עשרים שנה אחרי שטיל קורנט התפוצץ בתוך הטנק שעליו פיקד במלחמת לבנון השנייה, ואחרי שנאבק לחזור לשירות קרבי כשהתחבושות עוד מכסות את גופו, בערב יום הזיכרון האחרון התבשר עמית מעוז כי יש בעיה עם התייצבותו למילואים. איש לא ידע להסביר לו מהי. רק כששמע מחברים שנתקלו בדיוק באותו מחסום, הבין - שירותו הוקפא, כי הוא מוכר באגף השיקום כפוסט טראומתי.
באותם ימים ממש, במקום אחר לגמרי, נתקל באותו מחסום גם יוסף אברמסון - לוחם בחטיבה 16 שקיבל את הבשורה בחופשה משפחתית, בין סבבי לחימה. אצלו זה הגיע שנתיים וחצי אחרי שנאבק לחזור לשרת בעקבות 7 באוקטובר, למרות עשור שבו החזיק בפטור ממילואים.
גלריה
יוסף אברמסון (מימין) ועמית מעוז. "מלכתחילה מפנים את הזרקור לאנשים שמודעים לבעיה ומטפלים בעצמם"
(צילום: באדיבות המצולמים)
השניים הם חלק מאלפי משרתי מילואים המוכרים באגף השיקום עם נכות נפשית של למעלה מ-30%, שכפי שנחשף ב-ynet לפני כשנה, צה"ל החל לבחון מחדש את המשך שירותם.
בעקבות ביקורת חריפה על אופן ביצוע ההליך - ולאחר שראש מטה אכ"א תא"ל אמיר ודמני הודה בוועדה שהתקיימה בכנסת כי המידע האישי עבר לדרגי השטח באופן שפגע בחיסיון הרפואי של המשרתים - הוקפא הנוהל המקורי, ובדיון בראשות סגן הרמטכ"ל אלוף תמיר ידעי, נקבע מנגנון מעודכן: בחינת המשרתים תיעשה מול גורמי רפואה מוסמכים בלבד, והם יקבלו ארבעה חודשים להגשת ערעור.
אקסטרה
מאחורי המדים פרק 4 - הלוחמים שמתמודדים עם פוסט-טראומה ונאבקים להמשיך להתייצב למילואים
45:30
אבל מבחינת עמית ויוסף, התיקונים האלה רחוקים מלהספיק. בפרק חדש של הפודקאסט "מאחורי המדים" הם פורשים לראשונה את סיפורם המלא - ומתארים את המאבק שאליו החליטו לצאת.
"בן אדם שמורכב לו בחיים, ופתאום קוראים לו למילואים - זה מחזיר לו את המשמעות ואת החוסן", אומר יוסף ועמית מוסיף: "זה כמו להגיד לקטוע רגל שבנו עבורו סד שמחזיר אותו לרכיבה על אופניים: 'עכשיו אתה כבר לא קטוע'"
"אני לא אותו בן אדם"
מעוז, ששירת כלוחם בחטיבה 401 של השריון, נפצע באורח קשה ב-12 באוגוסט 2006, בימיה האחרונים של מלחמת לבנון השנייה. "הטנק שפיקדתי עליו חטף טיל קורנט שנכנס פנימה והתפוצץ ביני לבין התותחן שלי". סבלתי מכוויות, רסיסים, חור בריאה ושאיפת עשן", הוא משחזר.
"כשהתעוררתי למחרת בבית חולים, הפריע לי שאני לא יודע מה קורה עם החברים שנשארו להילחם בחזית, ושאין לי מושג מתי אוכל להצטרף אליהם. הצבתי לעצמי יעד של עשרה ימים - ובאמת, אחרי עשרה ימים השתחררתי מהאשפוז הביתה".
לוחמים ב"לבנון השנייה". "הפריע לי שאני לא יודע מה קורה עם החברים שנשארו בחזית"
(צילום: רון בן ישי)
למרות הפציעה הקשה נאבק מעוז לחזור לשירות קרבי, ובהמשך אף יצא לקורס קצינים. "עדיין הייתי עם תחבושות וכובע, כי אסור היה לי להיחשף לשמש. אבל הצלחתי לסיים למרות הקשיים".
ההבנה כי לפציעה הפיזית יש גם מחיר נפשי, חלחלה רק שנים לאחר מכן. "עוד בבית חולים נכנס אליי לחדר פסיכולוג ושאל אותי מה קורה ואיך אני מרגיש", הוא נזכר בשיחה ההיא, לפני 20 שנה. "אמרתי לו שאני בסדר, שאני חזק, וביקשתי שייצא מפה".
גם שנה לאחר מכן, כשקיבל שיחה מהיחידה לתגובות קרב, הדף את הצעת העזרה. "לא הבנתי מה הם רוצים ממני, אבל עדיין שמרתי את המספר". רק כעבור שנים, כשהקשיים החלו לצוף, פנה לטיפול.
מה הבנת אז, אחרי כל השנים האלה?
"פתאום נפלה עליי ההבנה שאני לא אותו בן אדם שהייתי לפני הפציעה. ההתמודדות שלי עם דברים היא שונה עכשיו, ואני עדיין מתרגל לזה. ברור לי שאין לי את כל התשובות, ברור לי שהרבה דברים אני לא יודע, אבל אני מתחיל לצאת לדרך שהכיוון שלה הוא ללמוד מי אני עכשיו ועם מה אני מתמודד".
עמית מעוז: "בכל יחידת קצה היו אנשים שאנחנו לא מכירים והם לא מכירים אותנו, אבל הם ידעו שאנחנו מוכרים על פוסט-טראומה. אני לא אישרתי לאף אחד להעביר את המידע הרפואי שלי. זה לא חוקי, זה מפר את הפרטיות שלי"
לצד ההתמודדות האישית המשיך עמית להתייצב למילואים לאורך השנים, כולל ב"חרבות ברזל" - עד אותה הודעה שקיבל בערב יום הזיכרון. "בהתחלה אמרו שיש בעיה עם ההתייצבות שלי, אבל לא ידעו מהי. שמעתי מחברים שנתקלו באותה בעיה, והבנתי שזה קשור לכך שאני נכה צה"ל", הוא מספר.
"אגף השיקום העביר את המידע הרפואי שלנו, של אלפי פצועים, לגורמים בצה"ל. בכל יחידת קצה היו אנשים שאנחנו לא מכירים והם לא מכירים אותנו, אבל הם ידעו שאנחנו מוכרים על פוסט-טראומה. לא אישרתי לאף אחד להעביר את המידע הרפואי שלי. זה לא חוקי, זה מפר את הפרטיות שלי".
"פתאום רציתי להיות יותר לבד"
את המסלול הזה - פציעה, שיקום, מאבק לשוב לשירות - יוסף אברמסון מכיר מקרוב. הוא נפצע פעמיים במהלך מבצע "צוק איתן" ב-2014, בהפרש של שבוע בלבד.
"בפעם הראשונה קיבלתי רסיסים מירי ביד שמאל. לא רציתי לשמוע בכלל את העניין הזה של 'צריך לפנות אותך', והחלטתי יחד עם המפקד והפרמדיק שאני נשאר. שבוע לאחר מכן נפצעתי פעם שנייה מטיל נ"ט שפגע קרוב, העיף אותנו לקיר ומהמכה איבדתי את ההכרה. שם פינו אותי, וזה היה המזל שלי, אפילו קצת נס, כי אז התחילו לטפל ביד שמאל שהייתה מזוהמת. לבית חולים הגעתי עם פגיעה עצבית".
"אשתי הייתה זו שהבינה שמשהו גדול יותר קורה". יוסף אברמסון
מי שזיהתה את הפגיעה הנפשית, לצד הפגיעה הפיזית, הייתה אשתו. "אני אולי הבן אדם הכי חברותי שיש, ופתאום רציתי להיות יותר לבד. הלכנו לסרט 'צלף אמריקני', יצאנו - ולא הצלחתי לדבר איתה במשך יום שלם. שם היא הבינה שמשהו גדול יותר קורה, והתחלנו טיפולים", הוא מספר.
"בהתחלה הרגשתי קצת אפס, שאתה לא מאלה החזקים. לקח לי חמש-שש שנים להבין שלכולם יש משהו. הדברים שאתה עובר בגוף ובנפש הם תגובות נורמליות למקרים מאוד-מאוד לא נורמליים".
במשך עשור החזיק יוסף בפטור משירות מילואים - עד ה-7 באוקטובר, אז התעקש לשוב לשרת. "אני זוכר את תחושת התסכול הנוראית. חברים שלי נקראים להילחם, לעזור ולעשות מה שהם יכולים, ואני, בתור לוחם פצוע, מרגיש ומזדהה כלוחם - אבל לי לא קוראים.
"החלטתי לעשות כל מה שאני יכול בשביל שזה יקרה. הגעתי לאותם חבר'ה שהייתי איתם בסדיר, והם הצליחו למשוך אותי לפלוגה שלהם. מאז אני משרת בחטיבה 16 כלוחם", הוא אומר בגאווה.
יוסף אברמסון: "קיבלתי הודעה מועברת מהמפקד שאני מוקפא. אף אחד לא דיבר איתי ואף אחד לא אמר לי שום דבר. זה הרגיש קצת כמו סטירה אחרי שנתיים וחצי של לחימה - אתה מרגיש שנתת מעצמך מעל ומעבר, ופתאום 'תודה, אבל לא תודה'"
לא חששת לחזור בדיוק למקומות שבהם נפצעת?
"להפך, דווקא לחזור לאותם מקומות אחרי עשור עשה לי פלאים. זה לגמרי היה חלק משמעותי מהשיקום שלי, והוכחתי למפקדים שלי שאני מסוגל לחזור לשירות, פיזית ונפשית.
"היום, בתור פוסט טראומטי, יש לי אפילו תפקיד נוסף: לשים לב לכל מיני סימני טראומה חשודים אצל חבר'ה, כאלה שהמפקדים לא תמיד מצליחים לשים לב אליהם, ולדעת להושיט להם יד".
את הבשורה על הקפאת השירות קיבל, כזכור, באמצע חופשה משפחתית - ועל הרגע ההוא הוא מדבר עדיין בכאב: "קיבלתי הודעה מועברת מהמפקד שאני מוקפא. אף אחד לא דיבר איתי ולא הסביר שום דבר. זה הרגיש קצת כמו סטירה אחרי שנתיים וחצי של לחימה - אתה מרגיש שנתת מעצמך מעל ומעבר, ופתאום 'תודה, אבל לא תודה'".
"טרללנו אלפי פצועים בשביל 10%"
גם אחרי התיקונים האחרונים שהציג צה"ל בהליך, עמית ויוסף מחזיקים בקו ברור ומנומק נגד השיטה הקיימת, ומצביעים על השינויים שצה"ל ואגף השיקום חייבים לעמדתם לבצע: ביטול התהליך הגורף והתמקדות במקרי הקצה בלבד, כך שהמידע יעבור כאינדיקציה כללית - ללא פירוט רפואי - ובאישור המטופל.
"הצבא בעצמו אמר שמבין אותם אלפי לוחמים הוא מצפה שבערך 90 אחוז יחזרו לשרת כרגיל. כלומר, טרללנו אלפי פצועים בשביל אותם 10% שלא ימשיכו כרגיל?", טוען עמית.
השניים גם עומדים על הפרדה מוחלטת בין פוסט-טראומה לבין מסוכנות או חוסר תפקוד. "אגף השיקום צריך להעביר מידע רק על אותם אנשים שיש איתם בעיה או מסוכנות, לא פחות ולא יותר. תבדקו כמה חיילים התאבדו, ותגלו שרוב המתאבדים בכלל לא היו מוכרים. מלכתחילה אתם מפנים את הזרקור לאנשים שמודעים לבעיה ומטפלים בעצמם", מוסיף עמית.
"צריך לעשות הפרדה מאוד רצינית בין אדם פוסט-טראומטי לבין מישהו שהוא אובדני. כשאתה שולח את ההודעה הזו ללוחמים פוסט-טראומטיים שמטופלים ודואגים לעצמם, אתה לא מונע את המתאבד הבא - אתה מעיף מהמילואים את כל מי שמטופל ודואג לעצמו", מחדד יוסף.
יש מי שיטען שזה לא הולך ביחד - לוחם שזקוק בעצמו למעטפת טיפולית.
עמית: "זה לגמרי יכול לבוא ביחד. הדברים לא סותרים: אתה יכול לצמוח ולפרוח במקום מסוים, וגם להתמודד עם קשיים. זה יותר אפור משחור או לבן".
יוסף אברמסון: "צריך לעשות הפרדה מאוד רצינית בין אדם פוסט-טראומטי לבין מישהו שהוא אובדני. כשאתה שולח את ההודעה הזו ללוחמים פוסט-טראומטיים שמטופלים ודואגים לעצמם, אתה לא מונע את המתאבד הבא - אתה מעיף מהמילואים את כל מי שמטופל ודואג לעצמו"
השניים מזהירים שהמנגנון הנוכחי פוגע ישירות בדור העתיד של הלוחמים. "זה לא בתיאוריה. שמענו כבר על לוחמים צעירים שאמרו בקול: 'אנחנו לא נלך עכשיו לוועדות ולא נבקש הכרה, מעדיפים להיות עם החברים ולהילחם מאשר שיוציאו אותנו מהמילואים'", מספר עמית.
"חבר'ה שאני מכיר אישית, אמרו לי: 'במלחמה האחרונה נפצעתי פיזית, ואני לא הולך להגיש עכשיו תביעה על המצב הנפשי למרות שדברים מתחילים לצוף, כי אני רואה שמוציאים אתכם מהצבא ואני רוצה להמשיך לשרת'. וזה הדבר הכי נורא בכל הסיפור הזה", מסכם יוסף.
