בשבועיים האחרונים התבשרנו על מותן של שלוש נשים ועל חשיפת רשת בינלאומית לסחר בנשים. אשה בת 30 שהייתה בזנות, אשה נוספת בת 40 נמצאה ללא רוח חיים ביחידת דיור בתל אביב, ועוד אשה בת 30 שנמצאה מתה בדירתה בחדרה. בן זוגה נעצר ונחקר בחשד לרצח. האזכורים לכך בתקשורת התקיימו בהתאם לנרטיב המוכר של המציאות האלימה שנשים חיות בה: שוליים ומינוריים.
הפער בין האווירה שלפני החגים, הרוויה בשיחות "איפה אנחנו השנה" ו"מה להכין", ומלווה בפרסומות עם אימג'ים של משפחות מאושרות יושבות סביב שולחן מלא כל טוב, לבין מקרי המוות הכואבים האלו מכווץ לי את הלב.
השאלה שלא מפסיקה להציק לי עם כל פרסום של ידיעה כזו היא למה ידוע לנו כל כך מעט עליהן? על מי שהיו? על מה שהן חלמו להיות? על מה שאהבו? למה הנשים האלה זוכות לאזכור ולסוג של הכרה רק כשהן הופכות לידיעה פלילית שולית? ולמה בחגים אנחנו כמעט לא מדברות ומדברים על מי שמעולם לא הוזמנה או תוזמן להסב לשולחן?
בעשור האחרון, מאז שהקמתי יחד עם איריס שטרן לוי את עמותת המכללהּ, בית ספר לתעסוקה לנשים במצבי זנות ואלימות מגדרית, זכיתי לראות במו עיניי מאות נשים שכמעט הפכו לידיעות חולפות שכאלו.
כל אחת שאנחנו פוגשות בסופר, בגן שעשועים או בעבודה יכולה להיות אשה שהמצוקות הגדולות שלה נתפסות כשלה בלבד, במקום כתוצאה של בעיה גדולה הרבה יותר
(צילום אילוסטרציה: Tinnakorn jorruang/Shutterstock)
המכללהּ פועלת בתל אביב יפו ובחיפה לטובת שיקום תעסוקתי של נשים במצבי זנות ואלימות מגדרית, בשלושה אמצעים עיקריים. הראשון הוא בית ספר בעל פדגוגיה ייחודית, המותאמת לנשים המתמודדות עם פוסט טראומה ונמצאות במצבי קיצון, ומציע קורסים במגוון תחומים מוכווני מקצוע: עברית, אנגלית, יישומי מחשב, בק אופיס, עבודה במשתלות, QA, הנהלת חשבונות ועוד. לצדו פועלת מחלקת תעסוקה האמונה על מתן מענים בתחום, בהם חיפוש עבודה, כתיבת קורות חיים, הכנה לראיונות וכל צורך אחר שעולה מהשטח. האמצעי השלישי, חשוב לא פחות ורלוונטי במיוחד לענייננו, הוא קיומה של קהילה חמה ואוהבת, שבין היתר חוגגת יחד ערבי חג, גם את זה הקרוב.
נשים שחיו ברחוב יכולות לעבור את הגבול שבין מה שקרה להן לבין מי שהן היום. ויותר מזה, המעבר מתלישות והדרה לשייכות לחברה הופך אותן לנשים יצרניות בזכות זה שמצאו את מקומן - ואת זהותן המקצועית
יותר מ-770 הנשים שפגשנו במסגרת המכללהּ נלחמו על עצמן והצליחו ומצליחות להתקדם צעד אחרי צעד ולבנות את האמונה בעצמן ובמה שהן יכולות. זכינו לראות נשים שהיו הרבה מעבר למה שקרה להן: אשה שהייתה חוטפת חרדה מהמקלדת והיום ממש מחבקת את המחשב, אשה שלא ידעה לקרוא מילה ולאחר קורס עברית, כשהיא כבר יודעת לקרוא משפטים, אמרה: "אני גאה בעצמי, פעם ראשונה שהצלחתי". זכיתי גם להכיר אשה שהייתה 30 שנה בזנות והיום מנהלת לשכה בעירייה, ואשה שהייתה פושטת יד ברחוב מרכזי בתל אביב במשך עשר שנים והיום מתחילה להתלמד בניהול ספרים לאחר שלמדה הנהלת חשבונות רמה 3. כמוהן יש עוד רבות. המכנה המשותף לכולן הוא שהן נשים
שהחברה "השקיפה" אותן, הפכה אותן, וסליחה על הביטוי השחוק, לשקופות. אבל ברגע שהן הופכות לנשים "נראות", מתחיל להיווצר הקסם והן מתחילות להזדקף ולפרוח.
יש מעט מאוד מידע על הנשים שמצאו את מותן בשבועיים האחרונים. כל שכתוב עליהן הוא מה עשו להן או נסיבות המוות. על הנשים שנסחרו והובאו לכאן נכתב רק שהן נסחרו והובאו לכאן למטרות עיסוק בזנות. לא שיתפו אותנו במידע על מצבן - איפה הן נמצאות? האם הן חוזרות לארץ המולדת? יש להן לאן לחזור בכלל? האם הן בסכנה? יש להן מה ללבוש? מה לאכול? הפרידו ביניהן? או שהן לפחות יחד?
אני משוכנעת שאם כל אחת מהן הייתה במצב של נראות במקום שקיפות, מצבה יכול היה להיות פחות עגום ואולי אפילו טוב מאוד. אבל כחברה, וגם אני ככותבת הטור, יכולות להשתמש רק בטייטלים שהנסיבות הביאו עליהן: "אלה שנסחרו", "האשה שנרצחה" וזו ש"נמצאה לאחר שנפטרה", כאשר אני בטוחה שיש להן גם תארים אחרים: זו שמפילה מצחוק, זו שהכי אוהבת חיות או המוכשרת עם הסטייל.
שוב סליחה על הביטוי השחוק, אבל כל אלה הן נשים שחיות בין "כולנו". בהמכללהּ קרה לא פעם שנשים מתנדבות ונשים שבאו ללמוד גילו שהילדות והילדים שלהן ביחד בגן. כלומר, אין באמת "הן" ו"אנחנו". כל אחת שאנחנו פוגשות בסופר, בגן שעשועים או בעבודה יכולה להיות אשה שהמצוקות הגדולות שלה נתפסות כשלה בלבד, במקום כתוצאה של בעיה גדולה הרבה יותר.
המציאות מייצרת הרבה כיעור וכאב שאפשר להפוך להזדמנות ולצמיחה. נשים שחיו ברחוב יכולות לעבור את הגבול שבין מה שקרה להן לבין מי שהן היום. ויותר מזה, המעבר מתלישות והדרה לשייכות לחברה הופך אותן לנשים יצרניות בזכות זה שמצאו את מקומן ואת זהותן המקצועית. הן מחזירות לחברה ונלחמות עבור זכויות של אחרות, מופיעות בדיונים בכנסת, מתנדבות בוועדי עמותות, מקיימות סיורים בתחנה המרכזית הישנה ומסירות את הווילונות ממסך ההתעלמות והשתיקה. מה שנקרא: Win Win situation.
לכבוד השנה החדשה אני מאחלת לנו שנראה את כל מי שצריכה להיראות, ושאם נקרא עליהן בחדשות, אלה יהיו כתבות שמספרות על ההצלחות שלהן במקום כאלה הנושאות כותרות זוועתיות. שאף אחת מהן לא תיוותר בערבי שישי וחג עם ילדיה וילדותיה מול שולחן ריק, אלא תהיה מוקפת במעגלים שמהם תוכל לבחור.
טל חמווי היא מייסדת ומנהלת שותפה, עמותת המכללהּ - בית ספר חברתי לנשים החוזרות למעגל העבודה.
