בשיתוף מפעל הפיס
מאז ה-7/10 הצטרפו למעלה מ-2,000 משפחות למעגל השכול, אך גלי ההדף של האובדן לא נשארים בגבולות התא המשפחתי; חייהם של כחצי מיליון ישראלים הושפעו לבלי הכר בשנתיים וחצי האחרונות.
אם נתבונן על הסטטיסטיקה היבשה, נגלה סיפור כואב: קרוב ל-40% מההורים השכולים לא מצליחים לחזור למעגל העבודה. אך המספרים לבדם לא משקפים את גודל השבר, מאחוריהם עומדות נשים בשיא עשייתן – מנהלות בתי ספר, בכירות בבנקים ועובדות מדינה. נשים דומיננטיות, שניהלו מערכות שלמות ביד רמה, וברגע אחד, מוצאות את עצמן מתמודדות עם אובדן משתק.
"אנשים בסביבת ההורים השכולים מתקשים להתמודד עם המצב", מסבירה ליאת שדה שטרנברג, מייסדת ומנכ"לית עמותת Journey 4 Hope, "אימהות מספרות שאנשים עוברים את הכביש כשרואים אותן, נמנעים מכל שיחה ואינטראקציה". נשות העמותה הבינו כי "אי אפשר ללמד חצי מיליון איש איך להתנהל עם משפחה שכולה, אבל אפשר לתת למשפחות השכולות את הכוח וההבנה של הסיטואציה".
להקמה ותפעול של העמותה הביאה ליאת שדה שטרנברג ניסיון משולש וייחודי: קצינת נפגעים בדימוס, מנכ״לית בסטארטפים ויזמת טכנולגית בהווה. כמי שחיה על הקו שבין ישראל ללוס אנג'לס, היא חיפשה מענה שיתאים לנשים כמוה – נשים חזקות שזקוקות לטיפול אחר. "לא ראיתי פתרון שמתאים לאימהות שכולות שהן נשות קריירה בנות 50", היא מספרת. "גיליתי פתרונות לחיילים או מקומות מפלט, אבל לא מצאתי שום פתרון שמשלב יציאה לטבע ולא לעיר, שמותאם לנשים שביום אחד העולם התהפך עליהן".
לא עוד קבוצת תמיכה
המתודולוגיה שפיתחה ליאת משלבת את עולמות הניהול וההייטק עם טיפול בטראומה. "זה מודל מקצועי שפותח במקור עבור לוחמים", היא מסבירה. "המשתתפות מתנתקות לחלוטין – ללא טלפונים, בטבע עוצמתי, עם ליווי פסיכולוגי צמוד וצוות גדול שרובו מתנדב". מטרתו העיקרית של המסע, היא לייצר מרחב שמאפשר לנשים להניח ולו לרגע, את המשא הכבד שהן נושאות ביומיום, לתת להן להשתחרר.
מי שחשה את השינוי הזה על בשרה היא שירה יעבץ אפל, שאיבדה את בנה סרן יפתח יעבץ ז"ל ב-7 באוקטובר. שירה מודה שבתחילה סירבה בתוקף להצטרף למסע. "ערב לפני הנסיעה הודעתי לבעלי שאני לא נוסעת. מה אני צריכה לנסוע עם חבורה של אימהות שכולות? יש לי את הכאב שלי", היא נזכרת. אך השהייה בטבע, הניתוק מהשגרה וחבורת השוות, עשו את שלהם במהירות מפתיעה.
היום, שירה היא יו"ר בוגרות המסע ומתנדבת במסעות שיצאו מאז, כחלק מהצוות. "אחרי 24 שעות שכחתי את הבית, פתאום הבנתי מה זה 'קבוצת השוות'", היא אומרת. "באחד הימים עלינו על סירות במבול שוטף ולא הפסקנו לצחוק. אמרנו אחת לשנייה: 'אם הבנים שלנו היו רואים אותנו עכשיו, הם לא היו מאמינים'. אלו רגעים שנתנו לי הרבה כוח ותקווה".
מסע בטבע הפראי של אוגנדה: "איך קרה שאני פה?"
בינואר 2025 התקיים המסע הראשון של עמותת Journey 4 Hope, לפיליפינים. ומאז יצאו כבר עשרות אימהות למסעות במקומות שונים בעולם. לליאת חשוב להדגיש כי "הצלחת העמותה מתאפשרת הודות לשותפויות רחבות שהבינו את חשיבות חיזוק המשפחות השכולות". שיתוף הפעולה עם מפעל הפיס, שתמך במסע האחרון שיצא בדצמבר 2025 ועם רשויות מקומיות נוספות, נובע מההבנה כי ככל שהמשפחות השכולות יהיו חזקות יותר, כך לכל החברה הישראלית יהיה יותר חוסן.
המתודולוגיה המיושמת במסעות הללו, כולל זה שבאוגנדה, משלבת יציאה לטבע פראי, ניתוק מוחלט מהטלפונים וליווי פסיכולוגי צמוד. שירה, שמלווה כיום את המסעות, מספרת על הרגעים הקטנים שמוכיחים שהשיטה עובדת, גם ביעדים המרוחקים ביותר. "במסע האחרון היתה אמא שלא יצאה מהבית, מלבד לביקורים בבית העלמין. בשלב מסוים, בלב הטבע, היא אמרה לנו בתדהמה: 'איך קרה שאני פה באוגנדה?'. זה רגע שבו את מבינה שהמרחק מהבית והניתוק מהשגרה מאפשרים לנשים לעשות צעדים שהן לא האמינו שיוכלו לעשות".
המסע האחרון, לאוגנדה, נמשך שמונה ימים אינטנסיביים, שתוכננו בקפידה על מנת לנתק את המשתתפות מהמציאות המוכרת ולהפגיש אותן עם עוצמות הטבע. הלו"ז היומי נותר חסוי בחלקו, כדי לתרגל שחרור שליטה. המסע כלל חוויות מאתגרות ברחבי המדינה: שייט על נהר הנילוס, ספארי יום ולילה בשמורת מורצ'יסון המפורסמת, ומפגשים בלתי אמצעיים עם הטבע הפראי. כל פעילות לוותה בעיבוד רגשי קבוצתי, כשהמטרה היא לא רק "לראות נוף", אלא להשתמש בטבע ככלי לריפוי ולגילוי כוחות פנימיים חדשים.
מהג'ונגל למטבח: "פתאום את מבינה - אם היא יכולה, גם אני יכולה"
"רצינו בהתחלה לתת להן שבוע הפוגה - וקיבלנו שבוע שהוא נקודת מפנה בחיים", מספרת ליאת. הצלחת המסעות לא נמדדת במהלכם, אלא בחזרה הבייתה, לשגרה, ביכולת להחזיר את הנשים לתפקוד מלא בבית ובקהילה. "המסעות הובילו לשינויים והחלטות משמעותיות; הייתה אמא שכולה ששנתיים לא הייתה מסוגלת לבשל ארוחת שישי, פתאום, בזכות המסע, היא הבינה – 'רגע, אם חברה שלי לידי יכולה, אז גם אני יכולה'. היו אימהות שהפסיקו לנהוג, אך על ההר במונטנגרו – הן קיבלו כוח מהסביבה לנהוג על ג'יפ, היום הן נוהגות. כאשר אמא ל-7 ילדים מפסיקה לנהוג - המשמעות על כל התא המשפחתי עצומה".
שירה מוסיפה דוגמאות מהמסעות שליוותה, הממחישות את הצעדים הקטנים-גדולים של החזרה לחיים: "אמא אחת, שהפסיקה לאפות ולבשל, היא שלחה לנו אחרי המסע תמונות מהמטבח, היא אפילו אפתה עוגיות שהבן שלה אהב. נשים אחרות מחליטות לשנות את הטיפול בעקבות המסע, או לעשות צעדים משמעותיים בקריירה שהן לא העזו לעשות קודם לכן".
המסע אינו מסתיים כאשר הקבוצה נוחתת בנתב"ג, הקהילה שנבנית בו נשארת כרשת ביטחון לכל החיים. "החיבור נמשך", מעידה שירה. "השבוע גייסתי את הבת שלי, אירוע לא פשוט ומרגש. מצאתי את עצמי מדברת עם חברה מהמסע, כי הרגשתי שרק היא תבין אותי. יש לי חברות נהדרות מהילדות, אבל רק היא יכולה להבין. זו מערכת תמיכה מדהימה".
עם המבט לעתיד, ליאת מספרת כי "התחלנו עם אימהות שכולות, אבל הצורך גדול הרבה יותר. בפברואר יצא המסע הראשון לאבות שכולים, עם תוכן אתגרי במיוחד, בקרוב צפוי לצאת גם מסע ראשון לאימהות נופלי נובה. כל קבוצה צריכה התאמה שונה של התוכן הרגשי, אבל העיקרון זהה - חוסן בטבע, ביחד".
בשיתוף מפעל הפיס
פורסם לראשונה: 14:34, 04.01.26
