"איפה כולם? למה הם לא רואים אותי?" כך זעקה ס' השבוע. רציתם שאצא כבר מהבית, אבל עכשיו מה בדיוק אני אמורה לעשות?
אנו רגילים לשמוע ולקרוא על נשים נפגעות אלימות דרך סיפור ההתעללות. איך בדיוק היכו והשפילו, אנסו והקטינו ואם היה רצח אז זה בכלל מעניין ומרתק אותנו. לאחר מכן תמיד עולות השאלות, "למה לא התלוננה?", "אני לא הייתי מסכימה לזה, למה לא ברחה?", וגם "אם רק הייתה אומרת"...
אבל האם מעניין אותנו בכלל מה קרה לאותה גיבורה שהעזה לעזוב? שהעזה לצאת מהבית, לארוז באישון לילה את מעט החפצים שלה ולצאת למקלט, או שבסיוע כלשהו הצליחה לומר שהיא לא תחזור הביתה, שכאן זה נגמר והאלימות לא תמשיך?
לא עצרנו לחשוב מה קרה עם אותה האישה ביום שאחרי המקלט. או ביום אחרי שעזבה והחליטה לפתוח דף חדש.
סבך בירוקרטי שאינו נגמר
האמת, זה כבר פחות מעניין אותנו לשמוע. העיקר שעזבה. וגם, אין כאן סימנים כחולים או סיפורי זוועות המושכים את אוזנינו. אנחנו לא רואים אותן ביום שאחרי. איפה כולם אז?
אז מה באמת מחכה לנשים האמיצות שעזבו את הבית האלים? שהחליטו לשבור את מעגל האלימות בו היו שבויות?
ביום שאחרי, הנשים הגיבורות נאלצות להתמודד עם מערכה נוספת. מסכת ייסורים של ממש, סבך בירוקרטי שאינו נגמר. יש להן זכויות, אך כדי לקבל אותן הן צריכות להציג הוכחות וטפסים ועוד טפסים, ולכתת את רגליהן בין משרדים ופקידים. מגיע לה סיוע בשכר דירה, כך אמרו. מה שלא אמרו שהסכום אותו תקבל הוא כשלושים אחוז (!) מעלות שכר דירה. מגיע לתינוק המתוק מקום במעון - אך אין מקומות כבר במעונות באמצע השנה. מגיע לה מזונות מביטוח לאומי, שהרי האבא של הילדים כבר לא יסכים לשלם אחרי "מה שעשתה לו", אך אם תעבוד ותרוויח משכורת נאה, תאבד את הזכות למזונות. היא רוצה לעבוד וגם חייבת לעבוד ולהתפרנס, אך איך היא יכולה כשהיא אמנם יצאה מבית האסורים שהייתה כלואה בו אבל נכנסה לבית אסורים של הררי ביורוקרטיה, כשברקע הגורם האלים עוד מתעלל בה, מרחוק.
היא לא לבד, לצידה ישנה העובדת הסוציאלית של תוכנית "דף חדש" שמבינה בכל הבירוקרטיה הזו. אבל היא קיוותה שיוכלו לדבר קצת על הילדים, על החלום התעסוקתי שלה, על איך לארגן את הבית החדש - שירגיש כמו בית, אך במקום זה הן רק ממלאות עוד ועוד טפסים. והיא לא מצליחה לבד. אפילו שיש לה תואר שני. היא רק מסתכלת על כל השאלות ומרגישה בחקירה. וכשהפקיד פונה אליה, היא מרגישה אשמה ומתביישת.
היא כבר מתחרטת שבכלל התחילה עם כל זה. היא רוצה לברוח וחושבת לחזור לבית שהיה האימה שלה, אימה מוכרת, אבל העובדת הסוציאלית מחזיקה לה את היד ומתעקשת. ובסוף ביציאה מהדלת היא שואלת – "איפה כולם? למה הם לא רואים אותי?"
פותחות "דף חדש"
זו המציאות של מאות הנשים שאנחנו מלוות יום יום, בכל פעולה, בכל קושי. נשים שצריכות להמציא את עצמן מחדש, לפעמים גם לדאוג לילדים, ובין היתר, לפרנס ולהתפרנס. נשים שמתמודדות עם פוסט טראומה, עם חוויות מצלקות, עם קולות ומראות שחוזרים אליהן כשהן נלחמות לגרשן מהראש והנפש. הן מתרוצצות בין בתי משפט, ביטוח לאומי, משטרה, עמידר, אגפי רווחה ועוד ועוד.
אז נכון, המצב השתפר, יש יותר מודעות מבעבר, יש יותר זכויות. ועדיין, ייתכן מאוד שאישה שלא תקבל ליווי צמוד במהלך התקופה לאחר שעזבה את הבית תחזור חזרה לגורם האלים.
הנשים שישתקמו לא יחזרו. 97% מהנשים שהשתקמו ב"דף חדש" לא חזרו לגורם האלים. הן כבר לא קורבנות. הן גיבורות. הן ניצחו והן ממשיכות לנצח כל יום מחדש.
- הכותבת אורלי סטוצ'ינר כהן היא מנהלת חטיבת שיקום ותעסוקה בארגון 'בעצמי' ומיוזמות התיקון לחוק זכויות נשים ששהו במקלט לנשים מוכות.
- "בעצמי" הוא ארגון חברתי ללא מטרות רווח הפועל כבר 26 שנה לקידום תעסוקה בקרב אוכלוסיות מודרות ומעוטות הזדמנויות. כ-30 אלף נשים וגברים בשנה משתתפים בפעילויות ותוכניות העצמה ביניהן: "דף חדש" ו"דף חדש בקהילה", שמסייעות לנשים נפגעות אלימות להשתקם הרחק מהגורם האלים.
