כבר כמה חודשים שנילי ואייל תומר מקיבוץ עין שמר, הוריה של בר תומר ז"ל שנרצחה בנובה, פוקדים את חוות המרפא ברשפון. כמו שעון שוויצרי הם מגיעים לשם אחת לשבועיים, בימי שישי, ופוגשים אנשי מקצוע המתמחים באובדן ובשכול המעניקים להם טיפולים הוליסטיים ואוזן קשבת, משתתפים בסדנאות יצירה ובקבוצות תמיכה עם משפחות שכמותם, גם הן איבדו את יקיריהן באכזריות פתאומית ביום שבת אחד נורא.
"החווה נראית כמו פיסת גן עדן, והמפגשים האלו מעניקים לנו חמצן לשבוע נוסף. אנחנו לא מוותרים עליהם, לא משנה מה", אומרת נילי. "יש שם אנשי מקצוע מדהימים שעושים הכול כדי לגרום לנו להרגיש טוב יותר. גם המפגש עם הורים שכולים, שחולקים איתנו גורל משותף, הוא סוג של משענת עבורי".
חוות מרפא רשפון, שבה פועלת תוכנית הליווי למשפחות השכולות, הוקמה בנובמבר האחרון כתגובה למתקפת הטרור הרצחנית שביצעו מחבלי חמאס ביישובי העוטף. המטרה המרכזית של התוכנית, המופעלת על ידי מתנדבים המתמחים בטיפול באובדן, בטראומה ובשכול, הייתה לספק מענה מיידי לקהל הנפגעים הרחב שנותר ללא טיפול בעקבות אירוע טראומטי בסדר גודל חסר תקדים, אפילו עבור מדינה למודת פיגועי טרור, מבצעים צבאיים ומלחמות.
"הכאב הפנימי על האובדן של בר מנסר בעצמות וברור לי שהוא ילווה אותי עד אחרית ימיי, ולכן כל טיפול שעוזר לשכך את הכאב הפנימי הזה ולא להישאר מתחת לשמיכה - למרות שזו הדרך הקלה יותר - הוא מבורך", משתפת נילי. "אני מסירה את הכובע בפני אלו שהקימו את היוזמות האלו. מדובר באנשים פרטיים שנעזרים בתרומות כדי לשקם את המשפחות שאיבדו את היקר להן מכול, וזה לא מובן מאליו ומרגש מאוד".
"קיווינו שהיא חטופה"
ב-7 באוקטובר, נילי ואייל תומר התעוררו בשעה שמונה בבוקר משיחת טלפון מטלטלת. בקו השני נשמע קולה המפוחד של בתם, בר, שהייתה באותו זמן במתחם הנובה ליד קיבוץ רעים. "היא סיפרה שיורים עליהן כבר לא מעט זמן, ושהיא וחברותיה בורחות ממקום למקום בניסיון להתחבא ממאות המחבלים שפלשו לאזור. אייל הנחה אותה להוריד את הראש ולהיות בשקט.
"מאז אותה שיחה היא הספיקה לשלוח שתי הודעות וואטסאפ, אחת מהן הייתה הודעת פרידה שבה כתבה שהיא אוהבת אותנו. המשכנו לנסות לצלצל ולשלוח לה הודעות, אבל הטלפון דמם ויותר לא שמענו ממנה. ועם זאת, לרגע לא העליתי בדעתי שברגע שבו כתבתי לה הודעה - היא כבר לא הייתה בחיים".
10 צפייה בגלריה
נילי ואייל תומר עם בר ז"ל (באמצע בחולצה הוורודה) ושאר ילדיהם. "הייתה קרן שמש עם תאוות חיים"
(צילום: באדיבות המשפחה)
סמוך לשעה 18:00 ההורים המודאגים החליטו שהם לא מסוגלים להמתין יותר, והחלו בנסיעה לכיוון דרום. "באזור נתיבות עצרו אותנו ולא אפשרו לנו להמשיך הלאה, כי עדיין התחוללה מלחמה בשטח. אז התחלנו להיכנס לכל בתי החולים באזור בניסיון לחפש את הבת שלנו".
במשך שבוע שלם נילי ואייל יצאו מדי בוקר לאזור הדרום, עברו בין בתי חולים וחמ"לים אזרחיים שאנשים טובים הקימו בבתיהם וחיפשו קצה חוט שיסייע להם להבין היכן בתם. "כל כך קיווינו שאולי היא חטופה, ובגלל זה לא מוצאים אותה. אבל האמת היא, שעמוק-עמוק בתוך הלב ידענו שאם היא לא יצאה באותו יום - קרה דבר נורא. לא העזנו להוציא לאוויר העולם את המחשבות האלו, כי מילים שיוצאות החוצה מקבלות ממשות".
נילי תומר: "שרידי גופתה של בר היו מתחת לאמבולנס המפורסם, וכל מה שקיבלנו מברבור שלנו היו שרידים שרופים. הנחמה היחידה, אם אפשר לקרוא לה כך בכלל, היא בעובדה שככל הנראה בר לא עברה התעללות או סבלה מכאבים, והמוות היה יחסית מיידי"
ב-15 באוקטובר בשעה אחת בלילה, בדיוק שבוע אחרי מתקפת הטרור הרצחנית, נשמעה על דלת ביתם הדפיקה שממנה חששו כל כך. "היו שם עובדת סוציאלית, אחות הקיבוץ וקצינה, והן הודיעו לנו שזיהו את בר על פי דנ"א ושזה סופי", משחזרת נילי. "בתוך תוכנו ידענו שהבשורה הזאת תגיע, והיה לנו שבוע שלם של חוסר ודאות להתכונן לכך שבת הזקונים שלנו, הילדה שגידלנו במשך 25 שנה, שהייתה מלאת תאוות חיים ובשיא פריחתה, באמצע לימודי תואר בפסיכולוגיה, מוקפת בחברים ובחברות - איננה עוד".
סיפרו לכם היכן מצאו את בר?
"שרידי גופתה היו מתחת לאמבולנס המפורסם שבסביבתו נמצאו עוד כמה עשרות חבר'ה מהמסיבה, זה שבהתחלה המחבלים זרקו עליו רימונים ובהמשך ירו עליו rpg ושרפו אותו. כל מה שקיבלנו מברבור שלנו היו שרידים שרופים. הנחמה היחידה, אם אפשר לקרוא לה כך בכלל, היא בעובדה שככל הנראה בר לא עברה התעללות או סבלה מכאבים, והמוות היה מיידי יחסית.
"חשוב לי להוסיף שמהרגע הראשון היה לנו ברור שנמשיך לחיות ולמצות כל רגע בחיים, ובר תמשיך ללוות אותנו תמיד", היא אומרת בעצב. "וזו גם הסיבה שמיד אחרי השבעה חזרנו לעבודה, ובימי שישי שבהם לא מתקיימים מפגשים ברשפון אנחנו הולכים ל'מקום מרפא' בבית יצחק, שאף הוא מיועד לשיקום משפחות נרצחי הטבח".
"ניקוי ראש ממציאות בלתי אפשרית"
"המפגשים בחווה הם הזמן שלי שבו אני מתנתק מהשגרה, נכנס לעולם אחר למשך חמש-שש שעות, משקיע בעצמי ונרגע - ואז חוזר למציאות הטראגית, זאת עם הזיכרונות, המחשבות המכאיבות והחפצים שלו שנשארו בדיוק כפי שהיו", משתף ליאור תל צור מרמת גן, אביו של ניב תל צור ז"ל, שנרצח על ידי המחבלים בצומת מבטחים לאחר שנמלט מהנובה עם תחילת המתקפה.
"אני לא מסוג האנשים שנמשכים לטיפולים אלטרנטיביים, וגם אין לי הרבה ניסיון בזה, אבל אחרי טרגדיה כזאת, שמרעידה את כל העולם הפנימי והחיצוני, אין מנוס מלטפל בעצמך - גם בנפש וגם בגוף - ואם כבר אז במקום כזה, שהוא גם יפהפה ופסטורלי וגם מכיל ולא שיפוטי".
במקומות אחרים אתה כן מרגיש ששופטים אותך?
"לפעמים אני מקבל את התחושה מאנשים שאם חזרתי לעבודה - אז זהו, החלמתי. וזה רחוק מאוד מהמציאות. אני למשל חזרתי לעבודה חודש אחרי השבעה, ועד היום אני מנסה לחזור לשגרה. העובדה שאת נוכחת פיזית במשרד לא אומרת שהראש והמחשבות שלך גם שם".
ניב היה הבכור מבין שלושת ילדיהם של ליאור ולימור. למסיבת הנובה הוא נסע יחד עם עידו פרץ ז"ל, חבר ילדות שלו, כדי להציג את ציוריו במתחם האמנות שהוקם בפסטיבל. "ניב היה בן 22, שנה אחרי השחרור מהצבא. הוא היה אמן חובב בראשית דרכו, והיה אחד מתוך עשרה חבר'ה נוספים שהוזמנו על ידי מפיקי המסיבה כדי להציג את עבודותיהם", מספר ליאור. "הוא מאוד התרגש מההזמנה והתכונן לכך זמן רב מראש, והם הגיעו למסיבה ביום שישי בערב.
"בבוקר שבת קפצנו מהמיטה ב-6:30 מהאזעקות, ומיד ניסינו ליצור קשר עם ניב", הוא משחזר. "אחרי כעשר דקות הוא ענה לי ואמר: 'נוחתות פה רקטות ויש אזעקות, הפסיקו את המסיבה ופיזרו את כולנו ואנחנו כבר לא באזור'. הם נסעו לכיוון מושב מבטחים, שנמצא במרחק עשר דקות נסיעה מרעים, מתוך מחשבה ששם יש מיגוניות שאליהן יוכלו להיכנס עד שמטח הטילים ייפסק. כמובן שבשלב הזה לא הוא ולא אנחנו ידענו שמלבד טילים גם חדרו אלפי מחבלים לאזור".
ואז נותקה השיחה, ומאותו רגע ליאור לא שמע יותר מבנו ומחברו. "בשעות הצהריים, אחרי שעות של ניסיונות לתפוס אותם ללא הצלחה, נכנסתי לרכב ונסעתי דרומה. בשלב מסוים הגעתי למיון בסורוקה, היה שם כאוס מטורף. הייתי שם במשך שעות, עברתי בין מיטות של פצועים והראיתי להם את התמונה של ניב, בניסיון נואש למצוא מישהו שאולי ראה אותו ויודע מה עלה בגורלו".
10 צפייה בגלריה
תמונתו האחרונה של ניב ממסיבת הנובה. "הספיק לספר על הלילה המטורף שהיה"
(צילום: שלי שרון וייסברגר )
עברו כמעט ארבע יממות עד שהגיעה הבשורה הקשה: ניב ועידו נקלעו למארב של מחבלים בצומת מבטחים, על כביש 232, ולא שרדו. "בצומת היו ארבעה רכבים נטושים עם סימני ירי עליהם. בדיעבד, התברר לנו שהמחבלים יצאו מהמחבוא ברגע שהם הבחינו ברכבים שהתקרבו, ופשוט ריססו אותם. 15 איש איבדו את חייהם באירוע הזה, ומלבד ניצול אחד - כל יושבי הרכבים נרצחו. מצאו אותם כשהם ישובים חגורים בתוך הרכב".
ניב נקבר חמישה ימים לאחר מותו. "אני חייב להודות שאם יש משהו שמעט מנחם אותי זו העובדה שהמכה הייתה אמנם קטלנית, אבל מיידית. היה לי חשוב לדעת שהוא לא סבל או פחד, וכנראה שהם אפילו לא ידעו שיש מחבלים באזור, כך שכל השלב המפחיד של הבריחה נחסך מהם".
בדומה לנילי, גם ליאור מנסה לשקם את עצמו ואת משפחתו מתוך השבר הגדול שנכפה עליהם ביום בהיר אחד לפני תשעה חודשים. "בסוף יש לי עוד שני ילדים, ואני רוצה שהם יחיו הכי טוב שאפשר, למרות הטרגדיה הנוראית", הוא אומר. "וגם לפניי יש עוד דרך. אני בן 50, ואני לא רוצה להיכנס לפינה שיהיה לי קשה לצאת ממנה אחר כך. זה לא תמיד מצליח לי, אבל אני יכול לומר שבראייה לאחור יותר קל לי עכשיו לדבר על מה שקרה שם, ועל ניב בכלל. אני גם מנסה למצוא דרכים להגשים את החלומות שלו".
איך למשל?
"החלטנו להדפיס חלק מהציורים שלו על חולצות, ולמכור אותן ב'צ'ופ שופ', רשת אופנה תל-אביבית שניב מאוד אהב, והחלום שלו היה לעשות איתם שת"פ ולעצב חולצות שיימכרו בחנויות. ועכשיו זה קורה, רק שניב לא פה כדי לראות את זה. אני גם מספר את הסיפור של ניב בהרצאות. חשוב לי שיזכרו אותו, כי בסוף מדובר באירוע של אלפי הרוגים, וככה גם מתייחסים אליו - כאירוע טבח ולא כאינדיבידואל שנרצח".
אתה מרגיש שהשתנית בעקבות האובדן?
"נקודת המבט שלי על החיים השתנתה לגמרי. קיבלתי פרופורציות והבנתי מה חשוב באמת. לפני כן, כל ישיבה ומשימה בעבודה היו נתפסות אצלי כדבר הכי חשוב בעולם, ועכשיו אני מבין שהחיים הם כאן ועכשיו ושאין צורך לתכנן תוכניות לשלוש שנים קדימה, שחשוב לצבור זיכרונות עם האהובים שלכם ולהגשים כמה שיותר חלומות, כי אתם אף פעם לא יכולים לדעת מה יהיה מחר".
לחזור להאמין בבני אדם
"הגישה הטיפולית שלנו משלבת בין טיפולי גוף ונפש, ועוזרת למשתתפים לצמוח מהחוויה הטראומטית ולגלות בתוכם את הכוחות והדרכים האישיות להתגבר עליה", מסבירה ד"ר אילנה קוורטין, מנכ"לית החווה ואחת ממייסדות התוכנית.
"לצערי, הטבח חשף את חוסר הנגישות והמשאבים המוגבלים של מערכת בריאות הנפש בישראל", מוסיפה ד"ר קוורטין, "והחזון שלנו הוא להפוך את התהליך של צמיחה לאחר טראומה לשיח רחב ומקובל יותר בחברה הישראלית - שיתקיים לא רק בזמני חירום אלא גם בשגרה. דרך כך נוכל להעצים את החוסן הנפשי והרגשי של כולנו".
הלה אשחר: "אחד הדברים המשמעותיים שקורים במפגשים שלנו הוא שהתקשורת בין בני המשפחה הופכת לקרובה וטבעית יותר, ומגשרת על פערים וכאב שבבית קשה לדבר אותם"
לדברי הלה אשחר, מלווה רוחנית המפעילה את תוכנית השיקום ומלווה את המשפחות, "במהלך הזמן נוצרה בחווה קהילה חיה, דינמית ואינטימית. מצד אחד הם נפגשים שם עם כאב נורא, געגועים, כעס, ייאוש וצער, ומצד שני יש גם מקום לטוב לב, חום, נדיבות, אמונה וחיבוק.
"אחד הדברים המשמעותיים שקורים במפגשים שלנו הוא שהתקשורת בין בני ובנות המשפחה הופכת לקרובה וטבעית יותר, ומגשרת על פערים וכאב שבבית קשה לדבר אותם", היא מוסיפה. "התגובה הכי מרגשת ששמענו עד היום היא שהחזרנו לאנשים את האמון בבני אדם ובטוב ליבם".
הלה, מהיכן מגיעים אנשי הצוות בתוכנית, ומהם תחומי המומחיות שלהם?
"אנחנו צוות מגוון ומקצועי. אני מלווה רוחנית מוסמכת, מדריכה ומנחת קבוצות, וד"ר אורנה מגידס, שנמצאת איתי מהרגע הראשון שבו פתחנו את התוכנית, היא פסיכותרפיסטית, מטפלת באמנות ומדריכה. וכך גם הצוות הטיפולי - חציו מלוות רוחניות וחציו מטפלות באמנות; כולן חיות ומדברות את שפת הרוח, היצירה והריפוי, ולכולן יש התמחות בטיפול באובדן ובשכול.
"בנוסף, יש צוות של מטפלי גוף, הרבליסטים, הומיאופתים, מנחי סדנאות מגוונות ומוזיקאית אחת, שבני המשפחה אוהבים לשיר איתה שיר שהיקירים שלהם אהבו במיוחד או להלחין איתה מילים שהם כתבו ושנמצאו אחרי מותם".
ליצירת קשר עם "חוות מרפא רשפון" - היכנסו לאתר
