ליהונתן אוחיון יש מדים ויש סינר. את המדים הירוקים הוא לובש מיום ראשון עד חמישי, בבסיס בעיר הבה"דים. את הסינר הוא קושר למותניו בחמישי בערב ובשישי בבוקר, מאחורי הדלפק של "jonis_coffee", עגלת הקפה שלו במושב נבטים.
מדי שבוע בימי חמישי, ב-14:00 או 15:00 אחר הצהריים, יהונתן מסיים עוד שבוע בבסיס, ושעה לאחר מכן הוא כבר מכין את העגלה המשפחתית לערב של עבודה.
הוא מסדר שולחנות וכיסאות, ממלא את מקרר השתייה בפחיות ובבקבוקים, חותך סלטים, מניח את המאפים בוויטרינה השקופה ומוודא שמכונת הקפה מוכנה למשמרת ארוכה.
ואז מגיעים הלקוחות. חלקם פנים מוכרות, כאלה שמגיעים מדי שבוע, ויהונתן כבר זוכר בעל פה איך הם שותים את הקפה שלהם ומה המאפה האהוב עליהם. אחרים מגיעים לשם בפעם הראשונה, והוא כבר ידאג שזו לא תהיה הפעם האחרונה.
יהונתן, בן 22, הוא צעיר על הרצף האוטיסטי עם מוגבלות שכלית קלה, ושום דבר מזה - לא המדים ולא הסינר - לא היו מובנים מאליו עבורו.
"הוא הפתיע אותי", אומרת אמו, חגית. "הוא מאוד מתמסר לעגלה, מהרגע הראשון הוא לוקח אחריות עליה, לא מפספס אף יום עבודה שם, אפילו לא מאז שהתגייס לצבא והימים שלו הפכו להיות מלאים יותר. העבודה בעגלה היא קדושה עבורו. זה מרגש מאוד".
ל"ג'וניס" יש אמנם בעלים אחד, אבל היא נשענת על ארבעה זוגות ידיים: חגית, האב דוד, האחות הצעירה שירה, בת 19, ויהונתן עצמו. שנה וחצי היא עמדה אצלם בחצר, עד שנפתחה ביולי 2025, מיד כשיהונתן סיים את התיכון בגיל 21.
"חיכינו לרגע הנכון שבו הוא יסיים את הלימודים ויתפנה לזה", מסבירה חגית. "המטרה שלנו הייתה לתת לו משהו שיהיה באמת שלו. משהו שילמד אותו על אחריות, עבודה וכסף, ולא פחות חשוב - שיגרום לו להרגיש חיוני.
"וכשיראה שהוא מצליח, גם הערך העצמי יגדל, והוא יבין שהוא מסוגל לעשות הרבה יותר דברים ממה שנדמה לו. וגם הסביבה תבין, אני מקווה".
כשהוא נשאל מה הוא אוהב יותר, להכין את הקפה או לדבר עם הלקוחות, יהונתן לא מתלבט: "להכין את הקפה".
חגית: "והוא מכין קפה מעולה".
יהונתן: "למדתי מאיתן".
מי זה איתן?
"חבר טוב של המשפחה. הוא בריסטה ולימד אותי את כל הסודות שלו, ועם הזמן גם השתפרתי מאוד".
ומה החלק הכי קשה בעבודה?
"כשכולם מגיעים ביחד", הוא עונה בלי לחשוב פעמיים. "יש לחץ על הקפה, ואני מנסה להכין לכולם כמה שיותר מהר וגם שייצא הכי טעים שיש".
וללקוח שמגיע בפעם הראשונה, מה אתה אומר?
"אני שואל אותו איך הוא שותה את הקפה שלו, ואיזה מאפה הוא רוצה ליד".
"המפקד שלהם אמר שאני מכין את הקפה הכי טוב". לוחמי שריון מעניקים תעודת הצטיינות ליהונתן
(צילום: שירה אוחיון)
את הסיפור שלו יהונתן שומר בדרך כלל לקבוצות. כמו למשל עם קבוצת לוחמי שריון שהגיעו לעגלה בדרכם הביתה לכמה ימי מנוחה אחרי לחימה ארוכה בעזה.
"הוא עמד מול כולם, דיבר וסיפר על העגלה", מספרת חגית. ויהונתן מוסיף: "אפילו קיבלתי מחמאה מהמפקד. הוא אמר שאני מכין את הקפה הכי טוב, והוא והחיילים שלו נתנו לי תעודת הצטיינות".
יהונתן ומשפחתו מפנקים את לוחמי הנח"ל שהתארחו באחד מקיבוצי מועצת בני שמעון
(צילום: שירה אוחיון)
(צילום: שירה אוחיון)
ופעם אחרת הם עשו את הדרך ההפוכה: חגית ויהונתן נסעו לקבוצת לוחמי נח"ל שהתארחה באחד הקיבוצים באזור, ופינקו אותם במאפים מהעגלה. והכול בהתנדבות מלאה.
יהונתן, מתי היית הכי גאה בעצמך בעבודה?
"כשפתחנו את העגלה", הוא עונה בהתרגשות, "וכשהחיילים הגיעו לבקר. וגם כשהחברים שלי מהמועדון החברתי שאני נמצא בו, הגיעו אליי. התרגשתי כל כך לפנק אותם".
לא שכר סמלי. משכורת
יהונתן נולד בבאר-שבע, ולפני כעשור עברה המשפחה לנבטים. מכיתה א' עד ד' הוא למד בכיתה קטנה בבית ספר יסודי רגיל בעיר, ובסוף כיתה ד' עבר ל"דקלים" - בית ספר לחינוך מיוחד בבאר-שבע, בו למד עד גיל 21.
כבר בבית הספר היסודי זיהו שיש קשיים. בגיל 10 או 11 הוא אובחן עם מוגבלות שכלית התפתחותית, ואת האוטיזם, מספרת חגית, אבחנו "מאוד מאוחר יחסית, רק בגיל 14 וחצי או 15.
"היו לנו הרבה אתגרים איתו כשהוא היה קטן. בכיתה א' וב' היו לו המון התקפי זעם", היא אומרת, "אבל עם הגיל, ועם המון השקעה - רכיבה על סוסים, טיפולים, תרפיה וחוגים בלי סוף, הדברים נעשו מתונים יותר. והיום יהונתן אחר לגמרי ממה שהיה בילדות; הוא התבגר והפך לאדם מאוד אחראי".
חגית: "לא מעריכים מספיק חבר'ה עם צרכים מיוחדים. יש תחושה שבמפעלים השיקומיים מעריכים אותם פחות מאחרים שזקוקים לשיקום ועובדים שם, ושגם במקומות עבודה אחרים הם לא מתוגמלים באופן שוויוני, וזו בעיה גדולה"
האהבה למטבח התחילה במהלך לימודיו ב"דקלים", כשיהונתן השתתף בפרויקט קולינריה שפעל בתיכון, מטעם משרד העבודה ועמותת "גיבורים קטנים": קורס של שנה בבית הספר לקולינריה "ארט-שף", שבו התנסה בבישול ובאפייה ומאוד התחבר לזה.
עבור משפחת אוחיון, החיבור שלו לתחום הקולינרי היה לא פחות מאשר סימן. "ברגע שיהונתן השתתף בקורס ואהב אותו, הבנו שמצאנו תחום שמתאים לו", אומרת חגית. "ושאנחנו, כמשפחה, זכינו כי יש לנו אפשרות להעניק לו מקום שבו יוכל להתפתח, ליהנות ולקבל כלים להמשך החיים".
הרצון להעניק לו נחיתה רכה בעולם העבודה, לא הגיע משום מקום. חגית ודוד ידעו בדיוק מה מחכה לצעירים כמו יהונתן ביום שאחרי בית הספר, וזה לא נתן להם מנוח.
"מערכת החינוך המיוחד מלווה אותם עד גיל 21, ואחר כך רבים מהם מגיעים למסגרות תעסוקה שיקומיות, שבהן משלמים להם שכר סמלי", מסבירה חגית, "ואת העתיד הזה לא רצינו בשבילו".
מה הכי מפריע לך ביחס לאנשים עם מוגבלות בעולם העבודה?
חגית: "אגיד לך את האמת, לא מעריכים אותם מספיק. יש תחושה שבמפעלים השיקומיים מעריכים אותם פחות מאנשים נוספים שעובדים שם והם לא עם מוגבלויות, ושגם במקומות אחרים הם לא מתוגמלים באופן שוויוני, וזו בעיה גדולה מאוד.
"משם, בעצם, כל הרעיון של העגלה צמח: לחפש משהו שיהיה טוב בשביל יהונתן, ובעזרת השם גם בשביל החברים שלו".
החלום, היא מודה, גדול בהרבה מעגלה אחת במושב נבטים. "הלוואי שיום אחד נוכל לפתוח עוד עגלות ברחבי הארץ, שיעבדו בהן רק חבר'ה עם מוגבלות, במשכורת אמיתית, כמו שמקבלים אנשים 'רגילים', ולא בהתנדבות או בשכר רעב. עבודה שתיתן להם משמעות וכלים לחיים. מבחינתנו, זה פרויקט החיים שלנו".
"לא ידענו איך עושים את זה בהתחלה". "ג'וניס"
(צילום: שירה אוחיון)
אבל עוד לפני החלום הגדול, היה צריך לגרום לאנשים להגיע לעגלה הראשונה, וזה בדיוק מה שהדאיג אותם לפני הפתיחה - במיוחד בתקופה מורכבת של מלחמה וחוסר ודאות.
"לא ידענו איך עושים את זה בהתחלה", מודה חגית. "אבל ברוך השם, זה עבר מפה לאוזן, והיום יש לנו הרבה מאוד לקוחות חוזרים, לצד כאלו שמגיעים בפעם הראשונה אחרי ששמעו עלינו דברים טובים".
עכשיו, כשהעגלה כבר מוכרת באזור, הם חושבים על הצעד הבא: "היינו רוצים להגיע גם לימי הולדת, לחדרי מורים ולמסיבות סיום בבתי ספר. גם בשביל החשיפה, ובעיקר בשביל להעלות את המודעות אצל הדור הצעיר לאנשים עם צרכים מיוחדים".
"קצת קשה, אבל מתגברים"
לעבוד עם המשפחה, ובמיוחד עם אמא, זה לא תמיד פשוט, ויהונתן לא מנסה לייפות את זה. "קצת קשה", הוא אומר בכנות, "אבל אנחנו מתגברים".
חגית, מצדה, עדיין מחפשת את האיזון בין המקום שבו היא משחררת ונותנת לו לעשות דברים לבד - לבין להיות שם עבורו כשהוא זקוק לעזרתה.
"אני צריכה עוד ללמוד איך עושים את זה", היא מודה. "גם אני וגם דוד מאוד משתדלים לתת לו להיות כמה שיותר עצמאי, ושירה מאוד דוחפת אותו קדימה. במהלך הזמן בנינו חלוקת עבודה שתעשה סדר גם כשיש לחץ והרבה לקוחות".
יהונתן לאחר גיוסו לצה"ל. "רציתי ללבוש מדים כמו כולם"
(צילום: אוסף פרטי)
זו לא הפעם הראשונה שבה בני המשפחה נדרשים ללמוד איזון מהו. כשיהונתן היה ילד, הקשיים השפיעו על כל הבית.
"שירה נולדה לתוך זה והיא לא מכירה משהו אחר", אומרת חגית. "ואני לא אשקר, הוא לקח הרבה יותר תשומת לב ממנה, ועד היום. אבל למדנו לאזן את זה ולתת לה את תשומת הלב שהיא זקוקה לה, ושמגיע לה לקבל מאמא ואבא שלה".
איך הגבתם כשיהונתן אובחן לראשונה?
"בהתחלה היה לנו קשה לקבל שלבן שלנו יש צרכים מיוחדים. ניסינו המון טיפולים, עוד לפני שעיכלנו את האבחנה. אבל אחרי שהכלנו אותה, עשינו 'סטופ' והחלטנו לחבק את זה, ומאותו רגע הכול קיבל זווית אחרת.
"בסוף זה שינוי תפיסתי, וכשהוא מגיע, הוא מרגיע את כל המערכות - אצלנו וגם אצל יהונתן - ומשנה את כל התמונה לטובה. כמובן שלרגע לא הפסקנו להאמין בו וביכולות שלו, ועד היום אנחנו משקיעים בו הרבה מאוד כדי שיצליח, ויש גם תוצאות מדהימות.
"אבל לצד זה אנחנו מבינים שיש דברים שקשה לו יותר להתמודד איתם. לכן, במקום להתעקש על מה שלא בטוח שיצליח ולהוביל אותו לתסכול עמוק, אנחנו מלמדים אותו להתרכז בצדדים שבהם הוא חזק. משם יצמחו הביטחון והערך העצמי שלו".
ויהונתן עצמו חוזר שוב ושוב על משפט אחד: "'אני רוצה להיות כמו כולם. או לפחות אני מנסה להיות כמו כולם'. לפעמים זה מצליח ולפעמים פחות", אומרת חגית. "אבל הכי חשוב זו הקבלה העצמית שלו, וגם שלנו, כמשפחה שתומכת ומאמינה בו".
וכמו בכל עסק משפחתי, יש גם רגעים שבהם נדמה שהכול עומד להתפוצץ. "כשיש לחץ בעגלה, כולנו בלחץ", מודה חגית. "אנחנו רוצים לתת את השירות הכי טוב, את האוכל הכי טוב, את הקפה הכי טוב, אז לפעמים נכנסים ללחץ כשיש הרבה לקוחות ולא עומדים בזמנים, אין מה להתכחש לזה. אבל גם ברגעים האלו, חשוב לנו שליהונתן יהיה כיף. כי אם הוא לא נהנה מכל זה, אז חבל".
"יש רגעים של לחץ ועומס, אבל 'ג'וניס' משמעותית עבור יהונתן - וזה שווה הכול"
(צילום: אנה סנדלר)
אחרי רגעים מורכבים של לחץ ועצבים בעגלה, מה בכל זאת גורם לכם להמשיך?
"'ג'וניס' משמעותית בשביל יהונתן, ומבחינתנו זה שווה הכול. אז נכון שאנחנו עובדים קשה, ולפעמים נשברים מעייפות וכועסים אחד על השנייה.
"אבל כשאנחנו מסתכלים עליו - על איך שהערך העצמי והביטחון שלו גדלים בתוך זה, ועל הכלים שהעבודה הזאת מעניקה לו - אנחנו נזכרים למה אנחנו עושים את זה. ואם הוא לא מוותר, אז גם אנחנו לא".
מורות, גמלאים ומשפחות בדרך לאילת
ל"ג'וניס" מגיע קהל מגוון במיוחד. מורות וחברים מבית הספר לחינוך המיוחד שבו למד יהונתן באים לתמוך, ולצדם עוצרים כאן מטיילים שחיפשו פינה יפה לקפה, משפחות שנוסעות לאילת וקבוצות גמלאים. וכמובן, גם מילואימניקים וחיילים שמשרתים באזור, בדרך לעזה או בחזרה ממנה.
קבוצות נוהגות להזמין מראש, ולפעמים חגית ויהונתן עובדים לפי תפריט שהוזמן שבוע קודם, כך שהכול מוכן כשהן מגיעות. "את כל האוכל אנחנו מכינים בעצמנו", אומרת חגית. "זה לא קל, אבל מאוד מספק לראות אנשים נהנים מהמאפים שלנו וחוזרים לבקש עוד"
מאפים שיהונתן ומשפחתו אופים ומגישים בעגלה
(צילום: באדיבות המשפחה)
סביב העגלה נבנתה גם קהילה של לקוחות קבועים מהאזור. מתקיימים לידה ירידים קטנים ותרגולי יוגה, אמנים מגיעים למכור את עבודותיהם, ומתארחות שם גם קבוצות מחו"ל. "הקהילה שלנו במושב וגם במועצת בני שמעון, מאוד-מאוד תומכת", היא מדגישה.
"זה הפרויקט של חיינו". סלטים שיהונתן וחגית מכינים ומגישים ב"ג'וניס"
(צילום: באדיבות המשפחה)
"כולם עמדו מאחורי העגלה מהרגע הראשון, והם שם גם היום. זה מפתיע ומרגש אותי בכל פעם מחדש, כמות הפרגון שאנחנו זוכים לה מצד הסביבה שלנו. אין לי ספק שבחרנו טוב את מקום המגורים שלנו ואת הקהילה שלצידה בחרנו לחיות".
"הסיפור של יהונתן מזכיר לכולנו מה יכולה לעשות קהילה שמאמינה באנשים ונותנת להם הזדמנות אמיתית", אומר ניר זמיר, ראש המועצה האזורית בני שמעון. "יהונתן ומשפחתו הפכו יוזמה אישית למוקד קהילתי, ואנחנו גאים בהם".
מדים כמו כולם
הדרך של יהונתן למדים הירוקים הייתה ארוכה. במשך שנה הוא התנדב שלוש פעמים בשבוע בעיר הבה"דים, במסלול שבודק התאמה של צעירים עם מוגבלות לגיוס לצה"ל.
"אני בתהליך גיוס", אמר אז, "כי אני רוצה ללבוש מדים כמו כולם".
יהונתן והחברים שלו מתיכון "דקלים" הם המחזור הראשון בבית הספר שעבר את המסלול הזה, במסגרת פרויקט של עמותת "אלווין" - שנה של התנדבות בצבא, ואחריה גיוס לאותו תפקיד.
מי שדחפה להכניס את הפרויקט לבית הספר, היא המנהלת. "היא מאוד האמינה בהם", אומרת חגית. "וטוב שכך, כי הפרויקט ממש הצליח, והוא ממשיך גם השנה.
"יהונתן לא ויתר", היא מוסיפה. "היה לו מאוד חשוב להתגייס". ולפני כחודשיים זה קרה: יהונתן התגייס לצה"ל לשירות של שנה, וכיום הוא משרת במרלו"ג - המרכז הלוגיסטי בעיר הבה"דים, באותו תפקיד שבו התנדב לפני הגיוס.
"אני מרגיש חשוב. חיוני", אומר יהונתן. "אנשים באים, אני מגיש להם קפה ומאפים, והם מתעניינים בסיפור שלי ושואלים עליי. זה נותן לי תחושת משמעות"
ויש גם את שי. "הוא בזוגיות המון-המון זמן עם שי המהממת", מספרת חגית. "יש לו גם חברים, כמובן, אבל שי היא מרכז חייו, והזוגיות הזאת מאוד תורמת לו".
השניים הכירו בתיכון "דקלים", והם יחד כבר למעלה משלוש שנים. שי, במקור מאופקים, מגיעה לבקר אותו בעגלה, ובארוחות שישי הם מתחלפים: פעם אצלו, פעם אצלה.
כשאני שואלת את יהונתן מה היה מייעץ לצעירים עם מוגבלות, שרוצים להקים מקום משלהם, הוא מחייך ועונה: "אם יש לך חלום, אל תוותר. תנסה. בסוף תצליח".
ובינתיים, בין המדים לסינר, בכל יום חמישי השולחנות והכיסאות ליד העגלה מסודרים כמו חיילים ומחכים ללקוחות. מכונת הקפה כבר פועלת, המאפים מונחים בוויטרינה, ומאחורי הדלפק עומד צעיר אחד, עם עיניים בורקות וחיוך גדול.
"אני מרגיש חשוב. חיוני", אומר יהונתן. "אנשים באים, אני מגיש להם קפה ומאפים, והם מתעניינים בסיפור שלי ושואלים עליי. זה נותן לי תחושת משמעות".
"ג'וניס", מושב נבטים (שבע דקות מבאר-שבע). חמישי מ-16:00 ועד אחרון המבקרים, שישי בין 14:00-08:00. במקום יש חניה מסודרת, כולל חניית נכים, ומרחב מוגן. כשר
פרטים נוספים על "ג'וניס" אפשר למצוא בעמוד האינסטגרם jonis_coffee או באתר "תיירות הנגב הפורח", שמרכז במקום אחד אטרקציות, אוכל, לינה, טבע ויזמות מקומית בצפון הנגב, ונועד לחזק את התיירות ואת הכלכלה ביישובי האזור.
