בשיתוף JPPI - המכון למדיניות העם היהודי
חוקה רזה יכולה להוות בסיס להסכמה לאומית ולפתרון שורשי למשבר העמוק שבו מצויה מערכת הממשל בישראל. כך טוענים שופטים ושרי משפטים לשעבר שהשתתפו בכנס שיזם המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), שעסק במערכת בתי המשפט וביחסי הכוחות בין הרשויות. חוקה רזה, להבדיל מחוקה מלאה, עוסקת רק בהיבט הממשלי של החיים הלאומיים: הגדרת הסמכויות של שלוש הרשויות והיחסים ביניהן. היא איננה עוסקת בשאלות של זהות המדינה ומגילת זכויות האדם.
שרי המשפטים לשעבר חיים רמון ויוסי ביילין, שהשתתפו בדיון המסכם בכנס, הביעו תמיכה מלאה ביוזמת המכון לגיבוש חוקה רזה. רמון אמר כי אילו הדיון הזה היה מתקיים לפני שלוש שנים, לפני הסערה סביב הרפורמה המשפטית, היה קל יותר להגיע להסכמות. "אבל כיום זה בלתי אפשרי", הוסיף, "ולכן חייבים להתחיל במשהו בסיסי - להחליט מהם כללי המשחק. אם נצליח להגיע להסכמות על חוקי המשחק, זה יכול להיות הבסיס לחוקה רחבה יותר בעתיד. בלעדיהם - המצב בישראל רק ימשיך להידרדר".
ביילין הרחיב ואמר כי חוקה רזה איננה שלב ביניים, אלא מטרה בפני עצמה. "בשבילי חוקה רזה זו לא פשרה - זה הדבר עצמו", אמר. "הקונצנזוס הלאומי צריך להיות סביב השאלה איך מחליטים ואיך משנים, לא סביב התוכן. אנחנו זקוקים להסכמה על הפרוצדורה, כי היא זו שמחזיקה את הדמוקרטיה".
לדברי נשיא המכון, פרופ’ ידידיה שטרן, חוקה רזה שונה מחוקה מלאה בכך שהיא מתמקדת בהיבטים הממשליים בלבד ואינה עוסקת בזהות המדינה או במגילת זכויות האדם. לדבריו, צוות מומחים הפועל במכון כבר כשנתיים הגיע להסכמות משמעותיות על נוסחים מוסכמים של חוקי יסוד העוסקים בחקיקה, שפיטה והכנסת, ובימים אלה דן בחוק יסוד הממשלה. "המטרה", אמר שטרן, "היא לגבש חוקה רזה שתתקבל בהסכמה רחבה ושתגדיר את כללי המשחק בין הרשויות. כך נוכל לצאת ממעגל הקיטוב והעימות. כשהכללים לא ברורים, כל הכרעה נתפסת ככפייה".
2 צפייה בגלריה
"חוקה רזה שתתקבל בהסכמה רחבה ושתגדיר את כללי המשחק בין הרשויות"
(צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
עצמאות הנהלת בתי המשפט מאוד מוגבלת
גם מערכת המשפט זכתה להתייחסות רחבה בכנס. השופט בדימוס מיכאל שפיצר, מנהל בתי המשפט לשעבר, תיאר את מגבלות העצמאות של המערכת ואת תלותה בממשלה. "כ־900 שופטים מטפלים מדי שנה בכ־900 אלף תיקים", אמר. "הנהלת בתי המשפט מתנהלת כמו משרד ממשלתי, אבל עצמאותה מוגבלת מאוד. מינויי שופטים, תקציבים ומבנה ארגוני - כולם תלויים בהחלטות הממשלה והאוצר". שפיצר הציע לקבוע מנגנון אוטומטי שיחייב את כינוס הוועדה לבחירת שופטים בכל פעם שמספר השופטים יורד מתחת לרף מינימלי, כדי למנוע שיתוק מערכתי.
מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, אמי פלמור, הציגה גישה שונה. לדבריה, אין מקום לנתק את מערכת המשפט מהדרג הפוליטי. "הציבור זכאי לשירות משפטי טוב כמו כל שירות ציבורי אחר", אמרה. "המחשבה על תקציב עצמאי לחלוטין, מנותק מהדרג הנבחר, היא אשליה. לפעמים הרצון בעצמאות תקציבית נובע מהרצון להימנע מביקורת מוצדקת. במציאות הישראלית, שבה אין תרבות ברורה של הבנת גבולות הסמכות בין הרשויות, חובה להבטיח שהמערכת תפעל באחריות ובשקיפות כלפי הציבור".
השופט רון שפירא, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה לשעבר, התריע כי הפרדת הרשויות בישראל לוקה בחסר, וכי הרשות המבצעת שולטת במחוקקת וגם משפיעה על השופטת. לדבריו, מגבלות התקציב והיעדר מינויים משמשים מנופי לחץ בידי פוליטיקאים. "השירות לציבור נפגע, והעצמאות השיפוטית מתערערת", אמר. הוא קרא לעגן בחוקה מנגנונים שיבטיחו תקציב עצמאי לרשות השופטת, סמכויות ניהוליות ברורות ומנגנון חירום לכינוס הוועדה לבחירת שופטים.
שופט בית המשפט העליון בדימוס והיועץ המשפטי לממשלה לשעבר, מני מזוז, הצביע על העומס החריג המוטל על בית המשפט העליון. לדבריו, “בישראל נדונים מדי שנה כ־10,000 תיקים בעליון, לעומת כ־50-60 בלבד בעליון בארצות הברית או בקנדה. לעומס הזה יש מחיר ברור - באיכות השפיטה, במשך הזמן ובאחידות הפסיקה". מזוז הציע להקים ערכאת ערעור נוספת בין המחוזי לעליון ולפתח בתי דין מנהליים מתמחים כערכאות ראשונות. "אין מחסור בפתרונות", אמר, "יש חוסר רצון פוליטי לקדם אותם - לעיתים באופן ציני".
בסיום הכנס סיכם פרופ’ שטרן כי הדברים שנשמעו ממחישים עד כמה הצורך בחוקה רזה נוגע בלב ליבה של הבעיה הישראלית. "המשבר איננו רק משפטי או פוליטי - הוא מערכתי", אמר. "כשאין הסכמה על כללי המשחק, כל הכרעה נתפסת ככפייה. חוקה מוסכמת, גם אם מצומצמת, יכולה לייצר שפה משותפת שתאפשר לנו לחיות יחד, גם כשאיננו מסכימים".
בשיתוף JPPI - המכון למדיניות העם היהודי
פורסם לראשונה: 07:00, 17.11.25
