ראיון עם ליאור בש, עברה עם בן זוגה לקיבוץ מנרה, יואב דגמי, עבר עם בת זוגתו לקיבוץ מנרה
(צילום: ירון ברנר)
לעבור דירה, בטח כשמדובר על מעבר לאזור אחר ומרוחק, זה תמיד עניין מורכב, אבל מעבר דירה תוך כדי אזעקות, כשמרחק הזמן בין ההתרעה לנפילה נמדד בשניות ספורות - זה כבר סיפור אחר לגמרי.
ליאור בש, צעירה מרעננה, עברה יחד עם בן זוגה גיא לקיבוץ מנרה שעל גבול לבנון לפני כחודש וחצי בלבד - ולמרות כל החששות הטבעיים שמלווים מהלך כזה, היא לא היססה לרגע.
והחששות, יש לציין, היו מוחשיים מאוד במקרה של ליאור וגיא - לוגיסטיים מצד אחד, וקיומיים ממש מהצד השני. "תמיד יש חשש שפתאום המעבר לא יצליח, שההובלה לא תגיע, שתהיה בעיה עם הטכנאים והמתקינים, או שחס וחלילה יקרה משהו תוך כדי", היא מספרת.
"אבל מה שנקרא, טפו טפו, הכול עבר בשלום. אף אחד לא ביטל ולא קרה דבר בזמן המעבר. צלחנו גם את זה, ואנחנו ממש שמחים להיות כאן".
ההחלטה לעבור לאזור רוויי אזעקות, שרוחות המלחמה עדיין מנשבות בו, לא התקבלה באקט של רגע אחד. ההכנות למעבר החלו עוד בנובמבר האחרון, כשהשניים הגיעו לקיבוץ במסגרת תנועת "תוצרת הארץ", שמטרתה לחשוף זוגות ומשפחות ליישובים בפריפריה ועל קו הגבול.
"כל הנסיעות הלוך ושוב תוך כדי הזעקות – זו הייתה סיטואציה לא פשוטה", היא מודה. "היו אנשים שחששו, ששאלו למה דווקא עכשיו והציעו לנו לחכות עד שיחזור להיות שקט".
אבל הספקות של הסביבה לא חלחלו אליה. "מבחינתנו ידענו שאנחנו רוצים לעבור, חיכינו לזה, ורק המתנו שהבית יהיה מוכן, ובפסח עברנו רשמית - תוך כדי המלחמה, גם עם חיזבאללה וגם עם איראן", היא מתארת, "אז היה 'נחמד'".
הבחירה בהגדרה "נחמד" כדי לתאר את המעבר, נאמרה על רקע מציאות שרחוקה מלהיות פשוטה. מבצע "שאגת הארי" מול איראן הסתיים אומנם לפני כחודש וחצי, אבל בצפון עדיין רחוקים מלהגדיר את המצב "שקט".
בעוד שבשאר הארץ חזרו זה מכבר לשגרה מלאה, יישובי הגבול ממשיכים לחיות תחת אזעקות, רחפני נפץ וכטב"מים שנשלחים אליהם מלבנון חדשות לבקרים - גם תחת מה שמכונה רשמית כ"הפסקת אש".
הלילה האחרון שימש דוגמה עצובה לכך: אמש (שישי), חיזבאללה שיגר כ-15 רקטות לעבר יישובי הצפון - והאזעקות לא הרפו גם היום, כשבגליל המערבי נדמה היה שהבהלה מפני חדירת כטב"ם הפכה לחלק מהנוף.
ובכל זאת, דווקא לתוך המציאות הזו בחרה ליאור להשתקע - לא רק לגור, אלא גם לעבוד ולהשתלב בה. היא, שהגיעה מעולם ההייטק, לא הסתפקה במעבר הדירה אלא גם השתלבה בתעסוקה המקומית, כמנהלת שיווק במכללת תל חי - שבינתיים הפכה לאוניברסיטה.
"כבר בינואר התחלתי לעבוד שם", היא מספרת, "בהתחלה, עברתי למטולה לכמה חודשים בגלל העבודה, וחיכיתי שהבית במנרה יהיה מוכן כדי שגם גיא יוכל להצטרף אליי - ואנחנו ממש שמחים להיות כאן. יש אוויר מעולה, נוף מדהים ואנשים טובים, וכשהלחימה תסתיים - זה יחזור להיות אזור עם איכות חיים".
"מישהו צריך לגור על הגבול"
לא רחוק מליאור וגיא, מתגוררים יואב דגמי ובת זוגו הילה, שכבר נחשבים ותיקים במנרה - כמעט חצי שנה. דגמי, בן קיבוץ עין גדי, מספר כי הצפון משך אותו אליו מזמן.
"תמיד אהבתי את האזור הזה", הוא אומר. "יש לי פה כמה חברים, ובכל פעם כשהגעתי לבקר אותם, הרגשתי שזה המקום שאני צריך להיות בו, ועם הזמן ראיתי את עצמי משתקע כאן".
גם המעבר שלו תוכנן בקפידה - אלא שהמציאות הביטחונית לא שיתפה פעולה. "חיכינו שיירגע קצת אחרי הסבב הקודם, ורק אז עברנו. לא ידענו שיגיע סבב נוסף כל כך מהר, והנחנו שעד הסבב הבא נספיק להתארגן על ממ"ד, אבל אפילו את זה לא הספקנו. בסדר, מתמודדים עם זה, והנוף כאן מטורף, הכי יפה בארץ. בסוף, יש הרבה יתרונות בחיים כאן. יותר יתרונות מחסרונות".
התמונה הכוללת בצפון מספרת, כידוע, סיפור הפוך: ראשי ראשויות בקריית שמונה, מטולה ובמקומות נוספים מעידים על תושבים שאינם חוזרים, ועל אחרים שעוזבים.
אתה יכול להבין את אלו שעוזבים?
יואב: "תראי, בסוף זה לא פשוט לחיות עם המלחמה כאן. יש הרבה פיצוצים ותחושה מורכבת כשנוסעים בכבישים, ואי אפשר שלא להרגיש את הלחימה. אנחנו רואים את לבנון, היא נמצאת מטר מאיתנו - וברור לי שזה לא קל ולא מתאים לכל אחד".
לצד המעבר הלא שגרתי, לאחרונה הוא אף פתח סטודיו לאמנויות לחימה בקיבוץ יפתח הסמוך - צעד שמבחינתו הוא לא פחות מהצהרת כוונות. "חייבים להיות פה, חייבים להשתקע, להקים כאן עסקים. אלו הדברים שבסופו של דבר מחזקים את האזור, ומעניקים חוסן לתושבים שנמצאים כאן ואין להם לאן ללכת או שכמונו, לא רוצים ללכת כי זה הבית שלהם".
האופטימיות של יואב וליאור מחממת את הלב, אבל היא אינה נחלת הכלל. הבוקר, אחרי ליל הרקטות העוצמתי, נשמעו בקריית שמונה קולות אחרים לגמרי - של תושבים מותשים שקראו "לעצור את הקרקס הזה" וטענו ש"צוחקים עלינו".
בין שתי התחושות הללו מתנהל ויכוח שלם על עתיד הצפון, וגם הדרג המדיני נמצא בתוכו. רק אתמול, בביקור בגבול, הצהיר ראש הממשלה כי "הכוחות שלנו חצו את הליטני, הם עלו לשטחים השולטים", והוסיף כי ישראל פועלת "בכל רוחב החזית" ומכה בחיזבאללה "שוק על ירך".
6 צפייה בגלריה
תלמידים מתגוננים בכיתה בקריית שמונה, לפני כשבועיים
(צילום: שימוש לפי סעיף 27א' בחוק זכויות יוצרים)
בפועל, נראה כי התמונה זהירה יותר מהרטוריקה: ישראל נמנעת ככלל מתקיפות בביירות, ושבה אליהן השבוע רק לאחר שבועות של הימנעות, וגם אז בתקיפות ממוקדות בלבד.
ובתוך כל זה - הרחק מהמפות, מהקווים האדומים והצהובים ומההצהרות הפוליטיות - ליאור ויואב ממשיכים לפרוק קרטונים, לפתוח עסקים ולבסס חיים, בדיוק במקום שאחרים עוזבים.
יואב, מצידו, לא רואה בזה בחירה אלא הכרח. "מישהו צריך לגור על הגבול", הוא אומר. "כי אם ננטוש את האזור הזה, נאבד את הזכות לחיות בארץ שלנו".
