לגלריה של בניין העיריה ברובע התשיעי בפריז הגיעו לאחרונה מעל ל-450 איש לפתיחה של תערוכה מיוחדת בשם: "ההיסטוריה של האמנות בין פריז לתל אביב", במקום נכחו הרב הראשי של פריז, הרב הראשי של צרפת, יו"ר הארגונים היהודיים באירופה, ראשת העיר של הרובע התשיעי בפריז, האחראי על התרבות בפריז, ראשי הקהילה היהודית בפריז. יו"ר אמני פריז ומכובדים רבים נוספים מצרפת.
את התערוכה, שנחשבת לאחת התערוכות האורחות המפורסמות והגדולות בפריז, יזמו הלן אונגר, אמנית ישראלית שחיה בפריז 20 שנה, ושוקי כהן, מפיק תערוכות בארץ ובעולם כבר 25 שנה. כהן, תעשיין לשעבר הוא מנהל גלריית אמנות גדולה בבית חייל האוויר, מייצג ומקדם אמנים. את כל הגרפיקה לתערוכה יצרה האמנית אלמנת צה"ל, בתיה גזית.
"אני מפיק תערוכות בכל העולם משתי סיבות – ראשית לדחוף את האמנות הישראלית בעולם ולהראות לעולם איזו אמנות יפה בכל העולם ושיכירו כל צד בישראל", מסביר כהן. "שנית, ברוב התערוכות בישראל חלק ניכר מהפדיון הולך לרווחת חיילים בודדים. אני אב לחיילים בודדים – ישנם אלפי קצינים, משקיות ת"ש, קצינות ת"ש, רס"רים בכל היחידות בצה"ל שיודעים שהם יכולים לפנות אליי עם כל מה שצריך לחייל בודד בצה"ל. לפעמים אני קונה חדש מכספי התרומות ולפעמים משיג ציוד מתורמים. אני גם מארגן ימי כיף ליחידות ולחיילים, מטיס חיילים מחו"ל לפגישה, מביא לארץ אימהות של חיילים ועוד. הרבה מהאמנים שעובדים איתי תורמים את הכסף ממכירת התרומה לחיילים בודדים".
על התערוכה בפריז מסביר כהן: "לא חלמתי שתהיה כזו פתיחה וכזו הצלחה. התערוכה הכי מוצלחת לאמנים ישראלים בחו"ל שאני מכיר. בתערוכה הציגו כ-50 ממיטב האמנים הישראלים, והיא כללה ציורים ופסלים בתחומים שונים. בחרתי את היצירות בקפידה, היה חשוב לי להביא אמנות איכותית לפריז, וליצור הרמוניה בין היצירות והאמנים".
"השתדלתי להתאים את היצירות לקהל של התערוכה - חשוב לי שיראו איכות. אני מכיר את האמנים, ידעתי מה הקו והתאמתי אותו", הוסיף כהן. כך למשל ידעתי שהציורים של מנוחה יענקלביץ – שציירה את ירושלים ברקע לבן וזהב – יימכרו ראשונים כי הם התקבלו ברגישות מיוחדת בקהילה היהודית בפריז".
סגנונות היצירות וכן סוגי האמנים והאמניות היו שונים ומגוונים, בהם רונית טסלר עדן – פסלת הפעילה למען נשים, יצחק ניר - טייס קרב של חיל האוויר, מרגלית רג'ואן – ציירת, זמרת ומשוררת, הצייר חיים קלדרון, האמניות שולה דבי, רחל קליין אלזרי, יעל שביט, יהודית ברזני, אורית שגיב ואחרים, בלטו בהם הציירת מזל פוגל, בת ה-93, שהגיעה עד פריז לתערוכה ומתילדה יולזרי, פסלת, אמנית ניצולת שואה.
יולזרי מספרת שעם אותם החומרים ששימשו לנשק במלחמה – היום היא משתמשת לאמנות: "כל השנים נלחמתי לשרוד את המלחמות, כשהגענו לישראל בשבילי זה היה שקיימתי את הציפייה והתקווה, עשיתי דרך ארוכה, ירקתי דם בשביל לעשות השלמה של הלימודים, תעודת בגרות, תואר ראשון", היא משתפת. "כשהגעתי לתואר שני באוניברסיטה בשבילי זה היה שיא האושר, הרגשתי שאני מגשימה את עצמי מבחינה רוחנית. עשיתי כל מה שאני יכולה כדי להקים משפחה ודור המשך", יולזרי הגיעה לתערוכה עם בתה אתי, אמנית בעצמה, שמהווה עבורה את דור ההמשך גם באמנות.
"בכל ציור שאני מציירת יש מסר שאני רוצה להעביר"
חלק מהיצירות שמשכו את העין ונגעו ללב היו של יפית סרנגה יוצרת באמנות ובפילוסופיה, מחברת הספר "וחך אוכל יטעם לו" העוסק במוסר ואכילת בעלי חיים בעידן המודרני, וציירת אקטיביסטית למען שחרור בעלי חיים.
"בדומה לניטשה שאמר כי 'כל אמנות היא פילוסופיה', כך האמנית שבי מביאה את המסרים שברצוני להעביר באמצעות תפיסה חושית. באמצעות חיבור של תחום האסתטיקה באמנות לפילוסופיה של המוסר אני מציירת מסרים. אני ציירת ריאליסטית המחזיקה בגישה אמוטיבית באמנות, זו גישה המדגישה את יכולתה של היצירה לעורר רגשות בצופה. כטבעונית אקטיביסטית, בכל ציור שאני מציירת יש מסר שאני רוצה להעביר. בציורים שלי אני מציירת לא מה שאנשים רוצים לראות, אלא מה שאנשים בעיניי צריכים לראות", מודה סרנגה.
"לא כל הציורים שלי נעימים לעין. חלקם יראו באמנות שלי את הגאולה, ואחרים יראו בה את הסבל, בכל מקרה הרצון שלי לצייר נובע מהצורך לגרום לשינוי התנהגות - ואם הצלחתי לעורר רגש בצופה, ליצור מודעות ולגרום לשינוי חיובי שיוביל לצמצום הצריכה מהחי - מבחינתי זכיתי".
היצירות של סנרגה יצרו עניין רב בקרב הצופים: "כשאנשים מגיעים לתערוכה הם באים לבילוי, רגועים ופתוחים, ולכן מבחינתי תצוגה של אקטיביזם במסגרת תערוכה מכובדת מקבלת נוכחות מיוחדת. לאחד הציורים שלי למשל קוראים "Time for a Revolution" והוא מציג פרות שניתקו את עצמן מהטלאי הצהוב שעל אוזנן ומתקדמות בציור אל מול הצופה כחלק מהתקוממות לשעבודן".
"ציור אחר מציג את תעשיית הפטמים – ערימת תרנגולים שמתוכם רק ארבעה תרנגולים באמת מצוירים, השאר נראים כמו כתמים של נוצות ובשר, זה מדמה את ההתייחסות האינסטרומנטלית שלנו לבעלי החיים, אנחנו לא רואים בהם פרטים הראויים להתייחסות מוסרית אלא מוצרים. תעשיית בעלי החיים שוחטת את התרנגולים לצורך מאכל וגופם נמכר במספר שקלים בודדים, לציור קוראים – "The cost of Lives", היא מוסיפה.
"כשאני מגיעה לתערוכות אני הרבה פעמים עומדת בצד ומתבוננת בקהל ובתגובות שלו לציורים. זה מרגש אותי כל פעם מחדש לראות איך אנשים עוצרים ולוקחים רגע כדי להבין מה הם רואים ובעיקר לראות איך זה משפיע עליהם. בתערוכה בפריז אישה אחת אמרה לי, 'זה ציור עם עמדה חזקה מאוד, הוא מעודד אנשים להפסיק לאכול בעלי חיים' והוסיפה ואמרה, 'אני גם בדרך לשם'. אנשים שאינם טבעונים אמרו לי שהציור גרם להם עצב, ואפילו עורר בהם חמלה כלפי התרנגולות המוצגות שם. דווקא הריאליזם בציור וההבעה של בעל החיים הציג את בעלי החיים כשווים להתייחסות בסבלם, בשונה מהאיורים המוצגים על אריזות המזון העשוי מבעלי חיים המראות במניפולטיביות איורים של בעלי חיים שמחים בחוות ירוקות, מצב שכמובן רחוק מהמציאות", מסבירה סרנגה.
"הציורים שלי מראים מציאות. אין דם או אלימות בציורים שלי, אלה ציורים נקיים ועדינים במהותם, אבל יש בעיקר הבעות פנים ומצג של סיטואציה שניתנים לפירוש על ידי המתבונן. אחת המבקרות בתערוכה שאלה אותי – 'למה שאדם ירכוש ציור חזק כזה?' ועניתי לה שהאמנות לתפיסתי מייצגת את המציאות ומאפשרת חיבור אמוציונלי למסרים. מעבר לסימטריה ולצבעוניות שביצירה, היופי שבה טמון בעוצמה הרגשית שהציור מצליח להעביר, ציור שמעביר את המסר יעורר שיח כמו ספר חזק, כמו שיר מחאה. נוכחות של ציור כזה בהיכל תצוגה תמיד מעצימה אותו".
"מבחינת החיבור של ישראל ופריז היה לי חשוב לייצג את המקום האקטיביסטי שכל כך הרבה פעילים לוקחים בו חלק בישראל והוא הפעילות לשחרור בעלי חיים. ישראל היום נחשבת למֶכָּה של הטבעונות, לא רק מבחינת כמות המסעדות הטבעוניות, אלא גם בעיקר בגלל הכמות הגדולה ביותר בעולם של חברות המפתחות טכנולוגיות של מזון מתורבת ותחליפי מזון מהצומח. זה כבוד שצריך תמיד לשגרר לעולם", מסכמת סרנגה.
ראשת העיר של הרובע התשיעי של פריז, דלפי בורקלי, אמרה: "התערוכה הזו וההשתתפות המכובדת שלכם הם סימן נוסף לידידות בין פריז לישראל ובין הישראלים לפריז". לכל משתתפי משלחת האמנים חילקה ראשת העיר תעודת הוקרה על השתתפות בתערוכה ולקיחת חלק באירוע.
הרב הראשי של בית הכנסת הגדול בפריז, משה סאבג סיכם: "אנחנו מאוד שמחים שהאמנות היא משהו שמייחד ומאחד בינינו. אין בה פוליטיקה, יש בה מחשבה, מלאכת מחשבת, מחשבת הלב, תבונה עמוקה. היצירות שאני רואה מסביב מרהיבות. אנחנו מאוד שמחים לראות אתכם פה בפריז ומאוד אשמח לראות אתכם בבית הכנסת הגדול בפריז – היכן שמתחילה המדינה היהודית: דרייפוס התחתן בבית הכנסת הגדול פה בשנת 1890. בשנת משפט דרייפוס, 1894, תיאודור הרצל, שהיה עיתונאי ששהה פה, הגיע לבית הכנסת ופגש את אדמונד דה רוטשילד, עד היום צאצאיהם הם מתפללי בית הכנסת, וכאן הוא דיבר איתו על מדינה יהודית. המקום הזה נתן לנו אפשרות להיות ביחד ולראות אמנות ישראלית יהודית בפריז".
