בנות מדרשה צעירות, מתנדבות בעמותת "משפחת אחת" - הארגון הלאומי למשפחות שכולות ופצועים - שרות ורוקדות בסלון ביתה של אליס בירושלים. הן הביאו איתן גם עוגה ונרות, מנסות לעשות כמיטב יכולתן כדי לשמח את כלת האירוע - אליס פרץ, שחגגה 90 חורפים החודש - אבל הלב עדיין כואב.
"הייתי אמורה לחגוג כשבני אריק ונכדתי האהובה רות עוטפים אותי מכל עבר", היא אומרת בשקט. אריק ורות, היו בין הדמויות הבולטות שנרצחו בנובה ב-7 באוקטובר. מאז, גם הבן השני שלה הלך לעולמו. המוות של יקיריה הותיר אצלה חלל שקשה מאוד - עד בלתי אפשרי - למלא.
4 צפייה בגלריה
מתנדבות העמותה משמחות את אליס פרץ ביום הולדתה ה-90
(צילום: באדיבות עמותת "משפחה אחת")
אבל בנות העמותה לא מוותרות. הן שרות, מדליקות נרות, מחבקות. "'משפחה אחת' נכנסה לחיי כשבני ונכדתי נרצחו, ועוד יותר כאשר הבן השני שלי הלך גם הוא עולמו", מספרת אליס. "מאז, הם המשפחה המאמצת שלי. אני מוקפת ונתמכת על ידי מתנדבות שתמיד נמצאות לצדי ולא עוזבות".
מהשואה בצרפת לפרדסים בכפר סבא
אליס שרדה את השואה ועלתה לישראל מצרפת כנערה ב-1949, במסגרת עליית הנוער. את השנים הראשונות בארץ העבירה בכפר סבא, בעוד הוריה התגוררו בטבריה. "גרנו בצריפים ישנים", אליס נזכרת, "ובאותה תקופה, בכפר סבא לא היה כמעט כלום מלבד פרדסים".
התנאים היו קשים - עקרבים נכנסו למיטות. מזג האוויר היה חם מאוד ושונה מזה שהיא ומשפחתה הכירו מצרפת. גם האוכל וההתמודדות עם השפה הזרה לא היו פשוטים להם. אחרי תקופה שבה ניסו להתגבר על הקשיים, משפחתה של אליס החליטה לחזור לצרפת, והיא נאלצה לחזור יחד עימם. אבל כשהגיעה לגיל 20, אליס בחרה לחזור לישראל, ולבנות כאן את חייה. שנים רבות עבדה כתופרת, עד שפרשה, וכיום היא מתגוררת בירושלים.
אריק, בנה, היה גולש קיט שהפך לאבא מסור. רות נולדה לפני הזמן, בתקופת מלחמת לבנון השנייה, ואובחנה עם שיתוק מוחין קשה ומוגבלות שכלית. הרופאים הזהירו שהיא לא תחזיק מעמד יותר משבועיים, אבל אריק לא הסכים לוותר. הוא סירב לשלוח אותה למוסד, ודגל בתפיסה שילדים כאלה זקוקים לרק חום ולאהבה. במשך שנים רבות הוא טיפל בה לבדו, כאב חד-הורי.
"החיים של אריק היו קשים", אליס נזכרת. "רות הייתה ישנה ביום וערה בלילה. הוא היה עושה איתה הליכות בים בערב. אמרתי לו: 'תייצר לה הרגלים', אבל הוא רצה שהיא תעשה רק מה שעושה לה טוב".
האב המסור לימד את רות לדבר, ודאג שהיא תלמד בבית עם מורה פרטית. גם הפיזיותרפיסטית שטיפלה בה, הגיעה במיוחד אליהם כמה פעמים בשבוע. "בתקופה לפני שהיא נרצחה, היא כבר ידעה הרבה מילים", מספרת אליס. "היא הייתה רואה ביוטיוב משחקים ושירים, ומסמנת לנו מה היא אוהבת".
למרות המוגבלות הקשה, אריק ורות חיו את החיים במלואם. הם נסעו יחד למסיבות טבע בארץ ובחו"ל, לוקחים איתם את כל הציוד הרפואי שרות הייתה זקוקה לו. אריק גם בנה עבורה כיסא גלגלים מואר, והיא רקדה איתו במסיבות.
כמה שבועות לפני 7 באוקטובר, זמן קצר לאחר שאליס עברה להתגורר בסמוך לאריק בקריית חיים, הוא נסע יחד עם רות למסיבה בחו"ל, ושם נגנבו לו ניירות ודרכון. "הוא הבטיח לי שלא יילך רחוק יותר", אליס נזכרת. היא לא יכולה הייתה לתאר לעצמה שדווקא כאן, בארץ ישראל שאליה ברחה מאימת הנאצים ואליה גם חזרה בהמשך כדי לגדל את ילדיה - יקרה הנורא מכל.
וכך, ביום ראשון, ה-8 באוקטובר 23', היא הגיעה לביתו של בנה כמו תמיד, חשבה שתראה אותו ואת רות יושבים במרפסת הנגישה שאריק בנה עבור בתו. אבל היא הייתה ריקה ובבית לא הייתה נפש חיה. רק כעבור 12 ימים, נודע לה כי בנה נרצח במסיבה. רות עדיין הוגדרה נעדרת בשלב הזה. ימית, בתו הבכורה של אריק, היחידה שנותרה בחיים.
בתחילת אותו סוף שבוע ארור הספיקה ימית פרץ לבלות עם אביה ואחותה במסיבת הטבע של "יוניטי" ברעים - המסיבה שקדמה לזו של הנובה, ונערכה באותו מקום. ימית הגיעה לשם עם חברים. אביה ואחותה כבר היו שם מהצהריים. השניים הגיעו באוטו גדול עם כל הציוד שרות הייתה צריכה לשהייה ארוכה בטבע.
אריק הפציר בימית שתישאר איתם גם לנובה. אבל היא, שהרגישה שמיצתה, הודיעה שהיא מתקפלת. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אביה ואת אחותה האהובים.
שבועיים לאחר שאריק נקבר ליד קברו של אביו בצפת, בדיוק ביום הולדתו ה-59 - התגלה כי רות אינה חטופה, כפי שסברו תחילה במודיעין, אלא מחוברת לגופת אביה ונקברה בטעות יחד עמו. בחייהם ובמותם, האב והבת לא נפרדו.
הדלת שתמיד פתוחה
למרות האובדן הכפול, אליס מקפידה לשמור להמשיך בחיים ולשמור על קשר טוב עם סביבתה. "אני אוהבת שבאים אליי אנשים", היא אומרת. "השכנים והחברים מגיעים, כל הזמן הדלת שלי פתוחה. אני לא לבד אף פעם".
בחנוכה האחרון, למשל, הגיעו לביתה שישה חניכים ממכינת פסגת זאב. הם הביאו עמם סופגניות, נרות וגיטרות, הדליקו איתה את החנוכייה ושרו שירי חג. אליס, מצידה, עודדה אותם לקראת השירות הצבאי. "אמרתי להם שלכולם יש תפקיד בעולם ושלא צריך לפחד", היא מספרת. "הרגשתי שהם כמו הנכדים שלי".
4 צפייה בגלריה
חניכי המכינה מדליקים נרות עם אליס בביתה בירושלים. "זו מצווה גדולה מה שהם עושים"
(צילום: באדיבות עמותת "משפחה אחת")
עבור איתן, אחד מהחניכים, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגש באופן אישי עם מישהי שחוותה אובדן קשה כל כך. "זה גורם לך לשמוח בחלקך ולהגיד תודה על מה שיש", הוא אומר. "המפגש עם אליס והאופן שבו היא מתמודדת - זה ממש מעורר השראה, ולמרות שאנחנו הגענו כדי לשמח אותה - בסוף גם אנחנו יצאנו ממנה מחוזקים ושמחים".
ביקור החניכים, בדומה לחגיגות יום ההולדת שערכו לאליס בנות האולפנה, התקיים כחלק מיוזמה של עמותת "משפחה אחת" שהפכה זאת למסורת: מדי חנוכה, יוצאים מתנדבי העמותה לבתים של משפחות שכולות ברחבי הארץ, כדי להדליק ביחד נרות ולשמח את בני המשפחה שמתמודדים עם אובדן קשה מנשוא.
העמותה פועלת כבר 24 שנים ומסייעת למשפחות שכולות, נפגעי טרור ופעולות איבה. בין היתר היא מעניקה להם תמיכה כלכלית, מענה רגשי, חוסן נפשי וסדנאות טיפוליות. מאז 7 באוקטובר, היא פועלת ללא לאות להגיע לכל המשפחות שנפגעו, ולהעניק להם מענה מקיף לצד חום ואהבה.
למרות האובדן הכפול, אליס מקפידה לשמור להמשיך בחיים ולשמור על קשר טוב עם סביבתה. "אני אוהבת שבאים אליי אנשים", היא אומרת. "השכנים והחברים מגיעים, כל הזמן הדלת שלי פתוחה. אני לא לבד אף פעם"
"אנחנו נמצאים לצד משפחות שכולות לא רק בימים של טקסים וזיכרון, אלא גם בימי הולדת, בחגים - ובעיקר בשגרה היומיומית, שבה הגעגוע הכי חזק", מסביר משה סוויל, מנכ"ל העמותה. "הליווי שלנו הוא מחויבות ארוכת-טווח, להיות שם תמיד".
"זו מצווה גדולה מה שהם עושים", אומרת אליס, "זה מחזק את הקשרים בתוך עם ישראל, וצריך להמשיך ולעודד את המשפחות השכולות שכואבות מאוד לאורך כל השנה.
"אמנם 90 שנותיי מונעות ממני להשתתף בכל הפעילויות ש'משפחה אחת' מארגנת", היא מוסיפה, "אבל כל ביקור של המתנדבים והמתנדבות אצלי, הוא חגיגה של צחוק ואהבה. תודה לכם יקרים, שהשם יברך אתכם וייתן לכם כוח".
