כשהבן שלי התמודד עם דיכאון בגיל הנעורים, ואנחנו כהורים חווינו ייסוריי נפש, לא מצאנו למי לפנות ובמה להיאחז. מערך התמיכה הבית ספרי היה כמעט שקוף, כשהיועצת והפסיכולוג עמוסים לעייפה.
אפשרויות הטיפול הנפשי דרך קופת החולים היו עוד יותר מוגבלות, עם תורים אין סופיים ומפגשים קצובים. גם החיפוש אחר פסיכולוגים או פסיכיאטרים פרטיים, במחיר גבוה, היה מתיש ומייאש.
זה לא סוד שמערך בריאות הנפש בישראל קורס כבר שנים רבות. התקציבים מקוצצים ומספר המטפלים - פסיכיאטרים, רופאים ועובדים סוציאליים - נמוך מאוד ביחס לגודל האוכלוסייה.
המשבר התחדד עוד יותר בתקופת הקורונה והתעצם עם המלחמה הנוכחית, כאשר המתח, החרדה, הבדידות והכאב הכריעו רבים, וביניהם ילדים, בני נוער וצעירים בגילאי צבא וקצת אחרי.
הנתונים הרשמיים בישראל מצביעים על כ-300 אלף אנשים שמאובחנים כסובלים ממחלות נפש, ברמות ובמאפיינים שונים. בנוסף, כ-25% מהאוכלוסייה מתמודדת עם הפרעות נפש שונות, מחרדה ועד דיכאון, ואלה כנראה הערכות בחסר.
הבטחתי שנשנה את התמונה
מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, מראים כי כ-75% מההפרעות הנפשיות מתחילות להתפתח בטווח הגילאים 25-12. לכן אבחון, תמיכה וטיפול מוקדם בצעירים בגילאים אלו ובבני המשפחה שלהם - יכולים להציל נפשות ולשנות עולמות, וגם להפחית את העומס על המערכת בהמשך.
הגישה לשירותי בריאות הנפש בגילאים הצעירים היא המצומצמת ביותר, ועל אחת כמה וכמה בפריפריה הגאוגרפית והחברתית. גם הבושה, החשש מסטיגמה, המחשבה שמדובר בגיל ההתבגרות ועוד, וכן העובדה שילדים ובני נוער לא תמיד מוצאים או רוצים למצוא אוזן קשבת אצל הורים או מורים - מונעים פניה לטיפול בשלבים המוקדמים.
לצד אלו יש גם מגבלות כלכליות של הצעירים עצמם, ואף של המשפחות שלא פעם מקשות. כך דווקא בטווח הגילאים בו ההתערבות הכי חיונית - צעירים רבים מודרים או מדירים את עצמם מטיפול. ובמקום להתערב בשלב מוקדם, רוב המערכות הקיימות מטפלות במקרים המוגדרים כקצה הרצף הסיכוני.
לאורך דרך החתחתים שעברנו, הבטחתי לעצמי ולבני שנעשה הכול כדי לשנות את התמונה ולעזור לצעירים אחרים. בתוך כך למדתי שעמותת "אנוש" - העמותה הישראלית לבריאות הנפש, מקדמת מודל ייחודי של מרכזי "הדספייס".
מרכזים אלו ממוקדים בטיפול ובמניעה של קשיים נפשיים בקרב בני נוער וצעירים, ופועלים בקהילה במודל אינטגרטיבי שמשלב צוות מגוון הכולל מטפלים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, להענקת טיפול נפשי קצר מועד, הדרכות הורים ועוד - וכדי לתת מענה ממוקד לקשיים שעולים בקרב מתבגרים ולהעניק תמיכה להוריהם, ובמידת הצורך לאפשר המשך טיפול במסגרות מתאימות.
אי אז, לפני כמה שנים, היה בישראל מרכז ראשון בבת ים ובדיוק עמד לקום מרכז בירושלים, ואני ניסיתי לקדם עם כמה רשויות מקומיות בדרום מרכז דומה, בסיוע משרדי הממשלה וקופות החולים. המשימה, כפי שאתם מתארים לעצמכם, לא הייתה פשוטה כלל ולמעשה כשלה. לאף אחד לא היה ממש קשב ובטח לא תקציב בימים הטרופים שעברנו מאז.
פרופ' עדי וולפסוןצילום: דודו גרינשפןאבל אנשי "אנוש" לא ויתרו והצליחו לגייס תקציב מתורמים פרטיים ומקרנות, ופתחו לאחרונה מרכזי "הדספייס" חדשים בפריפריה: בבאר שבע, באשדוד, בנתיבות, בקריות ובקריית שמונה.
חסד בלי מדינה - זה לא מספיק
טיפול נפשי בקהילה הוא הבסיס למערכת בריאות נפש יעילה ומודרנית, המאפשרת סיוע בשלבים מוקדמים ולא רק בנקודות שיא וקצה, והמשך תפקוד והשתלבות בבית ובמסגרות לימודיות ואחרות.
עבור בני נוער וצעירים זו הגישה המועדפת שלא מנתקת אותם מהחיים, ומאפשרת להם לשמור על קשרים משפחתיים וחברתיים - ואף להיעזר בהם בדרך.
הגישה לשירותי בריאות הנפש בגילאים הצעירים היא המצומצמת ביותר, ועל אחת כמה וכמה בפריפריה הגאוגרפית והחברתית. גם הבושה, החשש מסטיגמה, המחשבה שמדובר בגיל ההתבגרות ועוד, וכן העובדה שילדים ובני נוער לא תמיד מוצאים או רוצים למצוא אוזן קשבת אצל הורים או מורים - מונעים פניה לטיפול בשלבים המוקדמים
אבל מדינת ישראל לא יכולה להסתמך על עמותות ועל תורמים נדיבים מחו"ל, כדי להבטיח את בריאות הנפש של דור העתיד שלנו. טיפול נפשי קהילתי לצעירים הוא לא עניין של חסד אלא חובה חברתית ומוסרית של מדינה לאזרחיה, ואם המדינה לא תשקיע היום בבריאות הנפש של הצעירים - המחיר בעתיד יהיה כבד מאוד.
עמותת "אנוש" עושה עבודת חסד אמיתית ומתווה לכולנו את הדרך, אבל היא לא יכולה להחליף את המדינה. מאז רפורמת בריאות הנפש, משנת 2015, המדינה הכירה רשמית בבריאות הנפש כחלק מסל הבריאות - גם עבור ילדים, בני נוער וצעירים - אולם הגיע הזמן לעבור מהלכה למעשה, ולקיים את ההבטחות.
כשכתבתי לבן שלי וסיפרתי לו בשמחה שהמשימה לבסוף הושלמה, לפחות חלקית, גם אם אני כבר לא הייתי חלק מהתהליך בסופו, הוא השיב: 'סוף סוף', וציין כמה זה חשוב ואיך הזרעים ההם נבטו. הוא גם טרח לציין שאנחנו לא ויתרנו עליו גם כשכל המערכות כשלו, ומה יכולתי לבקש עוד?
כאב/ פרופ' עדי וולפסון
לַכְּאֵב הַזֶּה יֵשׁ פָּנִים: אַתָּה
שׁוֹכֵב בְּמִטָּה בְּתוֹךְ חֶדֶר סָגוּר
בְּתוֹךְ בַּיִת גָּדוֹל בְּעוֹלָם זָר.
אֲנִי פֹּה לְהַחְזִיק לְךָ
אֶת הַיָּד, לִבְכּוֹת, לִצְחֹק,
לְלַטֵּף, לְהִתְאַגְרֵף
כְּדֵי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה
לְבַד.
הכותב הוא משורר, סופר, פרופסור להנדסה כימית ופעיל בנושאי איכות הסביבה והקיימות בישראל. מחבר הספרים "אֲנִי אַבָּא שלך" (הוצאת "פרדס", 2019) "בגוף ולא רק בו " ("פרדס", 2021) ו" - כמו שהיורֶה" ("פרדס", 2022).
אל תישארו לבד
במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו. נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים: ער"ן בקו החם 1201 או בוואטסאפ שמספרו: 052-8451201, באתר האינטרנט של סה"ר או ב-www.headspace.org.il.
