כשאחד מהילדים שלי בוכה, עוברת לי בראש המחשבה: "אתמול ירו עליי ולא בכיתי". אני יודע שזו לא תפיסה הגיונית של הורה - אבל זו נקודת המוצא שממנה אני מנסה לבנות את עצמי מחדש.
דורות קדימה צריך שיגידו שמסתובבים כאן אנשים שעשו דברים מדהימים בשביל שהמדינה הזו תמשיך להתקיים. אנשים שביצעו את המשימה שביקשו מהם, עד הסוף. הם הקריבו את השפיות הנפשית, את התא המשפחתי, וחלקם גם את העסק שבנו בעשר אצבעות.
אני מכיר אנשים כאלו, שנתנו הכול למען המדינה בשנתיים האחרונות - וממשיכים לתת גם בימים אלו - והעסק שלהם כבר לא קיים. העסק שלי עדיין פתוח, והמחיר הוא כבד. כבד מאוד.
כבר חמש שנים שאני זכיין של רשת הפיצות "פאפא ג'ונס" במודיעין. גדלתי בירושלים, התחתנתי בה וגם שלושת ילדיי נולדו שם. לפני כמה שנים עברנו למודיעין כדי לשדרג את רמת החיים של המשפחה. את העסק פתחתי לקראת גיל 30, בשיא הקורונה, כשהיו לי הידע והניסיון הדרושים.
מלכתחילה בחרתי להעסיק רק בני נוער מהעיר ומהיישובים מסביב. נכון, הם לא "חייבים" את הכסף, הראש שלהם בבגרויות ובגיוס לצבא - ובכל זאת הם נשארו אחרי הסגירה, התווכחו על משמרות, הגיעו גם כשלא היו רשומים. העסק היה עבורם בית שני, מקום שגדלו בו, ואני נקשרתי אליהם ברמה האישית.
מסתובבים בינינו אנשים שעשו דברים מטורפים עבור המדינה, נתנו את הכול: את השפיות, את הבית, לפעמים גם את העסק. חלקם כבר לא כאן, חלקם בלי עסק, חלקם רק מנסים להחזיק מעמד. ואנחנו - אולי חזרנו בחיים, והעסק הצליח להחזיק מעמד וגם המשפחה לא התפרקה - אבל אף אחד מאיתנו לא חזר אותו דבר כמו לפני המלחמה
מאז 7 באוקטובר נכנסתי למסלול מילואים כמעט בלתי נגמר: חמישה סבבים בעזה, סוריה ולבנון, כלוחם הנדסה בחטיבת אלכסנדרוני. באמצע הסבב בלבנון נפצעתי בגב וברגל ימין. הפציעה משנה כל פעולה פשוטה ביום-יום.
והיום, אחרי שיקום פיזי ונפשי אינטנסיבי וארוך, הורדתי את המסכות ואני מודה שאני כבר לא אותו אדם שהייתי לפני המלחמה.
הנערים שהחזיקו הכול
בזמן שלחמתי בעזה, בלבנון ובגבול סוריה, העסק נשאר פתוח בזכות אותם בני נוער. אפילו בזמן התקיפה האיראנית הראשונה, כמה דקות אחרי שיצאו ממרחב מוגן, הם לא חשבו פעמיים ופתחו שוב.
חשוב להבין שמדובר בבני נוער בגילאי 16 עד 18 שפתחו וסגרו את העסק, ניהלו משמרות, טיפלו במשלוחים, דיברו עם ספקים ועם לקוחות. הם לקחו על עצמם אחריות עצומה לגילם, וזה ממש לא מובן מאליו.
5 צפייה בגלריה
לקחו על עצמם אחריות עצומה לגילם. נתנאל עם בני הנוער שעבדו אצלו, התגייסו וחזרו לביקור עם המדים
(צילום: באדיבות המרואיין)
בלי "מבוגר אחראי" לידם, הם גם טעו. אחד השליחים, למשל, הרגיש שהבלמים באופנוע שלו כבר לא בטוחים. ביוזמתו הוא לקח את כל האופנועים לבדיקה במוסך פרטי שהכיר, וטיפל בכל מה שצריך על חשבונו. הכוונה הייתה לשמור על בטיחות, אבל הוא לא ידע שיש מערך מסודר שמטפל בדברים האלה דרך החברה. בסוף זה עלה הרבה יותר כסף, ואני כמובן החזרתי לו את כל הסכום שהוציא מכיסו.
"שכר הלימוד" גבוה כשאתה לומד לנהל עסק מרחוק ומתוך שטח לחימה. ועדיין, בזכות הנערים והנערות ובזכות ההנהלה - שהייתה תמיד זמינה ותמכה בכל מה שנדרש - העסק המשיך לצמוח ולעמוד ביעדים.
אבל לא כל הנערים חזרו.
יונתן גוטין ז"ל, ילד מדהים וספורטאי מצטיין, עבד אצלי בפיצה בסופי שבוע, בזמן שהיה בקורס קצינים, כדי לממן את רישיון הנהיגה שלו. התחברתי אליו מאוד והייתי משבץ את עצמי למשמרות איתו.
ב-7 באוקטובר יונתן נפל כקצין ביחידה הרב-ממדית. על נפילתו גיליתי רק חודש וחצי אחרי האירוע, כי גם אני הייתי עמוק בלחימה. זו הייתה הטלטלה האמיתית הראשונה שלי מהמלחמה.
אני רגיל לחשוב עליו כילד, ופתאום הבנתי שהוא נלחם בחזית ונפל כגיבור. לקח לי זמן עד שהצלחתי לאסוף את עצמי ולפנות להוריו. כשכבר שמעתי על מה שקרה, הם היו אחרי השבעה ואני הייתי עדיין באמצע ההתמודדות שלי. אשתי היא שנתנה לי את הדחיפה שהייתי צריך כדי לעשות את הצעד ולפנות למשפחה.
בסוף יצרתי קשר עם ההורים, ודיברתי גם עם חבריו מהיחידה, כדי להבין קצת יותר מה קרה שם. אני יכול לדבר ולכתוב עליו במשך שעות. עבורי הוא עדיין הילד שעמד לידי מאחורי הדלפק - ועד היום אני מתקשה לגשר בין שתי התמונות האלה.
עדיין חיים את שדה הקרב
כשחזרתי מהמילואים - לא לתמיד, אלא לתקופה קצרה של כמה חודשים - גיליתי שהחיים המשיכו בלעדיי. התחושה הייתה של יקום מקביל שאליו אני כבר לא מרגיש שייך.
מצד אחד, המדינה הכריזה על מנגנוני פיצוי לעצמאיים. מצד שני, מצאתי את עצמי בדיוק באזור האפור. העסק לא היה סגור, אבל הייתה ירידה במחזורים וברווחים - רק לא "מספיק" כדי לעבור את הרף הרשמי ולקבל פיצוי משמעותי. נפגעתי כלכלית, אבל על הנייר אני לא נחשב זכאי. מעמד ביניים קלאסי.
5 צפייה בגלריה
אולי חזרנו בחיים - אבל לעולם לא נהיה מה שהיינו לפני המלחמה. פעילות כוחות חטיבת אלכסנדרוני במבצע "לב אמיץ" להשבת החטוף החלל רן גואילי
(צילום: דובר צה"ל)
גם ברמה הנפשית אני מטופל דרך משרד הביטחון, ובכל זאת התחושה היא שאין מרחב התאקלמות אמיתי לבעלי עסקים שחוזרים משדה הקרב אל השגרה.
במקביל, גם החיבוק מהקהילה דעך. בהתחלה, כשלחמתי בעזה, הייתה תחושת תמיכה גדולה יותר, הרגשה שיש גב מאחוריך. ככל שחלף הזמן התמיכה כבר הייתה פחות מורגשת - והיום אני מרגיש שהחיבוק הציבורי נגמר. מבחינת רבים המילואימניקים כבר לא מעניינים. אנשים ממשיכים הלאה, בחייהם, ואולי חושבים שכך כולם - אבל לצערי זו לא המציאות.
אני מבין שעבור רוב האנשים המלחמה הסתיימה, החטופים - החיים והמתים - הושבו הביתה, והחיים חוזרים לשגרה סוף סוף - אבל ההבנה הזו מוזרה ולא נוחה לי. אולי כי אני והחברים שלי לשירות עדיין חיים את חוויות המלחמה.
ההתמודדות הקשה מכולן היא בבית. יש לי שלושה ילדים, הגדולים בני 8 ו-11. עד היום לא אזרתי את האומץ לדבר איתם על מה שעברתי במהלך כמעט שלוש שנים של לחימה. החזרה הביתה הייתה אינטנסיבית וקשה - חזרתי ב"אאוט" וגם עכשיו, כמה חודשים אחרי, הראש שלי עדיין נמצא שם, בשדה הקרב.
5 צפייה בגלריה
הגיע הזמן שנפסיק לחפש את ה"חזרה לשגרה". פעילות כוחות חטיבת אלכסנדרוני בדרום לבנון
(צילום: דובר צה"ל )
אם יש דבר אחד שאני רוצה שיבינו מהסיפור שלי, הוא שמילואימניקים לא חוזרים למה שהיו לפני הלחימה. נולדנו למציאות חדשה. לכן אולי טוב יהיה אם הציבור, וגם אנחנו בעצמנו, נפסיק לחפש "חזרה לשגרה" - ונבין שהשאלה האמיתית היא איך ממשיכים מפה וחיים עם מה שקרה.
מסתובבים בינינו אנשים שעשו דברים מטורפים עבור המדינה שלנו, נתנו את הכול: את השפיות, את הבית, לפעמים גם את העסק. חלקם כבר לא כאן, חלקם בלי עסק, חלקם רק מנסים להחזיק מעמד. ואנחנו - אולי חזרנו בחיים, והעסק הצליח להחזיק מעמד וגם המשפחה לא התפרקה - אבל אף אחד מאיתנו לא חזר להיות מי שהיה לפני המלחמה.
