רן כהן אהרונוב (54) לא הצליח להישאר אדיש לזוועות המלחמה שמתנהלת בין רוסיה ואוקראינה והחליט לעשות את כל מה שהוא יכול עבור ילדי הפליטים שברחו מזוועות המלחמה ומאזורי הקרבות. במולדובה, הוא והארגון שבראשו הוא עומד – 'Early Starters International', מקימים מרחבים בטוחים עבור ילדי הפליטים, אליהם הם שולחים בעלי מקצוע – מטפלים לגיל הרך ואנשי חינוך, שיסייעו לאלפי הפליטים שחצו את הגבול מאוקראינה למולדובה. "עברו את הגבול, עד לא מזמן, משהו כמו 300,000 אלף. כרגע מדברים על 50,000 ילדים במולדובה. כל ילד שמיני הוא אוקראיני במולדובה".
כהן אהרונוב הוא אבא לשלושה, איש חינוך שמתמקד בעיקר בגיל הרך ומנסה לעשות שינויים חברתיים. בין היתר הקים את המיזם החינוכי "תיבת נוח", לקידום חשיבה אחרת בגיל הרך, וייסד מסלול ללימודי חינוך בגיל הרך לנערות בסיכון. בשנה שעברה אף הקים את "ילדותא" – ארגון ששם לעצמו מטרה להוביל שינוי בחינוך לגיל הרך ברמה המדינית.
צפו בפעילות של 'Early Starters International בגבול מולדובה:
(צילום: יובל כהן אהרונוב)
"אני אקטיביסט חברתי דרך חינוך", מספר כהן אהרונוב, "אני מאמין שחינוך טוב לגיל הרך יכול לשנות את העולם, לכן אני עובד גם בארץ וגם בעולם בסיפור הזה של הגיל הרך". בנוסף לכך, כתב כהן אהרונוב 10 ספרי ילדים, ביניהם הסדרה המוצלחת "ילדי בית העץ", עליה עבד עם אחיו, יא יא כהן אהרונוב - הזמר וחבר להקת "הדג נחש". ספריו, שזכו להצלחה מרובה ואף נבחרו לרשימת "ספרי מצעד הספרים" של משרד החינוך, זכו בפרסים ואף תורגמו לסדרות, להצגות ילדים ולמופע מוזיקלי.
"בשנים האחרונות אני עושה את זה הרבה", מספר כהן אהרונוב בפתיחות לב. "עבדתי באפריקה, בהאיטי אחרי רעידת האדמה וביוון עם פליטים סורים. הקמתי ארגון שנקרא Early Starters, וזה מה שאנחנו עושים – אנחנו מביאים את החינוך לגיל הרך למקומות בהם הוא נדרש. כשהתחילה המלחמה, אמרתי 'לא יכול להיות שמתחילה פה מלחמה ליד ואנחנו לא עושים כלום'. כבר למחרת כהן אהרונוב ושותפתו לדרך, יוליה חרומצ'נקו, דוברת אוקראינית שעוסקת בעצמה כבר הרבה שנים בחינוך ועובדת עמו על כל מיני פרויקטים, עזבו יחד את הכול וטסו למולדובה. "מהר מאוד הבנו שיש שם הרבה ילדים שצריכים מענה מהיר", הוא מסביר.
ייחודו של Early Starters, הארגון שהקים כהן אהרונוב עם שרה וילנר, בנוסף למימוש זכותו של כל ילד לחינוך איכותי בגיל הרך, הוא גם במהות הסיוע שהוא מספק ובכך שבמקום לספק מענה בשיטת "זבנג וגמרנו", הארגון מנסה להקים מרחבים שיוכלו להמשיך ולתפקד בצורה עצמאית גם לאחר מכן.
"יש הרבה ארגונים שהם קצת כמו בייבי-סיטרים - הם נותנים מענה מהיר, של רגע לתת לילדים תעסוקה", מתאר כהן אהרונוב. "אנחנו לקחנו את זה צעד אחד קדימה יותר – מי שאנחנו שולחים מהארץ זה אנשי מקצוע בחינוך ובטיפול בגיל הרך, והם חווים חוויה מעצימה ומורכבת כאחד", הוסיף.
התפיסה שעומדת בבסיס הפעילות של הארגון גורסת שגם במצבי חירום יש ליצור עבור הילדים תנאים מיטביים להתפתחות. מקומות בהם ירגישו מספיק בטוחים להמשיך ולהיות ילדים – לשחק, ללמוד ולצמוח. נראה שדווקא בימים כאלה, בהם המבוגרים המשמעותיים בחייהם נעדרים, או שאינם פנויים כדי להיענות לצרכים הרגשיים שלהם, צריך להימצא מבוגר אחראי מסוג אחר, כזה שיש לו את האפשרות לראות את הילד, להציב אותו במרכז ולהחזיר לו משהו מתחושת המסוגלות והשליטה על גורלו.
"היה לנו מאוד חשוב לייצר מקום נעים וחם, עם ריהוט מעץ ולא פלסטיק שמרגיש ארעי וזמני. ריהוט של בית. נכנסתי לחנות צעצועים וקניתי את הדברים הכי איכותיים שאפשר – לגו, קוביות ובובות. (אנחנו) תולים את הציורים שלהם עם השמות שלהם – שידעו שזה שייך להם. אנחנו עושים הרבה פעילויות שהן רגשיות וחברתיות. כל מה שצריך כדי שיהיה שם משהו משמעותי. אנחנו כרגע במין רגע של התרחבות – יש לנו שלושה מקומות קבועים שאנחנו מפעילים, אחד בגבול ועוד שניים בתוך קישינב, שאנחנו הקמנו ואנחנו עוזרים להם. אנחנו מנסים לקשר בתקופה הזאת, ולנסות להמשיך להביא אנשי מקצוע לשם ולהתרחב. אני לא רואה איך זה נגמר שם, כי בסופו של דבר נצטרך להיכנס גם לאוקראינה, אחרי שתיגמר המלחמה, כי אין להם בתים, אין להם לאן לחזור וברור שיש שם מחנות פליטים גם".
"מרגיש מחויב"
"הרבה אמרו לי "אתה יודע.. עניי עירך קודמים", ואני אומר תמיד שאם ההורים של פיט היו אומרים "עניי עינך קודמים" – לא הייתי פה היום. אנחנו דור שני לשואה. אמא שלנו הייתה בשואה בהולנד. היא הייתה בת שלוש וההורים שלה התחבאו באיזה כפר. בעזרת המחתרת היא עברה כמה משפחות ובסוף הגיעה למשפחה שהייתה אמורה להישאר שם יום אחד ונשארה שם שלוש שנים. המשפחה הזאת, משפחת פרימוויס, בעצם הצילה את החיים שלה וגם זכתה על זה לתואר חסידי אומות עולם. למשפחה הזאת הייתה בת שקראו לה פיט, שהייתה גדולה מאמא שלי בשלוש שנים והן הפכו להיות אחיות. כל המלחמה הן גדלו כמו אחיות ואחרי המלחמה ההורים שלה שרדו ובאו לקחת אותה. היא לא הכירה אותם ובחוכמתם הם עשו לילה אצלם ולילה אצל פיט, כשפיט כל פעם באה עם אמא שלי. ככה נוצר קשר חזק בין סבא וסבתא שלי לפיט, והפכנו בעצם להיות משפחה אחת".
"כשגדלתי קצת נסעתי לפולין עם סטודנטים שלי. סיפרתי להם את הסיפור של אמא שלי – הקראתי מכתבים שאמא שלי ופיט כתבו אחת לשנייה, וכתוצאה מזה הבנתי פתאום שיש לי סיפור שאני יכול לספר אותו. כתבתי את ספר הילדים "הנקה ופיט", שהפך להצגה שזכתה ב"הצגת השנה", ושעדיין רצה במדיטק חולון, ובימים אלה אנחנו עובדים על סרט קולנוע – קופרודוקציה של הולנד וישראל".
4 צפייה בגלריה
"הטראומה משפיעה על הכול – על הנפש, על הבריאות הפיזית. על הכול". רן כהן אהרונוב
(צילום: יובל כהן אהרונוב )
"אני מרגיש שהעבודה שלי בשנים האחרונות – כל הנושא ההומניטרי, מאוד מאוד קשורה לאיך ולאיפה שגדלתי ולמסר שקיבלתי. קודם כל מהמשפחה של פיט, וגם מאמא שלי שעבדה עם ילדים בסיכון. אני חושב שגם היא הרגישה איזושהי מחויבות להחזיר לחברה על מה שהחברה עשתה לה. אני גם עסקתי בשנים האחרונות בכל הנושא של טראומה בגיל הרך, וההבנה שלי היא שככל שניתן מענה מהיר לילדים הצעירים, נורמטיבית, הסיכוי שהטראומה תמשיך ללוות אותם, כמו שליוותה את אמא שלי בכל חייה, הוא יותר קטן. ככל שהם יקבלו איזשהו מענה נורמטיבי של מקום שמכיל אותם, שמקשיב להם, שרואה אותם, שנותן להם רגע נורמליזציה, כמה שאפשר בתוך הסיטואציה, אז קודם כל החוויה העכשווית שלהם תהיה אחרת, וגם העתיד שלהם ייראה אחרת, כי הטראומה משפיעה על הכול – על הנפש, על הבריאות הפיזית. על הכול. יש לזה השפעה דרמטית".
"אני מרגיש מחויב", מצטנע כהן אהרונוב. "אני לא יכול להתנהל אחרת בעולם בידיעה שבזכות אנשים כאלה אני חי היום, ואם אני יכול לתת את המשהו שלי עם הידע שלי, עם האזרחות שלי וההבנה שלי של הדבר הזה – זה בעצם הזדמנות מדהימה להביא את היכולות שלי ואת הידע שלי במאמץ לא מאוד דרמטי. בכל זאת, הייתי צריך לעזוב את הכול ולנסוע".
"עכשיו מגיעים הרבה ילדים שכבר חוו פיצוצים והרוגים ודברים רעים מאוד. אני לא רוצה לתאר את כל הדברים ששמענו. אנחנו צריכים לזכור שהאימהות האלה, הנשים האלה, הן ממש גיבורות. הן עברו משהו מאוד מאוד קשה והן מתמודדות שם בעצם לבד, בלי לדעת מה קורה".
"פתאום כל השואה חוזרת לך בשנייה"
"הקישור הוא מלחמה", מצהיר כהן אהרונוב. "כשהגעתי בפעם הראשונה לגבול ראיתי את האנשים עומדים בשלג.. בקור.. עם המזוודות.. המומים. הם באותו הרגע הבינו שהם פליטים. ופתאום כל השואה חוזרת לך בשנייה. אי אפשר לעמוד מנגד. מבחינתי אני לא יכול לעמוד מנגד לדבר הזה, לכן גם לחצתי להיות שם. לכן טסתי מהיום למחר. לא ידעתי – טסתי בלי כסף. אמרתי "אני קודם כל טס, אחרי זה אני אראה איך אני משיג את הכסף. לשמחתי פרסמתי קצת לחברים ובפייסבוק, ונתנו כסף. זה הספיק להתחלה".
4 צפייה בגלריה
"ככל שניתן מענה מהיר לילדים הצעירים, נורמטיבית, הסיכוי שהטראומה תמשיך ללוות אותם, הוא יותר קטן".
(צילום: יובל כהן אהרונוב )
"מולדובה היא מדינה מדהימה, בלי הרבה משאבים", מפרט כהן אהרונוב. "יש שם שני סוגים של פליטים – פליטים שבאים לרגע, שבוע-שבועיים, עד שהם מבינים לאן הם ממשיכים, ויש פליטים שנשארים שם – לרוב הם היותר חלשים, שאין להם בעצם לאן להמשיך משם. יש הרבה ארגונים שנותנים מענה ליהודים ועוזרים להם בכול העלייה לארץ, ואנחנו מתעסקים בפליטים ואנחנו גם רוצים לעזור להם בארץ ולהקים כמה מסגרות כאלה, כי גם בארץ הם כרגע אבודים".
"בהתחלה עוד הגיעו הפליטים שברחו רגע לפני. אז הם היו בהלם והיו בפחד. הכול זה נשים וילדים וקצת סבתות וכאלה, אבל עכשיו מגיעים הרבה ילדים שכבר חוו פיצוצים והרוגים ודברים רעים מאוד. אני לא רוצה לתאר את כל הדברים ששמענו. אנחנו צריכים לזכור שהאימהות האלה, הנשים האלה, הן ממש גיבורות. הן עברו משהו מאוד מאוד קשה והן מתמודדות שם בעצם לבד, בלי לדעת מה קורה. הן מזכירות לנו את האימהות שלנו, שגם היו סוג של גיבורות. צריך לזכור את זה", מסכם כהן אהרונוב.
