המלחמתי בישראל ממשיך גם כמעט שלוש שנים אחרי. איך מתמודדים עם מצב מתמשך כזה? מה אומרים לילדים?
"במצב של טראומה קולקטיבית מתמשכת, דוגמת מה שחווים רבים מהאוקראינים מ-24 בפברואר 2022 ורבים מאיתנו, הישראלים, מאז 7 באוקטובר 2023 - אי אפשר לדבר על 'פוסט טראומה', כי אין 'פוסט' מובהק. הטראומה אינה נגמרת כי הגורם המחולל אותה, המלחמה, ממשיך לייצר רגעים של חווית סכנת חיים.
"ומכיוון שכך, אחד האמצעים הרטוריים החזקים ששימשו פסיכולוגים בעבר - כמו היכולת לשכנע את הנפגע מפוסט טראומה שהסכנה חלפה והוא נמצא כעת במקום בטוח -לא עוזרים כעת".
מדוע בעצם?
"כי היכולת הנחוצה כל כך בתוך מהלך של ריפוי ושיקום - יכולת של אדם לחוש עצמו בטוח, ולנתק עצמו תודעתית מחוויית סכנת החיים - נפגעת באופן עמוק", היא מסבירה ואומרת שכאשר מדובר בטראומה אצל ילדים, הנדבך האופטימי הוא פוטנציאל הריפוי שלה, לעומת טראומה של מבוגרים.
מה עם הילדים שב-7 באוקטובר התייתמו משני הוריהם, ולא היה להם במלונות מבוגר משמעותי לצידם?
"אז קודם כל, דווקא בתוך קהילות קטנות והדוקות, מהר מאוד נמצא מבוגר משמעותי אחד לפחות, כמו למשל דודה, או דוד, או קרוב משפחה אחר שמייצר עבור הילדים תחושה של בית.
"אחד היתרונות הגדולים שלנו בישראל, בניגוד למדינות אחרות, הוא שאצלנו יש ידע טיפולי ובניית חוסן שהוא נגיש. בגלל רצף המלחמות ומצבי החירום המתמשכים, לפסיכולוגים בעוטף עזה יש ניסיון של יותר מעשור בהתמודדות עם חירום מתמשך. חשוב לשעתק מהם את הידע הזה ולהפוך אותו לנגיש לשאר המדינה".
איך מנגישים ידע כזה?
"כיוון שאנחנו מנסים כל הזמן להמשיג ולדייק את הצרכים בשטח, הרעיון הוא להמשיג את השלבים במערך הפעולות שעוזרים קודם כל למבוגרים להבין איפה אנחנו נמצאים; האם אנחנו בחירום, בשגרת חירום, או במקום של שיקום וצמיחה מתוך המשבר. במדינות שונות ובאסונות שונים עוברים את השלבים בצורה ליניארית".
6 צפייה בגלריה
"ישראל נתקעה בשלב שגרת החירום". תלמידים מתגוננים בזמן אזעקה בכיתה בקריית שמונה
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
ומה קורה אצלנו כיום?
"ישראל נתקעה בשלב שגרת החירום, שבתוכו אנחנו כל הזמן מנסים להבין איפה אנחנו - בחירום או בשגרה. מה שאומר שתפקידנו הוא לייצר מענים שטובים גם לחירום וגם לשגרה. עם ילדים זה יותר פשוט כי קל יותר לאפיין מה הם צריכים".
מה הם צריכים?
"קשר עם מבוגר משמעותי, העצמה של תחושת מסוגלות, שתהיה להם בחירה ואוטונומיה כלשהי גם במצב כאוטי. הם צריכים הקשבה ושיח רגשי, וגם תקווה ואופטימיות. אלה הם עמודי תווך במודל שאנחנו עובדים איתו והוא יעיל גם בחירום, גם בשגרת חירום וגם בשיקום.
"כיוון שהוא מודל פשוט, אנחנו יכולים לעבוד איתו עם קהלים מגוונים, וללמד אותו גם את המחנכות וגם את המטפלות ואת הגננות והסטודנטיות לגיל הרך, וכל מי שאחראים על רווחה קהילתית. כלומר, להעביר אותו למבוגרים המשמעותיים כדי שיוכלו לתמוך בילדים".
"המטרה שיותר ילדים ירגישו בטוחים"
היא ירושלמית, בת 51, אמא לשלושה ילדים בגילאי 23,14,10 שמעידה עליהם שמתעניינים מאוד בתחום העיסוק של אמא, ואף שותפים לו בדרכים שונות.
לארגון הגיעה לאחר שניהלה תוכנית מנהיגות בשם "חלוץ חינוכי" עבור מורים בפריפריה. וכשפרצה המלחמה באוקראינה ונקרתה לעיניה מודעה של עמית לעבודה, רן כהן אהרונוב (מנכ"ל הארגון) שמחפש אנשי חינוך דוברי רוסית לפעולת חינוך קצרת טווח באוקראינה - הלב שלה אותת לה שהיא צריכה להגיש מועמדות.
"הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו משמעותי עבור הילדים האוקראינים. דובר אז על עשרה ימים של התנדבות, כולם חשבו שזה ייגמר אחרי שבועיים כשפוטין יכבוש את קייב בטנקים. זה היה בפברואר 2022, ואנחנו במרץ של אותה שנה כבר היינו במולדובה על גבול אוקראינה ובנינו מרחב בטוח לילדים".
ומה פגשתם בשטח?
"פגשנו משפחות של פליטים שברחו ממדינה שבה החיים הפכו להיות לא בטוחים. הילדים וההורים ברחו מהר. אלה משפחות כמוני וכמוך שחיו חיים מודרניים ועולמם התהפך. לפעמים בתוך עבודה באזורי אסון ומשבר פוגשים אנשים שונים מאיתנו, ואז יש פערים תרבותיים. באוקראינה אלה היו אנשים שנראים כמוני, כמו השכנה שלי או דודה שלי, שכשיש אזעקה לוקחת את הילדים והכלב ותיקים ורצה למרחב המוגן.
"באוקראינה, המשפחות נוסעות לגבול, אל עבר הלא נודע, ושם מחכים להם כוחות וארגונים כמונו כדי לעזור להם להתמודד עם הפחד, וגם למצוא את התקווה. אנחנו ארגון שיודע לעשות את זה עבור ילדים, ולא פחות חשוב - עבור המבוגרים המשמעותיים שתומכים בהם".
"אנחנו רואים שברגע שלילדים יש אפשרות ואמצעים, הם חוזרים לשחק. והמשחק, אם זה לבנות דברים בלגו שהובא לאוהל בגדר הגבול בין אוקראינה ומולדובה, או לעלות על בימבה במרחב מאולתר ראשוני לילדים והורים במלון בים המלח - מלמד על הדחף של ילדים להמשיך ולעשות דברים של ילדות גם אחרי חשיפה לסכנת חיים ממשית"
חרומצ'נקו מספרת שבמסגרת פעילות הארגון, הגיעה גם פעילה ישראלית למחנה פליטים סורים שהקימו ביוון. "הנציגה הישראלית הכשירה אמהות סוריות להפעיל את המחנה, והעניקה להן כלים כדי לתמוך בילדים ועל הדרך גם בעצמן, כי אחד הלקחים שנלמדו הוא שרק מבוגר משמעותי שבטוח בעצמו, יכול לתת ביטחון לילדים. זו הסיבה לכך שכל עבודה שלנו עם הילדים עוברת דרך תמיכה במבוגרים - בין אם בהורים ובין אם באנשי חינוך".
ואז ל-7 באוקטובר אתם מגיעים עם הניסיון הזה.
"תוך זמן קצר אחרי 7 באוקטובר, היינו פרוסים ב-17 מרכזי מפונים ברחבי הארץ".
והמציאות שאתם פוגשים דומה מבחינה רגשית?
"תמיד כשזה שלנו זה כואב יותר. המשימה המורכבת הייתה כל הזמן גם לייצר את תחושת הביטחון של הצוות, כדי שיעביר אותה לילדים ולהורים. וזה משהו שמשותף לצורך של ילדים בכל אזורי אסון ומלחמה. במקרה שלנו זה היה מאוד לא פשוט גם כי לנו לקח הרבה זמן להבין מה קורה, מה רואים בחדשות, כי גם אנחנו בעצמנו היינו בתוך הסיטואציה וחווינו אותה על בשרנו.
"היתרון שלנו כאנשי חינוך מודעי טראומה היה שהייתה לנו דרך פעולה שכבר הכרנו, מאוקראינה, ממחנות פליטים וממקומות נוספים שפעלנו בהם, ואז יכולנו להיות במקום של העשייה המיטיבה למען הילדים. בעשייה יש יכולת מרפאת גם עבורנו, שעוזרת לנו להתמודד עם חוסר הוודאות וחוסר האונים, וכל הרגשות שהציפו אותנו ב-7 באוקטובר.
"בנוסף, כשפועלים למען אחרים ובמיוחד עבור ילדים - זה באופן מיידי מחזק את הגורם הפועל, ומעניק לו תקווה ואופטימיות שהוא מעביר הלאה". ובכלל, תקווה ואופטימיות, היא אומרת, הן חלק מהכלים בארגז כלי החמלה שנדרש עבור מי שפועלים עם מבוגרים וילדים שנקלעו למצבי אסון או למצבי מלחמה מתמשכים, כפי שאנחנו חווים בשנים האחרונות בישראל.
גם הילדים המפונים וגם ילדי העוטף, ולמעשה כל ילדי ישראל שחווים עוד ועוד סבבים במלחמה שלא נגמרת, והתחילה באסון כל כך משמעותי באותה שבת - נמצאים במצב שבו כפתור ה"אלרט" שלהם עדיין לחוץ ופועל. ילדים שנקרעו מעולם שהכירו והפך להיות כאוטי, שפונו מבתיהם וחלקם הגדול עדיין לא חזר אליהם, חלקם גם לא יחזור.
איך מטפלים במצבים מתמשכים כאלה? את התורה והניסיון שצברה היא מאגדת כעת בספר "כאן זה בטוח", שנכתב בשיתוף פעולה עם ד"ר מאיה ויזל, העורכת של הוצאת "המפצחת" מבית הוצאת הספרים "עברית", והוא עוסק בשאלה איך נראית ילדות בזמן מלחמה, ומה נדרש ממבוגרים כדי לאפשר לילדים להמשיך להיות ילדים גם בתוך אסון מתמשך.
זו כמובן תימה שמתחברת לשאלה רחבה יותר שמתהווה מאז 7 באוקטובר: איך מגדלים ילדים במלחמה, פליטות ואסונות מתמשכים.
"ד"ר ויזל ואני נפגשנו אחרי 7 באוקטובר במלונות בים המלח, בזמן שתמכנו במערך ההקמה של 'גני בארי' בתוך המלונות. בתוך הממשק וחילופי הדברים בינינו נולד הרעיון לספר, שהתכלית שלו היא גם ללמד כמה שיותר מבוגרים, אנשי חינוך, אנשי טיפול לגיל הרך, אנשי רווחה, סטודנטים לחינוך ומתנדבים, ליצור מרחבים בטוחים לילדים בצורה נכונה ומותאמת בזמן של טראומה קולקטיבית מתמשכת.
"אנחנו רוצים שיהיו עוד הרבה אנשי טיפול ומקצוע שיעשו את זה. הניסיון ההומניטרי המגוון שלנו עוזר לנו לזקק את זה לידע וכלים, ואז להכשיר אוכלוסיות גדולות ללמוד לעשות את זה, כשהמטרה היא שיותר ילדים ירגישו בטוחים".
אבל אנחנו בעולם משובש. איך מקנים ביטחון בעולם משובש?
"ככל שיותר מבוגרים יבינו את התפקיד שלהם בתור מבוגרים משמעותיים, וגם יפעלו כדי לתמוך בילדים במצבי משבר קולקטיביים, נרוויח ריפוי חברתי יותר מהיר ויותר עמוק".
ואיך החיבור עם המבוגרים המשמעותיים עובד?
"יש לנו צוות שמכשיר אנשי מקצוע, ויש לנו מרחבים בכל הארץ שהם מקומות שהורים וילדים יכולים להגיע אליהם ולקבל סוג של 'מודלינג'; להיות עם הילד בתוך המרחב, וגם לטפל בעצמם".
6 צפייה בגלריה
"להיות במקום ששואל מה ממלא את הסוללה הפנימית גם שלי וגם של הילד". מפוני העוטף בים המלח, זמן קצר אחרי 7 באוקטובר
(צילום: שלו שלום)
מה חשוב למבוגרים המטפלים לדעת כדי לחזק את עצמם?
"לא לשכוח את ה'וול ביאינג' של עצמם. לא להיות במקום קורבני שמרוקן את התמיכה. לטעון את הסוללה הפנימית שלך, ולזכור שעלינו לדאוג למסוגלות ולתקווה ואופטימיות והקשבה ושיח רגשי גם לעצמנו. וכל הזמן להתבונן מה מחזק את הקשר שלנו עם הילד, מה מייצר לנו יותר זמן פנוי עם הילד, ולפנות זמן כדי להיות פיזית עם הילד במשהו כייפי שמשמח גם את הילד וגם אותנו.
"לא להתקרבן ולא לסבול, אלא להיות במקום ששואל מה ממלא את הסוללה הפנימית גם שלי וגם של הילד. צריך גם לזכור שאצל כל משפחה זה אחרת: יש כאלה שמבשלים, רואים סרט, רוקדים בסלון, והרגעים שנראים לא חשובים או כאלה שאנחנו לא פנויים אליהם בזמן של אסון ומשבר - דווקא אז מקבלים משמעות וחשיבות גדולה, כי הם מה שמייצר עבור הילד ביטחון".
איך רוקדים במצב כזה?
"מה שפועל אצל כל מי שעובד במצבי חירום, זו ההבנה שלרקוד או לייצר פעילות לילדים על מחצלת, זה גם חלק ממה שטוען אותך. את מבינה שאת עושה את הדבר הקטן הזה עם ילדים שישר מגיבים לזה, וזה גורם לך להיות שמחה, ונותן לך את הכוח לקום למחרת בבוקר. זה מנגנון ריפוי שפועל מיידית.
"שמענו את זה גם מאנשי צוות שעבדנו איתם במלונות. הם אמרו ש'החדשות איומות, אבל מה שמציל אותנו זה שאנחנו עובדים עם ילדים'. יש לנו צוות מדהים שזה גם חשוב ומשמעותי, וזה גם ממלא אותנו בסיפוק גדול".
"הזכות של הילד להיות ילד"
בעוד שעד לפני כמה שנים טראומה של ילדים כמעט ולא נחקרה בהיעדר מספיק כלים לעשות כן, הרי שמאז שנות ה-90, טכנולוגיות של ניטור פעילות מוחית אפשרו לבדוק איך משפיעים אירועי סטרס על מוחם של ילדים ועל התפתחותו, ואפילו אצל תינוקות עוברים, כך שהידע בתחום הרבה יותר רחב כעת.
"כיום גם בזכות 'תיאוריית ההיקשרות' של ג'ון בולבי, מרי אינסוורת' וממשיכיהם שהפכה רווחת יותר בעולם המערבי, אנחנו מבינים עד כמה החוויות הקשות שחווה ילד בצעירותו ישפיעו עליו גם בבגרותו", היא אומרת. "שני העשורים האחרונים עמדו בסימן מחקרי אורך נוירולוגיים, שמראים שלחוויה טראומטית בילדות יכולות להיות השפעות ניכרות על ההתפתחות והחיים הבוגרים, ובמקביל חיזוק התובנה שמוקדי התערבות בגיל הרך הם קריטיים לא רק להפחתת סבל מידי, אלא גם כהשקעה בעיצוב דפוסי התמודדות וחוסן לעתיד.
"בתוך כך, חוקרים החלו לעקוב אחרי ילדים שנחשפו לטראומה בילדותם, וגילו הבדלים עצומים בין אלה שקיבלו תגובה מותאמת ותומכת של הסביבה הבוגרת - לבין אלה שלא. מסתבר שלאותה חוויה טראומטית - למשל בריחה מאזור מלחמה - יכולים להיות מסלולי השפעה שונים בתכלית, בהתאם לנוכחות או היעדרה של דמות מגוננת, רצף יומיומי כלשהו, הזדמנות למשחק ולביטוי, ומענה רגשי בסיסי".
6 צפייה בגלריה
חרומצ'נקו (באמצע) בדיון בינלאומי על ילדים במצבי מלחמה מתמשכים
(צילום: באדיבות ארגון Early Starters International)
כאמור, ההצטברות של ידע מחקרי על פגיעות והתפתחות בגיל הרך, תרמה גם לעיצוב המדיניות הבינלאומית ביחס לילדים בכלל וילדים צעירים בפרט. אחת מאבני הדרך החשובות בתהליך זה הייתה גיבושה ואשרורה של אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד בשנת 1989 - מסמך בין-לאומי מקיף שגובש מתוך ההכרה ההולכת וגוברת שילדים אינם רק "מבוגרים שלא הספיקו להבשיל", אלא בני אדם עם זכויות ייחודיות שדורשות הגנה והתייחסות מותאמת.
"כך שמאחורי כל אוהל מאולתר או פינה של משחק, ניצבת זכות בסיסית שלא ניתנת לדחייה - הזכות של הילד להיות ילד, גם בשעת חירום", היא אומרת ומציינת שזה גם מתקשר לאחד המושגים שהיא אוהבת במיוחד: "טראומה ניתנת לתיקון" (repairable trauma).
מה זו "טראומה שניתנת לתיקון"?
"זה מצב שמצביע על כך שבשונה ממושגים מוחלטים וסופניים, פגיעה נפשית בילדות איננה גזירת גורל. להפך: אם סביבת הילד מצליחה להגיב בצורה רכה, קשובה ועקבית - יש לתגובה הזו לא רק תפקיד מגן, אלא אפשרות ממשית של מניעת פוסט טראומה עתידית ותיקון של פגיעה בהווה. בדיוק כמו שרקמה פצועה בגוף יכולה להשתקם עם טיפול נכון - כך גם נפשו של ילד".
אז איך מזהים השפעה של אירוע טראומטי על ילד?
"הסימפטומים משתנים בהתאם לגיל, ליכולת הביטוי, לסוג האירוע הטראומטי, לגורמי החוסן של הילד ולסיבות נוספות שקשה למנות את כולן. גם רשימת הסימפטומים האפשריים ארוכה מאוד ויש בה סתירות מובהקות. ילד צעיר שחווה טראומה יכול להפסיק לאכול, או לאכול המון, או לאכול בדרך שונה ממה שאכל עד כה (למשל, לפתח סלידה מאוכל מסוים שאהב קודם).
"הוא יכול לחוות רגרסיה להתנהגות צעירה יותר מגילו הביולוגי (למשל, לחזור להרטיב אחרי שנגמל) או להפך, לנהוג באופן שנחווה כמו בגרות לא ילדית. הוא יכול להפגין רגשות עזים או לא להפגין רגש בכלל, לדבר ללא הפסקה או ללקות באילמות זמנית, לחוות סימפטומים גופניים, לפחד לישון לבד או לחוות סיוטי לילה, להיות תלותי מאוד במבוגרים או להדוף את קרבתם".
6 צפייה בגלריה
"מאחורי כל אוהל מאולתר או פינה של משחק, ניצבת זכות בסיסית שלא ניתנת לדחייה - הזכות של הילד להיות ילד, גם בשעת חירום". מתחם הילדים בגבול אוקראינה
(צילום: באדיבות ארגון Early Starters International)
העובדה שהמושג "טראומה" נוכח כיום מספיק בתרבות הפופולרית המערבית, אבל מרבית האוכלוסייה לא באמת יודעת מה המשמעות שלו עד שהיא נתקלת בה חזיתית בנסיבות רוויות סטרס, מייצרת המון חרדה הורית. חרומצ'נקו מדגישה בספרה שאת המצב הזה פגשו המתנדבים גם באוקראינה וגם בישראל - שתי מדינות ששרויות בתוך טראומה קולקטיבית מתמשכת.
"איש צוות באחד מגני יישובי העוטף סיפר פעם על שיחות קבועות שהוא מנהל עם אחד מאבות הילדים בגן שלו, ששואל אותו בקביעות 'האם הילד נורמלי', והאם יהיה נורמלי בעתיד. אין כמובן דרך חד משמעית לתת תשובה לשאלה הזו - אבל ההתבוננות שלי בילדים שחוו פלישה של מחבלים לבתיהם והסתגרות בממ"ד גם מיד אחרי הפינוי מהעוטף, וגם שנה וחצי אחר כך, מעלה הרבה נקודות של תקווה. כאן קיים הבדל מעניין בין מבוגרים שחיים במצב של טראומה קולקטיבית מתמשכת לבין ילדים".
"חשוב היה לנו ליצור את המרחבים הבטוחים הראשונים שהקמנו בעקבות ה-7/10 כמרחבים משותפים לילדים והורים - מתוך הבנה שאחרי מה שחוו, לא נכון להם להיפרד. ומאידך - שגם אלה וגם אלה יכולים להרוויח ממרחב פתוח וגמיש, מותאם לצורכיהם של ילדים ומאויש במבוגרים משמעותיים שיודעים ליצור קשר, אמפתיה ואמון"
ומה ההבדל?
"קודם כל, אנחנו רואים שברגע שלילדים יש אפשרות ואמצעים, הם חוזרים לשחק", היא חוזרת לנקודה שממנה התחלנו. "והמשחק, אם זה לבנות דברים בלגו שהובא לאוהל בגדר הגבול בין אוקראינה ומולדובה, או לעלות על בימבה במרחב מאולתר ראשוני לילדים והורים במלון בים המלח - מלמד על הדחף של ילדים להמשיך ולעשות דברים של ילדות גם אחרי חשיפה לסכנת חיים ממשית.
"יש בכך משהו מעורר תקווה, שגם מדגיש את הצורך - לחדש כמה שיותר מהר את רציפות השגרה הילדית, כדי שלילד יהיה קל יותר לחזור לציר ההתפתחות שלו. לכן חשוב היה לנו ליצור את המרחבים הבטוחים הראשונים שהקמנו בעקבות 7 באוקטובר כמרחבים משותפים לילדים והורים - מתוך הבנה שאחרי מה שחוו, לא לילדים ולא להורים נכון להיפרד.
"ומאידך - שגם אלה וגם אלה יכולים להרוויח ממרחב פתוח וגמיש, מותאם לצורכיהם של ילדים, מאויש במבוגרים משמעותיים שיודעים ליצור קשר, אמפתיה ואמון עם ילדים ועם מבוגרים כאחד, ויודעים גם להתנהל באופן שלא יחליף את נוכחות ההורים אלא יתמוך בה".
