הקיר החיצוני של בית משפחת אלטון, בפאתי היישוב הקהילתי צורית שבמרומי הגליל, מכוסה צבע שפריץ בגוון כתום-אפרסק. רק בנקודה אחת, מתחת לאדן חלון המטבח, מרקמו שונה מעט והוא חלק ולא גבשושי. עין מקצועית תזהה מיד כי מדובר בטלאי המכסה על סימני חציבה.
"יום אחד, כשדרור שלנו היה בן שלוש, הוא שיחק בגינה", משחזר אבי אלטון. "רותי אשתי הייתה במטבח, ופתאום היא שומעת דפיקות בקיר. יוצאת החוצה ושואלת אותו: 'דרור, מה אתה עושה?' רותי, את זוכרת מה הוא ענה לך?"
"הוא אמר לי: 'אמא, רציתי לראות אותך'", מספרת רותי אלטון. "במקום להיכנס דרך הדלת, הוא ניסה לעשות חור בקיר כדי שיהיה לו קשר עין איתי. כבר מגיל קטן, דרור היה מאוד עצמאי ויצירתי. ילד אריה. מנהיג, חבר נפלא. אחד שתמיד ימצא פתרון יצירתי, ושום קיר לא יעמוד בפניו; שיהיה שם לעזור ולהגן על מי שנעשה לו עוול. גם אם הוא יודע שיסתבך".
12 צפייה בגלריה
דרור אלטון ז"ל. "אחד שתמיד ימצא פתרון יצירתי, ושום קיר לא יעמוד בפניו"
(צילום: באדיבות המשפחה)
26 שנים אחרי אותו מעשה קונדס שהותיר חותם בקיר בית ילדותו, בבוקר 7 באוקטובר 2023, נפרד לוחם הימ"מ דרור אלטון בחופזה מאשתו כליל ומבנם הפעוט ארז, שהיה אז כבן חצי שנה, יצא מביתו שבמושב טל שחר ודהר עם שלושה מחבריו הלוחמים לעבר העוטף.
"הנקתי את ארז בממ"ד ודרור נתן לי נשיקה ממש זריזה, כאילו הוא קופץ רגע לאנשהו. לא משהו דרמטי. אפשר להירגע", מספרת כליל. "כשראיתי בטלוויזיה את הטנדר הראשון בשדרות, אמרתי לעצמי: 'איזה כיף לו שהוא יממש סוף-סוף את כל מה שהתאמן לקראתו בימ"מ. לא הבנתי את גודל האירוע".
ב-6:55 בבוקר ראתה כליל את אהוב לבה בפעם האחרונה. עוד לפני 8:00, כבר היו דרור וחבריו לצוות בעיצומו של קרב גבורה מול עשרות מחבלים בצומת שער הנגב ובכניסה לשדרות. ב-8:34 נדם שעון הדופק שעל אמת ידו, לאחר שספג ארבעה קליעים בחלקים שונים בגופו. בן 29 היה בנופלו.
כמה דקות לפני שנהרג עוד הספיק דרור, שהיה גם חבלן משטרה בהכשרתו, לנטרל מטען קלע רב-עוצמה שהניחו המחבלים לצד הכביש. בסרטון ממצלמת הצומת של חברת "נתיבי ישראל", רואים אותו רץ לעבר המטען ומפרק אותו תוך שניות. בפינת ההנצחה בבית הוריו, מוצגת תעודת הוקרה שהוענקה להם בכנס החבלה הארצי של משטרת ישראל על הגבורה והמקצוענות שהפגין באותו אירוע.
חמישה לוחמי ימ"מ נוספים נפלו בצומת שער הנגב: רפ"ק אברהם הנקין, רס"ב בר סיון, רפ"ק משהאל שלמה (שדרור היה סגנו), רס"מ אבשלום יאיר (אבשי) פרץ וארוסתו שירז ברודש ורס"ב יוראי אליהו כהן זכרם לברכה.
עוד שלושה מלוחמי היחידה נהרגו באותו יום: רפ"ק אלכסיי שמקלוב ז"ל, שנפל בקרב על תחנת המשטרה בשדרות, רנ"ג חן נחמיאס ז"ל, שנפל בכניסה לעיר, ורפ"ק סטינסלב (סטס) שיינקמן ז"ל, שנפל בכניסה לקיבוץ רעים. "מתוך שמונה לוחמים שיצאו יחד לקורס מפקדים, ובהם דרור, שלושה נפלו ב-7 באוקטובר", מספר אבי.
בכך לא נשלם מחיר הדמים של היחידה הלאומית המיוחדת ללוחמה בטרור. פקד ייטב לב הלוי ז"ל, חברו הטוב של דרור ובנו של אלוף יורם הלוי, מפקד הימ"מ לשעבר, נפל בקרב סמוך לטול-כרם. רפ"ק ארנון זמורה ז"ל, נפל במבצע לחילוץ ארבעת החטופים ממחנה הפליטים נוסיראת.
סרטון מבוקר 7 באוקטובר של דרור אלטון, מנטרל מטען שהניחו המחבלים על הכביש בצומת שער הנגב
ב-12:35 בצהריים הגיע צוות מודיעים של המשטרה לביתם של כליל ודרור. "לפני הצהריים עוד הספקתי לשלוח לכולם סלפי של ארז ושלי מבסוטים", מספרת כליל. "באותו זמן דרור כבר לא היה בחיים, ואנחנו עוד לא ידענו.
"אחרי שהודיעו לי התקשרתי לעמרי ויובל, האחים הגדולים של דרור, שכבר היו שניהם על מדים בדרך למילואים. לא הייתי מסוגלת להתקשר לאבי ורותי. מיד אחר כך עמרי התקשר לאבא שלהם, אבי, שהיה בעיצומו של טיפוס על הר האנפורנה בנפאל, ויובל הגיע לאמא רותי, שהיתה אצל משפחתה באשקלון".
ספרי לי על רגע ההודעה.
"כשהם הודיעו שדרור נהרג, התיישבתי על הספה עם ארז ואמרתי לו: 'אני מבטיחה שנהיה בסדר'. הוא היה אז מאוד קטן, אבל תתפלא כמה הוא הבין. אני מניחה שאם באותה שנייה הייתי נותנת אותו למודיעים ואומרת להם, 'תחזיקו אותו, אני לא יכולה', או שהייתי מתחילה לבכות בטירוף - זו הייתה חוויה שונה בשבילו. הרי הוא איבד באותו רגע את תחושת הביטחון הכי מטורפת שיכולה להיות לילד - שזה להיות הבן של דרור. גם בשבילי לא הייתה תחושת ביטחון גדולה מזו.
"בלילה הראשון אחרי שדרור נפל ישנו שנינו בממ"ד של השכנים, ואני נישקתי את ארז ואמרתי לו: 'לילה טוב. אמא אוהבת אותך ואני תמיד אהיה איתך. זה אני ואתה מול העולם'. למחרת בבוקר אמרתי לעצמי: 'זה לא מדויק. אנחנו תמיד נהיה ביחד, אבל אנחנו לא לבד מול העולם. יש איתנו מלא אנשים שאהבו את דרור ואוהבים אותנו".
אחד מהם הוא חבר של דרור מהימ"מ, שנפצע ב-7 באוקטובר. "עוד באותו ערב הוא הגיע אלינו הביתה עם אחיו, לבוש בפיג'מה של בית החולים מוכתמת בדם. היה בחוץ מעגל כזה של כיסאות, והוא פשוט ישב איתנו", מספרת כליל.
12 צפייה בגלריה
כליל וארז. "איבד את תחושת הביטחון הכי מטורפת שיכולה להיות לילד - שזה להיות הבן של דרור"
(צילום: רפי קוץ)
"הכי קשה היה לו לעשות חיפוש בחדרי ילדים"
לאנשי הימ"מ תדמית של מכונות מלחמה. ואכן, מדובר באנשים שלחימה בטרור היא מקצועם ודרך חייהם. כולם יוצאי יחידות קרביות ויחידות עילית שהתגייסו ליחידה ועברו מסלול מפרך, ושמשתתפים בעשרות רבות של פעולות מבצעיות בשנה, גם בימי רגיעה. רובן, אגב, לא מגיע לכדי פרסום.
יש בימ"מ לוחמים בשלהי שנות הארבעים לחייהם שעושים זאת כבר 20 או 25 שנה, מצוידים בניסיון שאין שני לו. רנ"ג פסקל אברהמי ז"ל, צלף ולוחם חוד בימ"מ שנהרג בגבול מצרים בשנת 2011, היה בן 49 בנופלו. רנ"ג נעם דב רז ז"ל, שנפל בקרב עם מחבלים ליד ג'נין ב-2022, היה בן 47.
גם החזות החיצונית של הלוחמים, שאפשר לסכם אותה במשפט "עם הבנאדם הזה לא כדאי להתעסק", תורמת לתדמיתם. אבל כשהם מגיעים הביתה אחרי מבצע ופושטים את המדים המאובקים והמיוזעים, הם בני אדם כמוני וכמוך. "אם, למשל, הם נאלצו להזיז בכוח זקן שניסה למנוע מהם להיכנס לבית ולעצור את בנו המחבל, זה היה גומר אותו", כליל מספרת על רגישותו של דרור כלוחם.
"אחרי שארז נולד, היה קשה לו במיוחד להיכנס ולעשות חיפוש בחדרי ילדים. הוא אמר לי פעם: 'אם משהו ישרוט אותי, זה חדרי הילדים'. אבל הוא ידע שמאחורי הבובות ודובי הפרווה, עלול להיות מצבור אמל"ח. דרור גם לא היה אחד שחוזר אחרי פעילות קשה ונשכב על הספה. הדבר הראשון שהוא יעשה זה להכין ארוחת צהריים - דרור היה בשלן מעולה - ולפנות מדיח".
בנעוריו, מספר אבי, היה דרור לוחש לסוסים, כדורגלן, בלם וקפטן מחונן, התאמן בקראטה ורקד במסגרת להקת המחול של משגב - כולל ריקודים סלוניים. "הוא הופיע איתם בפסטיבל המחולות בכרמיאל, ואפילו נסע להופעות בברזיל ובדרום קוריאה.
"בכיתה י"ב החבר'ה של הלהקה היו צריכים ללמוד בלט, והבנים נורא התביישו: 'אנחנו גברים מסוקסים, לא מתאים לנו לעשות פלייה ושמייה. בואו נלך לשתות בירה'. חוץ מדרור. הוא אמר להם: 'מה בירה? אנחנו הולכים עכשיו לרקוד בלט!' והם הלכו. דרור היה מספיק גבר כדי לרקוד בלט מבלי שזה יפגע בגבריות שלו, ובזכות המנהיגות שלו הוא סחף אחריו את כולם".
כליל: "הנקתי את ארז בממ"ד ודרור נתן לי נשיקה ממש זריזה, כאילו הוא קופץ רגע לאנשהו. לא משהו דרמטי. אפשר להירגע. כשראיתי בטלוויזיה את הטנדר הראשון בשדרות, אמרתי לעצמי: 'איזה כיף לו שהוא יממש סוף-סוף את כל מה שהתאמן לקראתו בימ"מ. לא הבנתי את גודל האירוע"
הרבדים השונים באישיותו - לוחם, מפקד, מנהיג, חבר, אבא, בעל, אח ובן - באים לביטוי בשני מפעלי הנצחה מרגשים ומעוררי השראה לזכרו.
האחד, שנמצא עדיין בשלבי תכנון ומימון, הוא "מעלות דרור". סמוך לבית שבו גדל בצורית, בשלוחה המצוקית היורדת אל נחל חילזון, מול נוף משגע של הגליל המערבי והכרמל, יוקם מתחם פעילות לכל סוגי האוכלוסיות - ממשפחות עם ילדים דרך זוגות אוהבים ועד חובבי ספורט אתגרי. את המיזם מובילה עמותת "בדרכי" ע"ש דרור אלטון, שהקימו משפחתו וחבריו.
"הפרויקט מבקש לשקף את עולמו רב הפנים של דרור, לשמר את הערכים שעמדו במרכז חייו - אהבת הארץ וטיולים לאורכה ולרוחבה, המשפחה, החיבור לאדם, דוגמה אישית ומנהיגות, ולהעניק לכל מבקר חוויה של זיכרון חי השראה ומשמעות", נכתב במצגת גיוס התרומות שהכינה משפחתו. "'מעלות דרור' מבקש להפוך את הזיכרון לפעולה - מקום שבו כל מבקר, ילד או מבוגר, שואל את עצמו מה קיבל או אימץ מדרור, ויוצא לדרכו מעט טוב יותר, מעט גבוה יותר".
המיזם, שעלות הקמתו המשוערת כמיליון וחצי שקל, הוא מפעל החיים של אבי אלטון בן ה-67, מהנדס ומנהל מפעל בגמלאות, והוא מקדיש לו את רוב זמנו. מסך הבית של המחשב שלו, על שולחן העבודה בחדר נעוריו של דרור, עמוס תיקיות הקשורות להנצחתו של דרור בכלל, ולפרויקט הזה בפרט.
12 צפייה בגלריה
אבי ורותי אלטון, הוריו של דרור ז"ל. "שאנשים יישבו יחד ויקשיבו באמת זה לזה, כמו דרור"
(צילום: אפי שריר)
הפרויקט השני הוא גן ילדים שהוקם לזכרו בגוש אדומים שממזרח לירושלים. הוא נולד כהתארגנות של קבוצת הורים צעירים, כולם משפחות של לוחמי מילואים, בהם שלושה מחבריו של דרור.
"הסיפור של גן דרור מתחיל ב-7 באוקטובר, כשהגברים שלנו יוצאים כולם לחזית", מספרת קרן רוזנפלד מכפר אדומים שבעלה, לוחם בהנדסה קרבית, עשה יותר מ-500 ימי מילואים. "ואנחנו הנשים, שבדרך כלל מאוד אקטיביות, מצאנו את עצמנו חסרות אונים. תינוק אחד במנשא, עוד פעוט בעגלה, וראינו שזה משפיע על ההתנהגות שלהם, הסיטואציה שאבא לא בבית. ובתוך כל חוסר הוודאות התחלנו להרגיש התפוררות.
"ואז נחשפנו למושג 'צמיחה פוסט טראומתית', שמתוך הטראומה אתה יכול לייצר כוחות גדולים. והבנו שהילדים האלה צריכים מצע שיעזור להם לצמוח. לא משהו על הדרך, אלא גן שנהיה מושקעים בו במאה אחוז. ואז באו החברים של דרור, ואמרו: 'זה בדיוק דרור. בן אדם שחי את החיים שלו עד הסוף'. והם הציעו שהגן ייקרא על שמו וימשיך את דרכו.
"כשנפגשנו עם אבי ורותי, ושמענו מהם את הסיפורים על דרור, הבנו שזו הרוח שצריכה לפעם כאן. הוא בחר לשרת בימ"מ, והקריב את חייו כדי שנוכל לחיות פה בשקט ובביטחון, והחובה שלנו היא לייצר לילדים שלנו חיים טובים, לא חיים של טראומה, של להעביר את גילאי שלוש עד שש בחרבו-דרבו".
12 צפייה בגלריה
ילדי גן דרור באירוע ט"ו בשבט. "לייצר לילדים שלנו חיים טובים, לא חיים של טראומה"
(צילום: רפי קוץ)
לצד עבודתה הקבועה, קרן מתנדבת בגן בין ארבע לשש שעות ביום. מתנדבת נוספת בגן היא רחל סיני, גננת לשעבר עם 40 שנות ותק (או כמו שקרן קוראת לה: "רחל המלכה"). "כשרחל שמעה את הסיפור של דרור היא אמרה: 'אני צריכה להיות פה", מספרת קרן. "היא כבר בפנסיה, אין לה רכב, היא לא נוהגת, והיא באה לפה ממעלה אדומים. בעלה מסיע אותה כל יום".
כליל הייתה זו שחיברה בין הורי הגן לבין הוריו של דרור. "הגן נולד מתוך תפיסה של הורים מילואימניקים, שהילדים שלהם צריכים מעטפת רגישה ונכונה בתקופה הזאת ובכלל", היא מסבירה. "הרעיון היה שהילדים יהיו כמה שיותר בטבע, בשטח, במדבר.
"כשאחד האבות, חבר של דרור, סיפר לי על היוזמה, הרגשתי שדרור היה מתמוגג אם ארז היה הולך לגן כזה, ושהוא מאוד תואם את הערכים שלו כאבא. כשארז היה קטן, הייתי בטוחה שיהיו לו הפרעות קשב וריכוז. הוא לא הסכים שנייה אחת לשכב על הגב. לא לישון, לא כלום. אבל ברגע שהיית שם אותו בחוץ על האדמה, הוא היה נרגע. הרגשתי שלא משנה אם אגיד כן או לא - זה נועד להיות גן דרור. וכשאותו חבר התקשר אליי, באפריל 2025, אמרתי לו: 'זה רעיון מדהים, אני מתקשרת לרותי לוודא איתה'".
12 צפייה בגלריה
כליל וארז באירוע ט"ו בשבט עם גן דרור. "דרור היה מתמוגג אם ארז היה הולך לגן כזה"
(צילום: רפי קוץ)
באחד מימי שישי האחרונים הצטרפנו לפעילות של גן דרור בחוות "עין השמש" שליד מעלה אדומים. גם רותי, כליל וארז הקטן הגיעו. אבי היה באותה עת במסע של אבות שכולים בווייטנאם, אך התעדכן בזמן אמת בשיחת וידאו.
על מחצלות שנפרסו בצל עצי הזית, ישבו ילדי הגן והוריהם ומולם נועה בקל הגננת. הפעילות נפתחה בקריאת שמע (זהו גן מעורב שבו מתחנכים ילדים דתיים וחילונים - י"ק), ואחריה שירים וריקודים: "שירת העשבים", "סימני דרך", "מקהלה עליזה" ועוד. אחד הפעוטות, בעל חוש קצב מפותח, הפגין את כישוריו בתיפוף על קופסת פח.
12 צפייה בגלריה
"הרעיון הוא להיות כמה שיותר קרובים לטבע ולמדבר". ילדי הגן והוריהם בפעילות ט"ו בשבט
(צילום: רפי קוץ)
נועה, בת 30 מהיישוב אלון, פסיכולוגית חינוכית בהכשרתה, הגשימה חלום ועשתה הסבה להוראה לגיל הרך. בשנת הלימודים הקודמת עשתה סטאז' בירושלים, וגן דרור הוא הראשון שהיא מנהלת.
כרגע יושב הגן במבנה זמני ביישוב נופי פרת, והתקווה היא שבשנת הלימודים הבאה יושלם מבנה הקבע. "הרעיון הוא להיות כמה שיותר קרובים לטבע ולמדבר", מסבירה נועה. "יש לנו שני ימי חוץ בשבוע, שבהם כל הפעילות היא בשטח. יוצרים מלאכות מחומרים טבעיים, משתדלים שהאוכל יהיה בריא".
איך מחברים את הילדים למורשת של דרור? הרי הם בגיל שבו לא מבינים עדיין את המשמעות של מוות.
נועה: "קודם כל, חשוב לומר שההנצחה כאן היא לא דרך הסיפור הטרגי של המוות. הגן הוא הכי חי, וגם ההנצחה של דרור היא דרך כוחות החיים. למשל, בכל חג או ראש חודש רותי שולחת לנו סיפור מילדותו של דרור, ואנחנו מנגישות אותו לילדים כדי שיוכלו להתחבר לדמות".
"אלה סיפורים אמיתיים", מדגישה רותי אלטון. "חוויות ילדות שלנו עם דרור. אני מניחה שבשלב מסוים ייגמרו לי הסיפורים מילדותו, ונעבור לסיפורים מגיל מאוחר יותר".
כליל: "הקסם הוא שזו לא הנצחה במובן הקלאסי. הן משתמשות במילה 'המשכה', להמשיך את הדרך של דרור. ולכן זה לא מתעסק באיך הוא נהרג, באיזה לוחם הוא היה, אלא בילד שהוא היה, בחבר שהוא היה, במשפחה שלו. זה נורא מתוק וגם יותר רלוונטי לילדים".
כיוון שהפעילות נערכה בשבוע של ט"ו בשבט, היא כללה נטיעות. ארז, אמו כליל וסבתו רותי נטעו עץ רימון, כשאחד מחבריו של דרור מסייע להם. את המשמעות של עץ הרימון הסבירה רותי בדברים שכתבה עבור ילדי הגן והוריהם, וכליל הקריאה.
"אני לא הצלחתי לכתוב ורותי לא תצליח להקריא, אז אנחנו עושות את יחד", הסבירה כליל לקול צחוקם של הנוכחים. "לילדי גן דרור הנפלאים, להורים, לצוות, לכליל וארז ולכל מי שכאן איתנו פה היום, ט"ו בשבט שמח, לאדמה ולאדם. לפני חצי שנה, בפתיחה של גן דרור, בחרנו המשפחה להעניק לכם עץ רימון. למה עץ רימון? כי הוא הכי מתאים לאזור הזה. כי הוא אוהב אור ושמש כמו דרור. קל לגידול ומניב פירות במשך עשרות שנים. הפרחים האדומים מקשטים את הגינה באביב והפרי מבשיל בקיץ.
"הרימון, עץ עתיק, הוא במסורת היהודית סמל לשפע ופריון, יופי צדקה ומצוות. אחד משבעת המינים שבהם השתבחה ארצנו, ארץ ישראל. הוא מייצג את הברכה 'שירבו זכויותינו כרימון'. ולדרורי הרבה זכויות. דרור שלנו היה נדיב כרימון. לפי המסורת, לרימון תרי"ג - 613 - גרעינים. תחשבו כמה אנשים יכולים לחלוק רימון אחד.
"דרור שלנו חלק בנדיבות את שהיה לו עם המון אנשים, גם כאלה שלא הכיר. הוא חלק חוכמת חיים של עץ עתיק, אף שהיה צעיר בשנים. ידע שצבר, חוויות מטיולים ומוזיקה, שמחת חיים, הקשבה, עזרה לזולת ובעיקר אהבה. אני מאחלת לכולנו חבר אחד או שניים או יותר כמו דרור, שנזכור תמיד בחיוך, באור ובאהבה. שנגדל ונצמח לאורו ולאור ערכיו של דרור".
משפחתו של דרור אלטון ז"ל בטקס שתילת עצים לט"ו בשבט של ילדי גן דרור בכפר אדומים
כליל סיימה בכמה מילים ממעמקי לבה: "אתם מתוקים, וזה ממש-ממש מחמם את הלב ומדויק ואמיתי ונורא נורא מתאים לדרור". היא שלחה נשיקה באוויר, ורותי חיבקה ונישקה אותה.
הקשר בין הוריו של דרור לאלמנתו, אם נכדם, הוא חם ואוהב. "היא כמו הבת שלנו", הם אומרים. במכשיר הטלפון של אבי היא רשומה כ"כליל אלטון כלתי האהובה הכה מדהימה".
וזה הדדי. "אפשר להגיד שגדלתי אצלם", אומרת כליל. "דרור ואני חברים מכיתה ח'. זה קשר שנבנה לאורך הרבה מאוד שנים. בכלל, אצל רותי ואבי כל אחד מרגיש בבית, גם אם זה חבר מהיישוב או מהצבא.
"לדרור היו שני קווים מנחים מהשנייה שהכרנו: 'את חייבת להסתדר עם ההורים שלי, ואחים שלי חייבים לאהוב אותך'. היה לי ברור שהם יישארו תמיד המשפחה שלי, לא משנה מה קורה. הם באמת רוצים שיהיה לנו טוב ומתייחסים אליי כמו הבת שלהם".
"כשתיגמר המלחמה, אבא יחזור?"
בקרוב יחגוג ארז יום הולדת שלוש. אף שהיה רק בן חצי שנה כשנפל אביו, הוא מכיר אותו היטב - מסיפורים ששמע מאמו, מסבו ומסבתו, מאחיו של דרור ומחבריו, מתמונותיו שבאלבומים המשפחתיים והיחידתיים ומקטעי וידאו. "ארז מדבר את אבא שלו מרגע שלמד לדבר, והוא למד לדבר בגיל מאוד מאוד צעיר", מספרת סבתא רותי.
והוא גם יודע שאבא לא ישוב. "לפני כמה חודשים הגעתי לגן של ארז, והוא שאל אותי: 'כשתיגמר המלחמה, אבא יחזור?'", מספרת סבתו.
מה ענית לו?
"עניתי לו בשאלה: 'אתה יודע איפה אבא?' ואז הוא אמר, 'אבא שלי מת ולא יחזור'".
12 צפייה בגלריה
ארז הקטן עם סבתו רותי. "רצה לפגוש את הילדה שגם לה אין אבא. שהוא חושב שהיא תבין אותו"
(צילום: רפי קוץ)
"נוטים לחשוב שילדים לא מבינים, אבל הם מבינים הרבה מאוד", אמרה לי כליל בשיחת טלפון, כמה ימים אחרי שנפגשנו בפעילות של גן דרור. "ערב לפני שנסענו לפעילות אמרתי לו: 'אתה יודע, ארז, אנחנו הולכים לנטיעות במקום מאוד מיוחד. זה גן שיש לו את השם של אבא, 'גן דרור'. ובגן הזה הם מספרים כמה אבא היה חמוד וחכם וטוב. ובטח תשמע שמדברים עליו. וסבתא תהיה. והחברים של אבא יהיו'. והוא מאוד מאוד שמח.
"אבל כשחזרנו מכפר אדומים לצפון, הוא אמר לי: 'אני לא רוצה ללכת הביתה. ואני לא רוצה לנסוע לסבתא'. וזה ילד שתמיד שמח ללכת לסבא וסבתא. ואז הוא נקב בשם של ילדה בת גילו שאבא שלה, לוחם ימ"מ, נפל לצידו של דרור בצומת שער הנגב, ואמר שהוא רוצה ללכת אליה. הם נפגשים בתדירות של כמה חודשים, אפילו חצי שנה, לא משהו של יום-יום, ונזכרתי שגם אחרי האזכרה של דרור הוא ביקש ללכת אליה. כלומר, הוא רצה לפגוש את הילדה שגם לה אין אבא. שהוא חושב שהיא תבין אותו".
רותי אלטון: "לפני כמה חודשים הגעתי לגן של ארז, והוא שאל אותי: 'כשתיגמר המלחמה, אבא יחזור?'. עניתי לו בשאלה: 'אתה יודע איפה אבא?' ואז הוא אמר, 'אבא שלי מת ולא יחזור'"
בשפה המקצועית קוראים לזה "קבוצת השווים". ומה שנכון להורים שכולים, לאחים שכולים ולאלמנות מלחמה - נכון כנראה גם ליתומים פעוטים שיגדלו ללא אבא.
כמה שבועות לפני נפילתו של דרור, נסעה המשפחה הצעירה לטיול בהרי הדולומיטים שבצפון איטליה - אבא, אמא וארז התינוק. "רציתי חופשת הכול כלול של ים ובריכה, אבל דרור התעקש שנעשה טרקים בהרים", מספרת כליל. "ועכשיו יש לארז תמונות עם אבא שלו כמו בטיול אחרי צבא.
"לדרור היה ברור שארז יכול לעשות הכול, כי הוא הילד שלו. כשארז טיפס על המדרגות בפעם הראשונה, בבית שלנו בטל שחר, ראיתי שדרור מחזיק את היד מתחת לבטן שלו, כאילו הוא תומך בו. זה נראה לי מוזר, כי דרור תמיד נתן לארז לעשות דברים לבד, ואז הוא אמר לי: 'אני לא נוגע בו, אני רק שם את היד מתחתיו כדי שאם ייפול, אני אתפוס אותו'. וארז עלה את המדרגות וירד, וזה היה ממש עוצמתי. וכשהוא סיים דרור אמר לו: 'כל הכבוד, עשית את זה לבד!"
תפיסת עולמו של דרור כאבא - לתת לילד ללמוד ולהתנסות ולאתגר את עצמו, אבל להיות שם בשבילו אם ייכשל - תבוא לידי ביטוי במרחב המשפחתי באתר מעלות דרור. "יהיו שם משחקים ופעילויות שהורים וילדים יוכלו לעשות יחד", מספר אבי. "כולל מסלול חווייתי שבו הילד ינסה את כוחו באתגרים שונים שמותאמים לגילו, כשהורה רק תומך בו במידת הצורך. בדיוק כמו דרור וארז".
12 צפייה בגלריה
דרור ז"ל עם כליל וארז בטיול להרי הדולומיטים באיטליה. "לדרור היה ברור שארז יכול לעשות הכול, כי הוא הילד שלו"
(צילום: באדיבות המשפחה)
הכניסה למתחם תהיה במפלס רחוב הרימון בצורית, שתי דקות הליכה מבית משפחת אלטון. מלבד שולחן פיקניק שהקימו חבריו של דרור מהיישוב לזכרו, והודעה שתלתה המועצה האזורית כחלק מהליך הרישוי, השטח עדיין פראי. אבל במוחו הקודח של אבי, ובהדמיה שבמצגת גיוס התרומות, האתר כבר שוקק חיים.
האב השכול מדלג כאיילה במורד ההר, בין משוכות הצבר ושיחי הסירה הקוצנית, ומתאר בהתלהבות את מה שיהיה כאן, אם הכול ילך כמתוכנן, כבר ביום השנה הקרוב לנפילת בנו.
אתר "מעלות דרור" יכלול ארבעה מרחבי פעילות, שכל אחד מהם מייצג פן אחר באישיותו. המרחב המשפחתי, שישקף את דמותו של דרור כבן, כאבא, כבעל וכאח; המרחב המנהיגותי, שמגלם את דמותו של דרור כמוביל וכמפקד, ויאפשר פעילות קבוצתית המחייבת שיתוף פעולה; המרחב האתגרי, שמבטא את דרור כחבר וכאיש צוות, ויכלול בין היתר את ה"בולדרון" - מתחם הבולדרים הראשון בישראל שמסודר ומוכר רשמית על ידי התאחדות הטיפוס הארצית; והמרחב הבין-אישי, שיוקדש לדרור כחבר. הוא יכלול, בין היתר, את האזור הרומנטי, את אזור החברים ואת מה שהוריו מכנים "ספסלי מה נשמע".
"כשדרור היה שואל מישהו 'מה נשמע?', ואותו אדם היה עונה לו: 'הכול בסדר', הוא לא היה מסתפק בזה ושואל שוב: 'אבל תגיד לי באמת מה שלומך'", מספר אבי. "לכן יזמנו פרויקט של 'ספסלי מה נשמע', שאנחנו מתכננים להציב בכל רחבי הארץ. המטרה היא שאנשים יישבו יחד ויקשיבו באמת זה לזה, כמו דרור".
אבי אלטון: "בכיתה י"ב החבר'ה של הלהקה היו צריכים ללמוד בלט, והבנים נורא התביישו: 'אנחנו גברים מסוקסים, לא מתאים לנו לעשות פלייה ושמייה. בואו נלך לשתות בירה'. חוץ מדרור. הוא אמר להם: 'מה בירה? אנחנו הולכים עכשיו לרקוד בלט!' והם הלכו. בזכות המנהיגות שלו, הוא סחף אחריו את כולם"
בכניסה למתחם תוטבע בבטון טביעת נעלו של דרור מהשירות בימ"מ - שתזמין את המבקרים ללכת בעקבותיו, ותסמל את החותם שהותיר אחריו.
"כשהלכתי בפעם הראשונה במסלול שבו יוקם 'מעלות דרור', ממש דמיינתי אותי ואת דרור הולכים שם יחד", מספרת כליל. "אחד הדברים שייחדו אותו, זה שהוא לא יכול היה להגיע למקום כלשהו מבלי להשפיע על הסובבים. כשדרור ישב עם אנשים, תמיד השיחה הייתה יותר עמוקה, תמיד היה יותר כיף, תמיד האוכל היה יותר טעים.
"הוא אף פעם לא ישב בצד בשקט, אבל גם לא היה תופס את כל חלל האוויר, אלא פשוט גרם לאנשים להרגיש יותר בנוח, לדבר בצורה יותר פתוחה, לראות זה את זה באמת. וזה, מבחינתי, מה שאתר 'מעלות דרור' אמור להעניק למי שיבקר בו. לא עוד מסלול טיול או מצפור שאתה מגיע אליו פעם אחת וממשיך הלאה - אלא מקום שתרצה לחזור אליו שוב ושוב. מקום שיותיר בך חותם - ממש כמו דרור".
