קולות שירה וצלילי גיטרה בקעו מתוך צינת הלילה של מדבר יהודה. סביב מדורה קטנה, תחת שמיים זרועי כוכבים, התכנס מעגל אנושי כרוך בעבותות בלתי נראים. ליד שולחן עמוס בקבוקי בירה וקעריות ביסלי הם שרו את "שער הרחמים" של מאיר בנאי ופיזמו את הפיוט "אֲנַן בְּחַבִּיבוּתָא תַּלְיָא מִלְּתָא" ("אצלנו באהבה תלוי הדבר"), ושיתפו בסיפורים ובזיכרונות ובתחושות שזר לא יבין.
ומעליהם, לנוכח מצוקי ים המלח ומפלי נחל דרגות, ריחפה מילה אחת: שׁוּרָה.
17 צפייה בגלריה
"תצללו לתוך שׁוּרָה שלכם, ותמצאו נקודה של כוח". משתתפי הסדנה במצוקי דרגות
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הם היו שם, בימים הנוראים שהתארכו לשבועות ולחודשים, מעבר לשער הברזל שמעליו מתנוסס השלט "לקדושים אשר בארץ המה", חזו בזוועות שאין דומה להן ובחסד שאין גדול ממנו. אל המוות הישירו מבט - והוא השפיל את עיניו.
ישראל ויסקוט הוא אחד ממשתפי המסע בן היומיים שיזמה וארגנה עמותת "משיב הרוח", עבור מי שעסקו במלאכת הזיהוי והטיפול בנרצחי 7 באוקטובר ובחללי המלחמה. בן 47 מדימונה, נשוי ואב לשבעה, רב ואיש חינוך, שירת כ-430 ימי מילואים במסגרת המאנ"ח - "מרכז איסוף נתוני חלל".
17 צפייה בגלריה
סביב מדורה קטנה, תחת שמיים זרועי כוכבים, התכנס מעגל אנושי כרוך בעבותות בלתי נראים
(צילום: יואב קרן)
המונח הבירוקרטי הזה מתייחס למתקן שאחראי לטיפול בחללי צה"ל, בזיהוי שלהם ובהכנתם לקבורה. בניגוד לחלק האזרחי של שׁוּרָה, התר"ח ("תחנת ריכוז חללים"), שנסגר לאחר השלמת הזיהוי של נרצחי 7 באוקטובר, המאנ"ח פועל לאורך כל המלחמה - מהשבת הארורה ועד לסבב האחרון בלבנון.
ישראל התייצב שם במוצאי שמחת תורה. שניים מילדיו היו אז בשירות סדיר. אחד מהם היה חניך בקורס מ"כים בגדוד 450, והוקפץ מהבית בחופשת החג.
"בימים הראשונים התפקיד שלי היה לסייע בהורדת החללים מהמשאיות", מספר ישראל. "אנחנו פורקים שקים ממשאית, ואני רואה שעל אחד מהם כתוב 'גדוד 450'. ידעתי שהבן שלי משרת ב-450, ועכשיו אני בדילמה: מה עושים? אני הולך רגע להירגע בצד וחוזר? מנסה לברר מי חללי הגדוד שהגיעו אלינו?"
ישראל ויסקוט: "לקחתי אוויר ואמרתי, 'אני צריך לבצע עכשיו את התפקיד שלי. לא להסתכל ימינה או שמאלה'. והמשכתי בפריקת המשאית. הרי בגדוד 450 יש מאות לוחמים. רוב הסיכויים שזה לא הבן שלי"
עלה בדעתך לפתוח את השק?
"לא. זה סרט נע מאוד-מאוד מוקפד וברור: איפה פותחים, איפה לא פותחים. ואני מאמין בנהלים. גם לא יכולתי לעצור את העבודה כדי להתקשר אליו. ואם הוא בלחימה, הוא בכל מקרה לא יענה".
מה עשית?
"לקחתי אוויר ואמרתי, 'אני צריך לבצע עכשיו את התפקיד שלי. לא להסתכל ימינה או שמאלה'. והמשכתי בפריקת המשאית. הרי בגדוד 450 יש מאות לוחמים. רוב הסיכויים שזה לא הבן שלי. רק בדיעבד הבנתי שהבן שלי לא היה בלחימה באותו יום והוא בריא ושלם. חניכי קורס מ"כים שלא יצאו הביתה בשמחת תורה הוקפצו לעוטף, ומי שהיה בחופשה, כמוהו, הגיע לבסיס ותפס שם כוננות".
17 צפייה בגלריה
ישראל ויסקוט. "לקחתי אוויר ואמרתי, 'אני צריך לבצע עכשיו את התפקיד שלי"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
את הסיפור הזה סיפר ישראל באחד ממעגלי השיח של המסע, שהתקיים בכפר הנופש מצוקי דרגות. הוא חזר עליו לפרטי-פרטים בריאיון שקיימנו לאחר מכן.
מנחה הקבוצה, דותן זילבר, ביקש מכל אחד מהמשתתפים לבנות ציר זמן המורכב מרגעים משמעותיים שנחרטו בליבם, ולהציג שניים מהם בפני המעגל. "שלחתי לכם קובץ עם רשימה של 50 רגעים", הסביר. "למשל: רגע של תסכול, רגע של אמת, רגע של אמון, רגע מבאס, רגע של הודיה, רגע שבו הלב התרחב.
"כל אחד בונה ציר זמן ושותל בו רגעים שקופצים לו בראש. זו לא תחרות של כאב: אני מחפש את הרגעים הכי אותנטיים, לאו דווקא את הרגע הכי קשה".
ויסקוט בחר לשתף ברגע שבו הוריד מהמשאית את השק עם מספר הגדוד של בנו, ובאירוע נוסף שהתרחש כמה שבועות אחר כך, במהלך התמרון בעזה. "הייתי בדרך למשמרת, ואז מתקשר אליי מפקד הצוות: 'יש 15 חיילים הרוגים בדרך אלינו'. עבדנו כל הלילה כדי להשלים את הזיהוי ולהכין אותם לקבורה. סיימנו בשמונה בבוקר, ועלינו לתפילת שחרית במשרד של המפקד שלנו. אלה היו רגעים מרוממי נפש - גם הטיפול בחללים הקדושים וגם התפילה שחתמה אותו".
מ', איש הרבנות הצבאית: "בשבוע הראשון אני חוזר הביתה, היינו מורידים את המדים בחוץ מטעמים שידועים פה לכולם, ואיך שאני נכנס עומדים מולי חמשת ילדיי ומצדיעים"
בשבוע וחצי הראשונים של המלחמה, ליאור ועקנין מאשקלון היה על הקו שבין גיא ההריגה בעוטף לבין מחנה שׁוּרָה כמתנדב ב"איחוד הצלה" ובארגון "ידידים". ב-16 באוקטובר גויס למילואים.
"אחד הרגעים הכי קשים בשבילי היה באותה שבת", סיפר בסדנה. "היינו במחסום באזור זיקים, והביאו לנו חיילת שנרצחה בבסיס נחל עוז כדי שניקח אותה לשׁוּרָה. בדרך לשם הטלפון שלה מצלצל, ואני רואה על הצג את המילה 'אמא'. כמובן שלא יכולתי לענות, רק לחשוב על האמא שעדיין לא יודעת שעולמה חרב".
כולם כאן הורים לילדים. חלקם גם סבים לנכדים. "הגעתי לשׁוּרָה ביום שני בבוקר ושובצתי בתר"ח", סיפר מ', איש הרבנות הצבאית. "לפני שנכנסתי לבסיס עשיתי סלפי ושלחתי בקבוצה המשפחתית. חצי שעה אחר-כך כתבתי להם: 'אני בתוך מקרר עם עשרות גופות'".
מ' בחר לשתף ברגע מרגש במיוחד: "בשבוע הראשון אני חוזר הביתה, היינו מורידים את המדים מחוץ לבית מטעמים שידועים פה לכולם, ואיך שאני נכנס עומדים מולי חמשת ילדיי ומצדיעים".
צ' משרת במילואים כקצין חללים בפיקוד העורף. "לא אשכח את הרגע שאני חוזר מהתפילה בשמחת תורה ואשתי אומרת לי: 'רב הפיקוד התקשר'", סיפר. אני חוזר אליו והוא אומר, 'בעוד כמה דקות תקבל צו 8, יש פקודת התרעה לפתיחת תר"ח. אמרתי לו, 'הרב, תר"ח פירושו מעל מאה אזרחים הרוגים'. אמר לי, 'כן, הוכינו מכה קשה'. רק בדיעבד הבנתי שדיבר איתי מגג הבית שלו בעוטף".
17 צפייה בגלריה
דותן זילבר, מנחה הקבוצה. "מנסים לקחת את הבלבול, ולהפוך אותו ללבלוב"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
במעגל הפתיחה של הסדנה פרס דותן על הרצפה קלפים שעל כל אחד מהם ציור ומילה, וביקש מהמשתתפים לבחור בקלף שמתאר את מצבם. "בחרתי במילה בלבול", הסביר צ', שסיים עכשיו סבב מילואים נוסף במסגרת 'שאגת הארי'. "ברור לי שמשהו קרה לי, אבל אני לא מצליח לקרוא לו בשם, ומקווה שאמצא פה את הדרך להבין מה קורה איתי ואיך אני מתקדם מכאן".
דותן: "אנחנו מנסים לקחת את הבלבול ולהפוך אותו ללבלוב".
לסייע למסייעים
עמותת "משיב הרוח" הוקמה אחרי 7 באוקטובר על ידי אל"מ במיל' איל קרביץ, איש חיל הים ששימש בין היתר כראש מחלקת הנדסת כלי שיט וכראש פרויקט ספינות הטילים "סער 6", ועל ידי דניאל חרמון, שבעצמו הוכר כנפגע פוסט טראומה. בהקמת המיזם סייעו חבריהם ישי קרניאל וקובי לנדאו.
מטרת העמותה היא לסייע למסייעים - הצוותים רפואיים, צוותי החילוץ וההצלה, המטפלים בבריאות נפש, המטפלים בחללים, צוותי חינוך ורווחה, בעלי תפקידים ברשויות, ובני ובנות זוג של אנשי ונשות מילואים ושל מתמודדי פוסט טראומה. "עד היום השתתפו בפעילויות שלנו יותר מ-3,000 איש", מספר קרביץ.
מאז הקמתה קיימה העמותה עשרות רבות של סדנאות ופעילויות לאוכלוסיות המטפלים השונות, בהן שלוש סדנאות לאנשי ונשות מחנה שׁוּרָה ובעלי תפקידים מקבילים. בסדנה במצוקי דרגות השתתפו, מלבד אנשי הרבנות הצבאית, גם שתי שוטרות שהיו בתר"ח, שתי רופאות שיניים שסייעו בזיהוי ועובדת סוציאלית שטיפלה במשפחות.
17 צפייה בגלריה
איל קרביץ (מימין) ודניאל חרמון, מייסדי עמותת "משיב הרוח". "המטרה היא הקצת תוכנית לאומית לתמיכה במסייעים"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
היא נמשכה יומיים והתאפשרה הודות לתמיכה של פדרציית ניו-יורק. ההשתתפות כרוכה בתשלום סמלי של 180 שקלים כ"דמי רצינות". העמותה ממומנת בעיקר מתרומות, "אבל המטרה היא שהמדינה תיקח חסות ונקים תוכנית לאומית לתמיכה במסייעים", מדגיש קרביץ.
"חזרתי משׁוּרָה מאוהבת בעם ישראל"
בסדנה הקודמת של "משיב הרוח", שהתקיימה בפברואר, השתתפה סיגל דואק (חורי), קלינאית תקשורת בהכשרתה שעובדת כבר 30 שנה עם בוגרים על הרצף האוטיסטי.
סיגל, אמא לשלושה וסבתא לשרה, לאונרדו ואיתמר, הצטרפה בשבועות הראשונים של המלחמה לצוות עובדות ועובדים סוציאליים של משרד הבריאות, שליווה את המשפחות בזמן ההמתנה הקשה מנשוא בכניסה למחנה שׁוּרָה ואחר כך, בזיהוי הפיזי של היקרים להם מכול וברגעי הפרידה מהם.
על אף היותה חילונית, סיגל מחוברת מאוד לחברה החרדית - גם במסגרת עבודתה הקלינית וגם במיזמים פורצי דרך שהוציאה לפועל. "הקמתי, עם צוות רבנים ואנשי חינוך דתיים, ישיבה לצעירים חרדים על הספקטרום האוטיסטי בעיר אלעד, 'תורה בנועם' שמה, ואני מקיימת זו השנה השלישית קורס לרבנים שעוסק בנושא", היא מספרת.
למחנה שׁוּרָה הגיעה בעקבות חברה טובה, שלומדת איתה בתוכנית "הנרטיב המיסטי" לפסיכותרפיה חסידית באוניברסיטת בר-אילן. "רחל, אחותי ללימודים, שלחה ב-7 באוקטובר בערב הודעה בקבוצה שצריך מתנדבים. ישר אמרתי כן, ואז התברר שאני מצטרפת לצוות העובדות הסוציאליות במחנה שׁוּרָה. היה לנו מפגש הכנה בזום וביום ראשון, בשש בערב, נכנסתי למשמרת ראשונה".
סיגל דואק: "היו מכניסים את החלל על אלונקה, ובתוך האוהל איש הרבנות היה פותח את הרוכסן, ההורים היו מסתכלים ואומרים מה שאומרים - עם בכי, בלי בכי, עם צעקות, בלי צעקות, עם זעם, בלי זעם, עם מגע, בלי מגע. ואני איתם. במגע או בשתיקה או בחיבוק"
היא הייתה שם שבועיים, ושבוע נוסף בכוננות. זוכרת לפרטי פרטים את המראות והקולות והריחות. "בכניסה לחלק האזרחי היה שער גדול, אחריו רחבה של שישה-שבעה מטרים, ואז מחסום משטרה שאליו הגיעו המשפחות. במחסום עמדו קצין משטרה, נציג פיקוד העורף וקב"ן, וחלק מהעבודה שלנו היה להכיל את הגל הרגשי של בני המשפחה שזועקים: 'מה עם הבת שלנו?' או: 'אנחנו רוצים לדעת איפה אבא'".
ואת עומדת מולם, ועושה מה?
"שותקת. המון. היה משהו בשתיקה הזו שאפשר לפרוק, לבכות, להתחיל לעבד".
את מדברת על משפחות שנמצאות בחוסר ודאות נורא: אולי הילד שלהם הגיע לשׁוּרָה, אולי הוא חטוף בעזה ואולי הוא מוטל בשטח וימצאו את גופתו רק בעוד שבוע.
"נכון. אבל היו גם משפחות שכבר ידעו, או לפחות הבינו, שאפסה התקווה, או שקראו להן מ'להב 433' לעשות את הזיהוי הפיזי".
שזה לא תמיד היה אפשרי, בגלל מצב הגופה.
"נכון. ברגע שהסתיים תהליך הזיהוי הפורנזי בתוך המתקן (טביעות אצבע, די-אן-איי, צילומי שיניים - י"ק), היו מעדכנים אותנו אם יש אפשרות לזיהוי ויזואלי על ידי המשפחה, או שאנחנו צריכים להמליץ להם שלא לראות אותו במצבו. בסוף זו ההחלטה שלהם. במקרים שאני הייתי מעורבת בהם, בני המשפחה רצו לראות את הגופה גם אם המלצנו שלא".
הזיהוי הוויזואלי נעשה באוהל מיוחד. "היו מכניסים את החלל על אלונקה ובתוך האוהל נשארו נציג הרבנות הצבאית, בני המשפחה ואנחנו, צוות משרד הבריאות, עובדת סוציאלית ואני. איש הרבנות היה פותח את הרוכסן, ההורים היו מסתכלים ואומרים מה שאומרים - עם בכי, בלי בכי, עם צעקות, בלי צעקות, עם זעם, בלי זעם, עם מגע, בלי מגע. ואני איתם. במגע או בשתיקה או בחיבוק.
"בשלב הזה העבירו את החלל להכנה לקבורה, ואנחנו היינו מלוות את המשפחה לאוהל של המשטרה, שבו ישב קצין חוקר שרשם את כל הפרטים וסגר את התיק, משם לאוהל של הרווחה, ואז נפרדנו".
17 צפייה בגלריה
"היה משהו בשתיקה הזו שאפשר לפרוק, לבכות, להתחיל לעבד". בסיס שׁוּרָה כמה ימים אחרי 7 באוקטובר
בסוף היום הראשון במחנה שׁוּרָה חזרה סיגל לביתה שבכפר יונה, לנוח עד המשמרת הבאה. "הדבר הראשון שעשיתי הוא לזרוק את הבגדים לכביסה, אבל הריח לא עוזב. ישנים איתו, חולמים אותו.
"יש לי פה במרפסת שיח רוזמרין ולמחרת בבוקר לקחתי מזמרה, קטפתי מלא-מלא ענפי רוזמרין ומילאתי שקית ענקית. הגעתי לשׁוּרָה כמו איזו ילדת פרחים, והתחלתי לחלק לכולם רוזמרין כדי שישימו בתוך המסכות ובכיסים, כי הריח שלו משתלט על כל ריח אחר".
והיא זוכרת רגע נוסף, שאם תסריטאי היה הוגה אותו היו אומרים שהוא משוגע. "הגיעה משאית של 'אסם' עם התינוק של במבה על הדופן שלה. רק שהיא הייתה מלאה גופות. והיו שם משהו כמו 12 ביינישים (בני ישיבות הסדר), ילדים בני 20-18, עם סרבלים לבנים. הם התחילו לפרוק את המשאית וכשסיימו, נשענו על הקיר בצד. ואז אני רואה אותם קורסים לאט-לאט ומתיישבים עם הגב לקיר ומבט זגוגי בעיניים.
נעמדתי מולם, ואמרתי: 'עכשיו אני אומרת שלוש-ארבע - וכולם מחייכים'. לא חייכו. אמרתי שוב, 'שלוש-ארבע' - והפעם רובם חייכו, כי לא באמת השארתי להם ברירה. אחד מהם הסתכל על חבר שלו, ואמר: 'אין סיכוי שאת מוציאה ממנו חיוך'. אמרתי, 'אני לא זזה מפה'. אבל הוא לא חייך. אותו אני נוצרת בליבי עד היום".
רבים תיארו את שׁוּרָה כגיהינום עליי אדמות. התמונה, אומרת דואק, מורכבת יותר. "אני בת של כהן, ובפעם השנייה שנכנסתי בשערי שׁוּרָה הרגשתי שנאמרת בי ברכת הכהנים: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". ובאותו רגע אמרתי: זה הציווי שלי. להיות בברכה כלפי כל מי שאני פוגשת. להאיר פנים לכל אדם. והרגשתי מחוברת שם לכולם, בלי שום הבדל תרבותי, דתי, מגדרי או פוליטי.
"חזרתי משׁוּרָה עם אהבה לכל בני האדם, מאוהבת בתופעה הזאת שנקראת עם ישראל. מאז אני עובדת בלחבר אנשים. אף אחד לא יכול להגיד לי מילה רעה על מישהו במדינה הזו, לא על ימנים, לא על שמאלנים, בטח לא על חרדים.
"כשהיינו בסדנה במצוקי דרגות, ויצאנו כל הקבוצה לטיול במדבר, ניגש אליי גבר חרדי, איש רבנות או זק"א, ושאל אותי מה אני עושה בחיים. אמרתי לו: 'אני קלינאית תקשורת שעובדת עם אנשים על הרצף האוטיסטי'. ואז הוא אמר לי: 'יש לי בן אוטיסט'. והלכנו שנינו במדבר והוא סיפר על הבן שלו ואני נתתי לו הדרכה, דבר שבחיים לא הייתי עושה, לתת למישהו הדרכת רחוב, ובטח שגבר חרדי נשוי לא היה הולך ליד אישה.
"אחרי שהיית בשׁוּרָה יש לך היתר להיות פשוט אדם. נגענו שם באכזריות הכי גדולה, ובכאב הכי גדול, ובחוסר האונים ובייאוש ובזעם ובצער הכי גדולים, אבל שׁוּרָה היה גם מקום של חסד. חסד ייחודי, עילאי".
"נפלה בחלקנו זכות להיות שם"
גם אריה מינקוב רואה בשׁוּרָה מקום של חסד, וגם הוא מרגיש שיצא משם אדם טוב יותר.
פגשתי אותו בפעם הראשונה בסוף אוקטובר 2023. הצלם יובל חן ואני הצטרפנו אז למעגל עיבוד שהתקיים במחנה שׁוּרָה, בכניסה לתחנת ריכוז החללים האזרחים. השתתפו בו בוגרי קורס קציני רבנות במילואים, שהוקפצו לשׁוּרָה בתחילת המלחמה. אחד מהם היה אריה, כיום מפקד פלוגה בתר"ח.
לכתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" הוא התראיין בשם בדוי. הפעם, כשנפגשנו בסדנה, הסכים להיחשף בשמו המלא.
17 צפייה בגלריה
מעגל שיח של אנשי הרבנות הצבאית בכניסה למאנ"ח במחנה שׁוּרָה, 31.10.23
(צילום: יובל חן)
מינקוב, 32, נשוי ואב לשישה, מנהל את מחלקת הדת במועצה המקומית בית אל, שם הוא מתגורר. לפני המלחמה שימש כדובר של ח"כ צבי סוכות. בשירותו הסדיר היה לוחם בפלוגה המסייעת של גדוד השריון 46 בחטיבה 401, ולאחר שחרורו שובץ בפלוגת חרמ"ש במילואים באותה חטיבה.
"אחרי כמה שנים סגרו לנו את הפלוגה", הוא מספר. "זמן קצר קודם לכן הוסמכתי לרבנות, ומכיוון שרציתי להמשיך להיות לוחם אמרתי: אני אצא לקורס רבנים צבאיים במילואים ואחזור כרב צבאי לאחד הגדודים. יש תפיסה מבורכת שרב צבאי צריך להיות חלק מהכוח הלוחם".
אריה וחבריו סיימו את הקורס כחודשיים לפני פרוץ המלחמה. "הודיעו לנו שנקבל את השיבוצים ב-10 באוקטובר. עד אז אנחנו לא מסופחים לאף יחידה ואין לנו מפקד. במוצאי שמחת תורה, בסביבות 01:45 בלילה, מתקשרים אליי ממספר מזוהה: 'הוקפצת בצו 8, תגיע למחנה שׁוּרָה'.
"ידעתי שבשׁוּרָה יושב מטה הרבנות הצבאית, והיה לי ברור שבתור לוחם אני אגיע לשם ויגידו לי באיזה גדוד אני משובץ כרב צבאי. אנחנו מגיעים, חמישה חבר'ה שהיו יחד בקורס, ומישהו מהשלישות אומר לנו: 'צריכים אתכם בתר"ח. לא היה לי מושג מה זה. רק אחר כך הבנתי שמדובר בטיפול בחללים אזרחים.
"בתר"ח פגשנו קצין שעשה לנו הכנה קצרה. הוא שאל: 'מי מוכן לקחת אחריות ולפקד על החבר'ה?'. הרמתי יד, וזה מה שהוביל אותי בסופו של דבר לתפקיד שבו אני נמצא היום".
אריה מינקוב: "יש משפט שאמרתי לעצמי, וכנראה שכל אחד מאיתנו אמר: 'אם המשפחה שלי לא תראה אותי כמה ימים, לא קרה כלום. אבל משפחת החלל שממתין לזיהוי, לא יכולה לחכות אפילו עוד דקה. ולכן עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי לא לעכב את התהליך"
בשעות הראשונות בשׁוּרָה ליוו אותו שתי תחושות מובהקות. "תחושה אחת זה בלגן. אתה לא מבין מה קורה ומי נגד מי. והתחושה השנייה הייתה שזה לא ייגמר לעולם. כי אתה רואה משאית נכנסת, ועוד משאית, ועוד משאית, וצריך לפרוק אותן באטרף, ולהכניס את החללים לתוך המתקן".
כמה ימים אחר כך הודיעו לו שהוא הופך להיות קצין המבצעים של הרבנות בתר"ח. "שאלתי מה זה אומר. עד היום אין לי תשובה".
אף שלא היה לו תפקיד פיקודי מוגדר, מינקוב לקח על עצמו לדאוג לנושא המשמעת. הוא לא היה צריך לדרבן את החיילים לעבוד, להפך. "שמתי לב שאחד החבר'ה נראה לא טוב. אמרתי לו: 'אם אתה לא עף עכשיו הביתה להתרענן, אני מדיח אותך ממילואים'. לא היתה לי סמכות להדיח אותו, אבל זה עבד. הוא הניח את הראש לכמה שעות באיזו פינה, וחזר בכוחות מחודשים".
איך אתה מסביר את זה שאנשים לא היו מוכנים לקחת הפסקה?
"יש משפט שאמרתי לעצמי, וכנראה שכל אחד מאיתנו אמר: 'אם המשפחה שלי לא תראה אותי כמה ימים, לא קרה כלום. אבל משפחת החלל שממתין לזיהוי, לא יכולה לחכות אפילו עוד דקה. ולכן עשינו כל מה שאנחנו יכולים כדי לא לעכב את התהליך. למרות שכולנו דתיים, כמעט שלא התפללנו בתקופה הזאת. הרי בזמן הזה אפשר לזהות עוד חלל. אבל במבחן התוצאה זה לא הספיק. היו משפחות שלא הבינו, ובצדק, למה לוקח כמה ימים להביא את בנם או בתם לקבורה".
רציתי להיות רב גדודי, להשתתף בלחימה. זה לא קרה.
"הייתי במילואים שנה וחצי, ועד היום אני אומר: 'לא נכנסתי פעם אחת לעזה וללבנון. איך זה יכול להיות?' אבל יש מושג שנקרא מצווה שאי-אפשר לעשות על ידי אחרים, והיא דוחה הכול. אז אני במקום שאין מי שיחליף אותי.
"נפגשתי עם כמה חברים שלי, לוחמי מילואים, ואחד מהם סיפר: 'אנחנו יושבים בתוך בית בעזה ואומרים, 'וואו, איזה גיבורים החבר'ה של שׁוּרָה'. חבר אחר אמר לי, 'הייתי 450 ימים בעזה ובלבנון, והייתי עושה את זה שוב רק לא להיות יום אחד בשׁוּרָה'. זה עוזר לך להבין שאנחנו עושים דבר ייחודי מאוד, ולא צריכים לחוש רגשי נחיתות.
"חשוב לי להדגיש: למרות שנחשפתי למראות ולריחות, אני לא משווה את עצמי למי שהיה בתוך חדרי הטיפול ופתח מאות שקים. אני מרגיש ג'ובניק ליד החיילים שלי, ומעריך אותם ברמות שאין לתאר".
למה בעצם הגעת לסדנה?
אריה: "כששאלו את קצין החוסן של התר"ח אם יש מישהו שהחוסן שלו לא נפגע בכלל אחרי 7 באוקטובר, הוא ציין את השם שלי. אבל לא לעולם חוסן. החוויה הזאת הייתה בשבילי מנוע צמיחה. אבל אולי מחרתיים, או בעוד שנה, או עשר שנים, היא תביא לדברים לא טובים. אז כשיש לי הזדמנות לטפל בזה בצורה מבוקרת, אני בא. חוץ מזה, אכפת לי מהחבורה הזאת וחשוב לי להיות איתם. היינו יחד ברגעים הכי אמיתיים שלנו. כולנו הגענו לקצה.
"באחד הימים הראשונים שלנו במחנה שׁוּרָה, באים ואומרים לי: 'מישהו מהחבר'ה שלך יצא החוצה נסער, כדאי שתבדוק מה קורה איתו'. אני יוצא ורואה אותו עומד באיזו פינה. התברר שחבר שלו מהתיכון נרצח בבוקר שמחת תורה והגיע לתר"ח, והוא זה שטיפל בו עד שלא היה מסוגל יותר. ואנחנו עומדים יחד. ואנחנו מתחבקים. ואנחנו בוכים. ואנחנו שותקים. ואנחנו אוספים את עצמנו וחוזרים לעבודה".
ואחרי כל זה, אתה אומר ששׁוּרָה הייתה עבורך מנוע צמיחה.
"יש תפיסה שאומרת: למה הקב"ה בחר להכניס לשים אותך באירוע בסדר גודל כזה? כי הוא חושב שיש לך את הכוחות הנדרשים. אז אם יש לך כוחות כאלה גדולים, אתה יכול לחיות אחר כך חיים בינוניים? אצלי זה מתורגם לכך שאני מציב לעצמי דרישות גבוהות מאוד. גם באזרחות. אני לא יכול להרשות לעצמי להיות בינוני.
"אם ארגיש שאני כבר לא מביא את עצמי לביטוי בצורה הכי טובה, לא אוכל להישאר באותו תפקיד. לכן, אני לא רוצה לשכוח את שׁוּרָה. אני רוצה שהיא תלווה אותי כל חיי, ותזכיר לי את הכוחות שקיימים בתוכי. מי ששׁוּרָה הביאה אותו למצב של פוסט-טראומה, חייב לטפל בעצמו. אבל אם הקב"ה זיכה אותך בצמיחה פוסט-טראומטית, אל תדחיק את שׁוּרָה".
השימוש במילה "גיהינום" מקומם אותו. "הלוואי ולא היינו צריכים את שׁוּרָה. אבל אם כבר הגענו למצב הזה, נפלה בחלקנו זכות להיות שם. זה המסר שהכי חשוב לי להשמיע".
התקפי חרדה במקום "חרדת קודש"
ואמנם, באחד ממעגלי השיח שאל דותן זילבר את המשתתפים: "אם הייתם יכולים ללחוץ על כפתור שמאפשר לכם לחזור אחורה בזמן והפעם לא להתייצב במחנה שׁוּרָה, הייתם לוחצים עליו?". כמעט כולם השיבו בשלילה.
היחיד שהשיב בחיוב הוא נ', שיצא לפני כשנה לגמלאות ממשטרת ישראל. "אחרי 7 באוקטובר עסקתי בין היתר בלוויות של השוטרים. נסעתי המון לשׁוּרָה, וזה השפיע עליי מאוד. לפעמים יש לי התפרצויות זעם, לפעמים אני קופא, לפעמים אני שקט. היו לי לא מעט התקפי חרדה. אני לא מתבייש להגיד שאני נמצא בטיפול. אז אם הייתי יכול, הייתי לוחץ על הכפתור הזה".
זילבר: "תמשיך להיות קשוב לעצמך, לטפל בעצמך, ואתה עוד תראה את האור. כתוב בגמרא, 'אם אתה הולך במדבר ורואה בית קברות - תתעודד. עוד רגע תראה עיר".
17 צפייה בגלריה
"פעם הייתי אומר: 'אני עושה זאת בחרדת קודש'. היום אני אומר - זה התקפי חרדה"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
למחרת בבוקר נשמע נ' אחרת לגמרי. "כשבאתי לסדנה אמרתי לעצמי: 'עוד פעם דיבורים? עוד פעם שיחות? מה זה יעזור?' אבל מתברר שיש לכם כלים לחלץ אנשים שנמצאים במצוקה, ובזכות הסדנה אני מחייך עכשיו. מגיע לכם שאפו".
נ' אינו רק שוטר בגמלאות אלא גם מוזיקאי. הוא מנגן בבוזוקי, שאותו השאיר בבית, ופורט גם בגיטרה. ערב קודם לכן, בקומזיץ, ליווה את משה ולדמן ושמוליק למברגר, הצמד המוזיקלי שהנחה את האירוע. "כשהחזקתי בגיטרה אמרתי לעצמי: 'וואלה, כל הצרות מאחוריי'"
אחד ממעגלי השיח עסק בגיוס משאבי כוח. "יש ניסוי שבו אתה עומד מול קיר לבן שבמרכזו נקודה שחורה", סיפר דותן, שניהל במשך שנים פנימייה לילדים ובני נוער מתמודדי נפש. "אם אשאל אותך מה אתה רואה, כנראה שתגיד 'אני רואה נקודה שחורה' ולא: 'אני רואה קיר לבן'. על כל קושי שאתה נתקל בו בחיים יש 500 נקודות טובות, אבל זו עבודת נפש למצוא אותן. תצללו לתוך שׁוּרָה שלכם ותמצאו נקודה של כוח, של אמונה, של צמיחה, של אור".
"בתפקיד שלנו אין הרבה אור", אמר ליאור ועקנין, שעשה 754 ימי מילואים. "ובכל זאת, אתה מנסה לראות את האור. אחד הדברים שרוממו את רוחי היו האנשים הפשוטים, המתנדבים שהגיעו לכל מקום. יש לי תמונות שלהם מ'ברזילי' כשאחד עם אפוד של איחוד הצלה, אחד עם אפוד של זק"א, אחד עם אפוד של מד"א ואחד עם אפוד של ידידים, שעד המלחמה לא התעסקו בכאלה דברים, אלא רק סייעו לאנשים שנתקעו עם הרכב. זה עם ישראל.
"פעם הייתי אומר: 'אני עושה זאת בחרדת קודש'. היום אני אומר - זה התקפי חרדה, לא חרדת קודש. הביטוי הנכון הוא 'הדרת קודש'. הגיעו לשׁוּרָה אמא ובנה הקטן שנרצחו. אתה רואה ילד זך וטהור עם אמא שלו באותו שק, וזה שובר את הלב. וכשזה ילד בגיל של הבן שלי, זה עוד יותר מערער לי את הביטחון. הרי הם היו יכולים להגיע לאשקלון. אבל אתה מטפל בהם בהדרת קודש, ומבין איזו זכות נפלה בחלקך".
ומה קורה כשאתה חוזר הביתה ורואה את הילדים שלך?
"הדבר הראשון זה לתת להם חיבוק חזק ונשיקה, גם תוך כדי שינה, כדי לקבל כוחות ולצאת שוב לשטח".
ליאור, 46, נשוי ואב לשישה, היה ב-7 באוקטובר אברך בכולל. "כבר היה לי פטור ממילואים בגלל הגיל, אז פתחתי טלפון ויצאתי לשטח כמתנדב ב'איחוד הצלה' וב'ידידים'.
"בשעות הראשונות הגעתי לזירות נפילה באשקלון, ובצהריים קיבלתי טלפון מקב"ט המועצה האזורית חוף אשקלון, שסיפר שיש גופות בנתיב העשרה. יצאתי לשם עם צוות זק"א, ובמהלך השבת עשינו כמה נגלות לפתולוגית ב'ברזילי'. רק מנתיב העשרה פינינו 17 נרצחים. בהמשך נסענו לנחל עוז, רעים והנובה".
ליאור ועקנין: "הגיעו לשׁוּרָה אמא ובנה הקטן שנרצחו. אתה רואה ילד זך וטהור עם אמא שלו באותו שק, וזה שובר את הלב. וכשזה ילד בגיל של הבן שלי, זה עוד יותר מערער לי את הביטחון. אבל אתה מטפל בהם בהדרת קודש, ומבין איזו זכות נפלה בחלקך"
לאחר כעשרה ימים גויס למילואים במסגרת רבנות אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה), שאחראית על הזיהוי והטיפול בחללי צה"ל בבתי החולים. בחלק מהמקרים מדובר בחיילים שמתו מפצעיהם במסוק הפינוי, בחדר הלם או בחדר ניתוח, ומשפחותיהם עדיין לא יודעות דבר. אבל היו גם חיילים שנפצעו אנושות ונפטרו בבית החולים כמה ימים אחר כך, כשמשפחתם לצידם.
"אתה נמצא עם המשפחה בשעות האחרונות, אומר איתם קדיש, קריאת שמע", מספר ליאור. "אני זוכר חייל שהגיע לבית החולים במצב קשה מאוד, ובמשך יומיים כולם התפללו לנס. חצי שעה לפני כניסת השבת הוא השיב את נשמתו לבורא".
שני אירועים משפחתיים שהתרחשו בזמן המלחמה השפיעו עליו מאוד. "הפעם הראשונה הייתה כשאמא שלי נפטרה. קיבלתי חופש כדי לשבת שבעה. בלי משמרות, בלי מסוקים, בלי כוננויות. ואתה מתחיל לחשוב: אולי אני לא אחזור למילואים? אבל דווקא בתוך החושך הזה, כשאתה סוף-סוף עם הילדים, ואתם שרים יחד שירי שבת, אתה אומר: 'כן, אני ממשיך'.
"יום אחרי השבעה חזרתי לבסיס, ובדיוק הגיע מסוק עם חייל הרוג. ושוב אמרתי לעצמי: 'אני אכנס לראות? אני אטפל בו?' ומיד עניתי, 'כן, אני אעשה את זה. ובהדרת קודש'. כי אמא זיכרונה לברכה אומרת לי: 'תמשיך'. וזו נקודת אור.
"הפעם השנייה הייתה כשקיבלתי חצי-חופשה כדי להיות ב'שבע ברכות' של הבן שלי שהתחתן. יצאתי לשם אחרי משמרת בסורוקה שבמהלכה הגיע מסוק עם חלל שהייתי צריך לטפל בו, ומיד אחר כך הגעתי הביתה והחלפתי לבגדי שבת והמשכתי ל'שבע ברכות'. רגע אחד אתה מתעסק עם המוות, וברגע שאחריו אתה מלווה את הבן שלך שמקים בית בישראל. על זה נאמר: 'בדמייך חיית'. הם ניסו להכרית אותנו, אבל אנחנו ממשיכים".
הדיסוננס הזה ליווה גם את דוד קליינמן, בן 40 מירושלים, נשוי ואב לארבעה. אשתו לימור היא יועצת מינית מוסמכת, והוא עצמו מדריך הורים ונוער למיניות בריאה. יחד הקימו את "ואהבתם" – עסק משפחתי המעניק ייעוץ ועורך סדנאות בנושא מיניות.
בארבע השנים האחרונות היו בשליחות מטעם ה"הסתדרות הציונית" במיאמי, ומאז פרוץ המלחמה חילק דוד את זמנו בין סבבי המילואים ביס"ר (יחידת סריקה) של רבנות פיקוד המרכז - להוראה בבית ספר יהודי. כשזומן לסבב השלישי, הבהירה לו מנהלת בית הספר שעליו לבחור בין המילואים להוראה - והוא בחר להמשיך ולשרת. באוגוסט האחרון נאלצו לסיים את השליחות ולשוב לארץ.
דוד קליינמן: "מה שעזר יותר מכל זו השגרה, המחויבות: לקום כל בוקר וללמד בכיתה. אבל מרגע שנאלצנו לסיים את השליחות ונגמרה השגרה, הכול השתבש: העצבים, חוסר השינה בלילות, הטיקים"
7 באוקטובר תפס אותו בתפילת שחרית בבית הכנסת במיאמי. "שעתיים אחר כך כבר קניתי כרטיס והגעתי לארץ בטיסת חירום. אשתי והילדים נשארו במיאמי. משדה התעופה נסעתי לימ"ח של היחידה בענתות ומשם שלחו אותי ל'שדה תימן', הבסיס שאליו הביאו את גופות המחבלים מהעוטף.
"תפקידנו היה לסייע לאנשי חיל הרפואה לקחת דגימת די-אן-איי מכל אחד מהמחבלים המתים, כדי לוודא שאינו ישראלי או עובד זר שהובא לשם בטעות".
ב-7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן נהרגו בשטח ישראל כ-1,600 מחבלים. גופותיהם אוחסנו במכולות ב"שדה תימן". "היינו מוציאים גופה מהמכולה, שמים על עגלה, מביאים לאנשי הרפואה שלקחו דגימת די-אן-איי מכף הרגל, ומעבירים למכולה אחרת. למיטב ידיעתי, נמצאו שם שמונה או תשעה ישראלים".
כשסיימו את הפרק הזה, יצאה היחידה שלו לתקופת המתנה לקראת המשימה הבאה. "ואז המפקדים אמרו לי: 'יאללה, טוס חזרה למיאמי לבר מצווה של הבן שלך'. הגעתי לשם בהפתעה וזה היה מאוד מרגש".
17 צפייה בגלריה
דוד קליינמן. "כבר אחרי הסבב הראשון התחלתי טיפול פסיכולוגי בארצות-הברית"
(צילום: אלכס קולומויסקי)
את סבב המילואים השני עשה שוב ב"שדה תימן", הפעם בשמירה על אסירי נוח'בה. הסבבים הבאים היו בתעסוקה מבצעית בחרמון ובאיו"ש. בסך הכול שירת כ-200 ימי מילואים.
"כבר אחרי הסבב הראשון התחלתי טיפול פסיכולוגי בארצות-הברית", מספר דוד. "אבל מה שעזר יותר מכל זו השגרה, המחויבות: לקום כל בוקר וללמד בכיתה. זה הוציא ממני דברים נפלאים. מרגע שנאלצנו לסיים את השליחות ונגמרה השגרה, הכול השתבש: העצבים, חוסר השינה בלילות, הטיקים. גם אשתי עברה טראומה: ב-7 באוקטובר היא נשארה לבד במיאמי עם הילדים, ותפקדה על טורבו. בעיניי זו גבורה".
ההשוואה הבלתי נמנעת
כמי שראו במו עיניהם את זוועות 7 באוקטובר, היה זה אך טבעי שנושא השואה יעלה במהלך הסדנה.
באחד המפגשים ציין מישהו ששער הכניסה למחנה שׁוּרָה הזכיר לו את שער הכניסה לאושוויץ. משתתף אחר התרעם על ההשוואה: "בכל שׁוּרָה היו פחות נרצחים מאשר ברכבת שלקחה את סבתא שלי לאושוויץ".
אבל על משפט אחד שנאמר סביב המדורה, תחת שמי הכוכבים של מדבר יהודה, כולם מסכימים: "הנאצים לקחו אנשים והפכו אותם למספרים. אנחנו, במחנה שׁוּרָה, לקחנו מספרים והפכנו אותם לאנשים".
