"ביקשתי מהרופא כדור בראש"
בשעה 21.00 בערב שבת, 6 באוקטובר, סיים יאיר ויזנר את המשמרת שלו כחבלן משטרה בתדרוך השוטרים שיאבטחו את פסטיבל הנובה. הוא אפילו הספיק לעשות סיור בגזרה עם החבלן שהחליף אותו, רב-נגד יגאל אילוז ז"ל, שמצא את מותו למחרת בקרבות באופקים.
מיד אחר כך חזר ויזנר (39), למשפחתו בקיבוץ כרם שלום, לאשתו שלומית ולארבעת ילדיהם: אביב (11), זיו-עמי (תשע), עדן (שש) וטל-חיים (חמש). "הגעתי הביתה, ואחרי הסעודה המשפחתית הלכנו לישון. ב-6:29 התעוררנו למציאות אחרת לגמרי", הוא משחזר.
עם הישמע האזעקות, בני המשפחה המתורגלים, זינקו מיד למרחב המוגן. "אנחנו חיים 40 מטר מהגבול, תוך שבע שניות היינו צריכים להגיע לממ"ד. רצתי עם נייד ואקדח, מוכן להקפצה. אבל האזעקות לא הפסיקו, מהר מאוד הבנו שאנחנו באירוע מסוג אחר".
בין קולות הפיצוצים, קיבלה כיתת הכוננות הנחיה להתארגן להקפצה, ופחות משעה אחרי פתיחת מתקפת הפתע הגיעה גם ההנחיה לצאת לקרב. "היה לי רגע של דילמה", הוא משתף בכנות. "נפרדתי מאשתי ומארבעת הילדים בהבנה שאני משאיר אותם לבד, ללא אמצעי הגנה. התלבטתי מה לעשות. הסתכלתי לאשתי בעיניים, ובמבט שלה היא שלחה אותי החוצה להילחם".
"אלמוני, נאה, בן 25"
עם אפוד קרמי, קסדה, אבטחה וציוד חבלה, יצא יאיר מהבית. דקות ספורות חלפו עד שקיבל הודעה מחבר כיתת כוננות בקיבוץ - "יורים עלינו!" הלוחמים זיהו את קבוצת המחבלים שהתפצלו לשתי חוליות - האחת התקדמה לאורך החומה המקיפה את הקיבוץ, והשנייה חדרה דרך פרצה שיצרו.
בקרב יריות ממושך, הם מצליחים לחסל את המחבלים וממשיכים לנקודה הבאה. "צעקתי לרבש"ץ שיעיפו לפה את כל צה"ל. חשבנו שאחרי שניתן את המענה הראשוני, צה"ל יגיע. אבל לקח שעות רבות עד שהגיע כוח משמעותי. המעטים שהיו, לחמו כמו אריות".
בסביבות השעה 10:00 מוקפצים הלוחמים לבית משפחת שינדלר. "היו מחבלים בתוך הבית ומחוצה לו. האבא החזיק את דלת הממ"ד בכל כוחו והמחבלים הצמידו אליה מטען חבלה. הדלת נפרצה והאבא נפצע באורח אנוש.
רס"ר (במיל') ישראל עמיחי הכהן ויצן ז"ל, היה הראשון שהגיע לאזור, אחריו רס"ר (במיל') משה ידידיה רזיאל ז"ל. שני גיבורים שנהרגו, אבות לילדים, עובדים סוציאליים. האנשים הכי טובים שיש, יצאו להגן על תושבי הקיבוץ ולא חזרו. הם הצילו את המשפחה והמחבלים יצאו מהבית להילחם בנו", הוא מספר בכאב.
"הוצאנו מהבית את עמיחי שינדלר, שהוא אח שכול, ולחשתי לו: 'אתה חייב לחיות, אמא שלך לא יכולה לאבד עוד ילד'. צוות חובשים מהקיבוץ הגיע, רץ תחת אש וטיפל בפצועים". עמיחי, למרות הפציעה הקשה, שרד.
"הגיע אליי רופא ילדים שהתארח בקיבוץ, ד"ר ברק קראוני. הוא הוריד את הציציות שלו וחבש באמצעותן את הדימום שלי שלא פסק. שכבתי בבוץ, עם כאבי תופת איומים בכל הגוף. ביקשתי מהחברים להיפרד בשמי מאשתי וביקשתי מהרופא שייתן לי כדור בראש, אבל הוא לא שמע בקולי"
יאיר המשיך בלחימה עיקשת, עד הרגע שבו נפצע מירי RPG. "הכוונת שלי יצאה מאיפוס. קיללתי אותה, נתתי לה מכה, ניסיתי להבין מה קורה. ואז קלטתי שקליע שעבר על הקנה ניפץ את הכוונת.
"אבל אני פה, אני חי. לא הספקתי לומר תודה ושמעתי פיצוץ אדיר, עפתי שלושה מטר אחורה. ברגע הראשון חשבתי שזהו, אני מת. אבל שוב הייתי בחיים. חברים משכו אותי תחת אש מאחורי הבית. חוץ מהכאב, הרגשתי גם דאגה עצומה. פחדתי שלא נעמוד בזה, שניפול בידיהם", שיחזר את הרגעים המבעיתים.
"הגיע אליי רופא ילדים שהתארח בקיבוץ, ד"ר ברק קראוני. הוא הוריד את הציציות שלו וחבש באמצעותן את הדימום שלי שלא פסק. שכבתי בבוץ, עם כאבי תופת איומים בכל הגוף. ביקשתי מהחברים להיפרד בשמי מאשתי וביקשתי מהרופא שייתן לי כדור בראש, אבל הוא לא שמע בקולי".
כעבור כשלוש שעות, כוח לוחם מחטיבת ביסל"ח הצטרף ללחימה, וכיתת הכוננות התפנתה לפנות את הפצועים, ביניהם יאיר שהועבר לנקודה לטיפול בפצועים במושב נווה, משם הוטס במסוק לבית החולים שיבא ונקלט במצב קשה. "בטיסה הייתי בהזיה שהכל הלך, זהו, אין יותר מדינה", שיחזר. "בכל השעות האלו הייתי נעדר, המשפחה והחברים מהחבלה התחילו לחפש אותי. אשתי שלחה את אחיות שלה לבדוק אם אני בחדר המתים, פחדו שנחטפתי". לבסוף מצאו את יאיר, ועליו מודבק הפתק – "אלמוני, נאה, בן 25".
במשך שלושה ימים היה מורדם ומונשם, אחריהם התעורר למה שהוא מכנה "מציאות חדשה". "התחלתי להבין איזה אסון קרה. ומצד שני, אמא שלי הגיעה למיטה שלי צוחקת ובוכה, ואמרה לי: 'הצלתם את הקיבוץ!'".
רק אז גילה שאחרי שנפצע - רקטה נפלה בסמוך לבית משפחתו, שנשארו נצורים בממ"ד עד ערב יום ראשון. "אשתי ואני הסתכלנו זה לזו בעיניים, והחלטנו שמהרגע הזה אנחנו נולדים מחדש. משם אנחנו בתהליך של שנתיים".
"יש חיים אחרי הפציעה"
אחרי ארבעה חודשי שיקום בשיבא, עבר יאיר לחיות עם משפחתו בדיור זמני באשלים ובמקביל הוא ממשיך בשיקום בבית החולים השיקומי "עדי נגב ‑ נחלת ערן". "כל התקופה הזו מלווה בכאבים, זיהומים והשבתות. יד ימין שלי לא חזרה לתפקוד מלא, יד שמאל עם פגיעה עצבית. חבלן משטרה כבר לא אחזור להיות. מצד שני, עם כל הקשיים - כל הזמן הולכת איתי האמונה שנקום מפה למשהו גדול יותר".
הוא זוכר היטב את הרגע שבו צולמה תמונתו בבית החולים, אחרי הפציעה. "שלושה ימים הייתי מורדם ומונשם, חודש שלם הייתי סיעודי לגמרי. האכילו אותי, קילחו אותי, נזקקתי לעזרה בכל דבר. ביום שקמתי בפעם הראשונה, ביקשתי מאבא שלי, חנן, שיעזור לי להתפלל עם התפילין ששרדו מהבית", הוא משחזר.
"אני אדם מאמין, שומר מצוות. עם כל הכאב וכנכד לשורדת שואה, אני יודע שמתוך החושך הגדול שחווינו באותו היום, יגיעו אור וצמיחה".
התמונה הבאה שבה הוא רוצה להצטלם ברורה לו: "זה יהיה בקיבוץ הפורח. אחרי שהחומות המקיפות אותו נפלו והשטח גדל, כשהמשפחה שלי כולה שמחה ומאושרת.
"כקהילה, בקיבוץ מעורב של דתיים וחילוניים, וכעם, נהיה במקום טוב ומאוחד, למרות המחלוקות. הכול מתערבב יחד - צער ופחד, שמחה ותקווה. מחלוקת עם אחווה, זה הסיפור שלנו".
ויש לו גם מסר, לפצועים שנמצאים עדיין בשיקום: "יש חיים אחרי הפציעה. כל נפילה ומשבר - הם דלת להתקדמות ולהתפתחות. אנחנו חלק מסיפור גדול, שרשרת של דורות. כשאתה מרגיש חלק ממשהו אדיר, זה נותן לך פרופורציות וכוח".
"צריך ללמוד לחיות לצד מה שקרה"
שיראל גבאי מסתכלת בשתי תמונות שצולמו בהפרש של כמעט שנתיים. "התמונה הזו גורמת לי להבין מה עברתי. למוח הרבה פעמים קשה לקלוט", היא אומרת על הראשונה, שצולמה בשיקום באיכילוב. "אני מאוד ילדית בה, משדרת משהו תמים ומבוהל".
"מאז עברתי ואני עדיין עוברת המון", מבטה של שיראל בת ה-25 נודד לתמונה השנייה, שצולמה לאחרונה. "אני מתחילה להבין שרואים את זה גם כלפי חוץ. זה חלק מהסיפור שלי".
היא נולדה בלוס-אנג'לס, עלתה לישראל עם משפחתה בגיל שמונה ושירתה כקצינה בפיקוד העורף. בבוקר 7 באוקטובר, כשהחלו האזעקות, שיראל הייתה עם ארבע חברות בפסטיבל הנובה.
"הדי-ג'יי כיבה את המוזיקה והורה לכולם להתפנות. מלא אנשים התקדמו לעבר היציאה בניסיון להימלט", היא משחזרת. "ההנחיות להתמגנות טמועות בי מהשירות הצבאי, וידעתי שצריך להשתטח על הקרקע. שלוש שנים קודם עשיתי סיור מיגוניות בעוטף, אז הכרתי את המיקומים שלהן".
כשהאזעקות לא פסקו, שיראל וחברותיה החליטו לצאת עם הרכב צפונה אחרי שהתייעצה עם אביה בטלפון. "אבא שלי בכלל לא ידע שיצאתי למסיבה הזו", היא אומרת. "לא חשבתי שזה חריג לצאת למסיבה בדרום, וגם לא הבנתי באמת כמה אנחנו קרובים לרצועת עזה. הרגשתי מאוד בטוחה בצבא ובמדינה שלנו".
"במשך תקופה ארוכה רציתי לחזור למי שהייתי לפני הפציעה. היה לי קשה להשלים עם מה שעברתי ועוד אעבור. אבל חשוב לתת לזה את המקום הראוי, כשהמטרה בסוף היא ללמוד לחיות לצד מה שקרה"
כשהגיעו לצומת עלומים בכביש 232, הן נתקלו במחסום והמשיכו לכיוון בארי. "נכנסנו למיגונית בכניסה לקיבוץ. היו בפנים הרבה אנשים, והייתה תחושה של לחץ וכאוס. כשניסינו לצאת, הרכב היחיד שהיה על הכביש סימן לנו בתנועה על הצוואר שנירצח אם נמשיך בנסיעה, אז חזרנו למיגונית".
"המוח התנתק מהסיטואציה"
בפנים הן שמעו יריות שהולכות ומתקרבות, עד שלפתע נזרקו שני רימונים לתוך המיגונית. "שני גיבורים, אבי סאסי ז"ל ואלכסנדר לוק ז"ל, אמריקאי וקנדי, קפצו על הרימונים והגנו עלינו בגופם. הצילו אותנו.
"התחבאתי כמה שיכולתי, עד ששני מחבלים נכנסו וירו עלינו מטווח אפס. הם פגעו לי בברך, אבל האדרנלין הפיג את הכאב. הייתי במצב הישרדותי. המוח שלי התנתק מהסיטואציה וחזר, און אנד אוף".
במשך שבע שעות היא שכבה שם, פצועה וחסרת אונים, בתוך מה שהיא מכנה "ערימה של אנשים וגופות", כשמדי כמה רגעים נכנסים מחבלים ויורים לכל עבר. "עם הזמן נהיה שקט יותר ויותר בתוך המיגונית. לקראת הסוף כבר הייתי חשופה לגמרי, הורדתי את הראש והתפללתי שאשרוד. חשבתי על ההורים שלי, שאני חייבת לצאת משם בשבילם".
במקביל, הכאב מהפציעה הלך והתגבר. "נגעתי ברגל והרגשתי את החור של הקליע. פחדתי מכל תנועה, שהרגל לא תזוז".
בסביבות 14:00 הגיע הכוח המיוחל לחלץ את השורדים מהמיגונית. "אבא של אחת הבנות הצליח להגיע, והכווין אלינו את הכוחות שלא ידעו שאנחנו שם. מי שיכול היה לקום קם, אבל אני וחברה שלי לא הצלחנו. היא הייתה במצב אנוש, והרגל שלי לא תיפקדה. כשהחיילים הרימו אותי על הידיים צרחתי כמו שלא צרחתי בחיי. שמו לי חוסם עורקים, עוד כאב שאי-אפשר לתאר. ארבע החברות שלי שרדו. אנחנו הקבוצה היחידה שהגיעה יחד ויצאה משם כשכולן בחיים".
"פחדתי ממגע ומכאב"
רק כשהגיעה לבית החולים סורוקה במצב בינוני, שיראל התחילה לעכל את מה שעברה. "זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי לבד אחרי מה שקרה. התחלתי לבכות, עוברי אורח ליטפו אותי. ואז התחילה לי הטראומה מכאב שתלווה אותי לאורך כל השיקום. כל פעם כשחבשו לי את הברך או נגעו בה בטיפול צעקתי על הצוות", היא מספרת. "לא יכולתי שיתקרבו אליה. פחדתי ממגע ומכאב. המוח אמר לי לשחרר, אבל הגוף לא נתן. הבנתי שהמצב הנפשי משפיע על המצב הפיזי, ואם הראשון לא יתמוך בשני, הפיזי לא יתקדם והנפשי רק ידרדר".
שיראל המשיכה לשמונה חודשי שיקום שכללו פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק והידרותרפיה, ומשם לטיפולים שנמשכים עד היום. "הקליע חצה שלוש עצמות ופגע בסחוס וברצועה הצולבת. קיבעו לי את הברך בברגים וברזלים. היה לי לו"ז מטורף של אימונים כדי לחזק את השרירים ברגל, עבדתי 24/7 בלהשתקם. לאט-לאט למדתי ללכת מחדש. הייתי על כיסא גלגלים שממנו עברתי לקביים, ואז הליכון ומקל הליכה".
היום שיראל מתמידה בתרגילי פיזיותרפיה ובאימוני כושר, ולאחרונה הצטרפה לקבוצת התמיכה "עכשיו אני" בבית הלוחם בתל-אביב. "במשך ארבעה חודשים קיבלנו, קבוצה של נשים שמתמודדות עם פציעות פיזיות ומנטליות, תכנים מעשירים והתפתחותיים שנתנו לי כלים להמשך", היא מספרת.
את הרגע שבו צולמה התמונה ההיא, במיטת בית החולים, היא זוכרת היטב. "בהתחלה לא רציתי להצטלם, אבל הבנתי שזה משהו גדול ממני - תיעוד שילווה את ההיסטוריה של העם והמדינה שלנו".
"החיים קורים, ואנחנו חייבים להתמודד איתם", מסכמת שיראל לפני צילום התמונה העדכנית על הספה בביתה ברעננה, שמשלימה עבורה את התמונה הגדולה. "במשך תקופה ארוכה רציתי לחזור למי שהייתי לפני הפציעה. היה לי קשה להשלים עם מה שעברתי ועוד אעבור. אבל חשוב לתת לזה את המקום הראוי, כשהמטרה בסוף היא ללמוד לחיות לצד מה שקרה".
"95% גן עדן ו-5% גיהינום"
"אני מסתכל על הצילום ואומר לעצמי: וואו. כמו אדם שמטפס על ההר, נעמד על הפסגה ומבין איזו דרך הוא עשה", כך מתאר ארז יצקן כשהוא מביט על התמונה המתעדת אותו מיד אחרי שנפצע בשתי ידיו ב-7 באוקטובר. "זה רגע ממסע ארוך, שעדיין קורה", הוא מוסיף.
ארז (57) הוא בנם של מייסדי קיבוץ כפר עזה, שבו נולד וגדל ושם חי עם משפחתו - אשתו יפעת ושלושת ילדיהם: בר (27), גילי (24) ויהלי (21).
בלילה שלפני טבח 7 באוקטובר, שאל אותו אורח בסוכה המשפחתית: "איך אתם חיים פה?" וארז ענה ש"זה 95% גן עדן ו-5% גיהינום. אבל בגיהינום התייחסתי לסבבים של ירי טילים, ואחריהם חזרה לשגרה. בסיוטים הכי שחורים שלי לא דמיינתי שמחבלים יגיעו אליי הביתה".
בוקר למחרת, התעוררו בני משפחת יצקן עם הישמע האזעקות. ההורים יחד עם גילי בביתם, בר בשכונת "דור צעיר" בקיבוץ עם בת זוגו. יהלי נסעה ערב קודם לכן לחברות בכנרת.
"חצי שעה אחרי האזעקה הראשונה כבר שמענו צעקות מחוץ לבית. הבנו שהפעם הסיפור אחר לגמרי, שיש מחבלים בקיבוץ ושאנחנו בסכנה. מה עושים? בורחים או נשארים? כל המחשבות רצו בראש כל כך מהר. התפללתי שכוח צה"ל יגיע ויילחם נגדם", משחזר ארז.
אלא שצה"ל לא הגיע. בשעה רבע לשמונה דלת הבית נפרצה ונשמע רימון שנזרק פנימה. "הדבר הראשון שעשיתי היה לתפוס את ידית הממ"ד. שמענו אותם מתקרבים והם התחילו לירות לכיוון הדלת. הכדורים חדרו ופצעו לי את הידיים. אני אוחז בידית והידיים מדממות", הוא מספר.
באותו הרגע, ארז יצא למאבק מול המחבלים על ידית הדלת, כשהם מנסים ללחוץ אותה מטה וארז מתנגד לפתיחה. אחרי דקות ארוכות, המחבלים הצמידו אליה מטען חבלה ונשמע פיצוץ אדיר.
"הידיים שלי עפו אחורה, נפלתי על הרצפה. הכול התמלא עשן, שמעתי צלצולים. נהיה חור בדלת, והמחבלים ניסו לירות דרכו. היינו בשקט מוחלט, לא הוצאנו הגה, שיחשבו שאנחנו מתים", סיפר. במזל, הדלת התעקמה מההדף ונשארה תקועה, כך שהמחבלים לא יכלו להיכנס דרכה.
שותת דם בממ"ד
אך המצב הזה גם הותיר את ארז נצור במרכז הממ"ד, שותת דם. "הבנתי שאני חייב חוסם עורקים, אז ביקשתי מהבת שלי שהשתמשה במה שהיה לה - מטען של הטלפון הנייד. כבר ידעתי שבמצב שלי אני מחוץ למשחק, עם דופק על 400 והלם מהסיטואציה. אשתי וגילי תיפקדו בצורה מדהימה".
"היה שלב שנפרדתי מהמשפחה. אחרי שש שעות שאני מדמם, אמרתי להם שאני אוהב אותם אבל שלא אחזיק מעמד, שאני בסוף שלי. מבר לא רציתי עוד להיפרד, השארתי את השיחה איתו לסוף, בתקווה שיהיה לי עוד למה להחזיק"
במשך שעתיים ניסו בני המשפחה להזעיק עזרה ולדלות מידע על מצבו של בר בשכונת "דור צעיר". "היינו הבית הראשון בקיבוץ שהמחבלים נכנסו אליו. ניסינו לקרוא למד"א ולמשטרה, אבל אף אחד לא הגיע. בר סיפר שהמחבלים הגיעו גם אליו בסביבות עשר. הוא שם רהיט מתחת לידית כדי לחסום את הכניסה, ואחרי כמה ניסיונות הם התייאשו והלכו".
לפתע, נשמעה עברית מחוץ לממ"ד. אלו היו לוחמי גולני וחובש מקיבוץ סעד, שנכנס להניח לארז חוסם עורקים אמיתי. לאחר מכן הגיע כוח של לוחמי מגלן, שחילצו אותו. "בין לבין היה שלב שנפרדתי מהמשפחה. אחרי שש שעות שאני מדמם, אמרתי להם שאני אוהב אותם אבל שלא אחזיק מעמד, שאני בסוף שלי. מבר לא רציתי עוד להיפרד, השארתי את השיחה איתו לסוף, בתקווה שיהיה לי עוד למה להחזיק".
במהלך החילוץ, נקלע הכוח למארב של מחבלים. "הכדורים שרקו לי מעל הראש. שני חיילים מהכוח נפגעו, הנהג התאפס על עצמו במהירות ונתן גז. הסבאנה הייתה מרוסקת לגמרי, אבל איכשהו הצליחה לנסוע עד שהגענו למנחת בסעד. שם כבר ראיתי סביבי פצועים והרוגים".
ארז פונה באופן מוסק לבית החולים שיבא, שם עבר ניתוח ראשון מציל חיים, אחד מתוך 12 ניתוחים שהספיק לעבור מאז. "אחרי כמעט יומיים פתחתי עיניים לראשונה, והבנתי שאני בצומת דרכים ויכול לבחור במסלול הקל, לשקוע ולרחם על עצמי, שבו לא צריך להתאמץ, כוח הכבידה כבר יעשה את שלו. או במסלול הארוך של השיקום".
לאסוף ניצחונות קטנים
כדי לצלוח את השיקום, ארז הגדיר חוקים ברורים להתנהלות בחדרו בבית החולים, שנתלו בגאון על הקיר. הראשון: אבא מחליט מה קורה. השני: בפועל אמא מחליטה. השלישי: אסור לדבר על האירוע בחדר, רק על דברים טובים.
"לא ויתרתי לעצמי, הקפדנו על כולם", הוא מספר בגאווה, כשהוא נזכר גם ברגעים ששמר רק לעצמו: "מצאתי שעה ביום שהייתה כולה שלי, בין שש לשבע בבוקר. שמתי בה מוזיקה, שתיתי קפה, מילאתי את הקיר באמרות מחזקות כמו 'הכאב הוא לא אויב, הוא חבר', 'החדר זה המבצר שמגן עלינו מהכאב שבחוץ', ו'רצים קדימה', שזו הייתה התשובה הקבועה שלי לשאלה 'מה שלומך' במהלך השיקום".
לצד נקודות האור שמצא, היו גם רגעי משבר שדרשו מארז למצוא כוחות בכל פעם מחדש. "64 אנשים מהקיבוץ נרצחו, 19 נחטפו ומהם שניים עוד מוחזקים בשבי ואנחנו מתפללים לשובם במהרה. אז לא רציתי לדעת מי אלו, ידעתי שביניהם גם חברי נפש, זה היה מפיל אותי.
"הילדים היו חוזרים מפורקים מהלוויות. כמשפחה עשינו סשנים של פריקה, מדברים את כל מה שעל הלב, שמים הכול על השולחן".
בנוסף, התמודד עם המגבלות הפיזיות. "מאדם עצמאי לחלוטין אתה הופך סיעודי. הידיים לא מתפקדות, לא מצליח להתקלח לבד, קובעים לי מתי אני קם, שומרים עליי 24/7. כל יומיים עברתי ניתוח, מורדם, מתעורר, עם כאבים, שוב משותק בשתי הידיים. בין תחבושות על העור ששרד, היה חשד לזיהומים מפצעים פתוחים. הבנתי שאני צריך לאסוף ניצחונות קטנים, שאבנה את זה מיום ליום".
מו"מ עם אלוהים
כיום, המשפחה גרה בסמוך לבית חולים שיבא, שם ממשיך ארז את שיקום היום במשך שלושה ימים בשבוע, הכולל טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, הידרותרפיה וגם תחביב חדש - קרמיקה. "החמר מאפשר לאצבעות לעבוד, מה שמקדם את שיקום היד. ברמה המנטלית הוא גם מאפשר לנפש לשחרר עומסים", הוא מספר.
עם צילום התמונות העדכניות שלו, ארז משתף בהתרגשות: "אני עוד לא בפסגה, ממשיך בטיפול הפיזי ולקראת עיבוד נפשי. אבל אני יכול להסתכל אחורה ולהיות גאה בי ובמי שליוו אותי.
"כשהייתי על רצפת הממ"ד ניהלתי מו"מ עם אלוהים, ביקשתי להישאר בחיים גם במחיר שאוותר על החלומות שלי, ביניהם נהיגה על ההארלי דיווידסון שלי ונגינה על סקסופון. בזכות הצוות שליווה אותי והתמיכה מהמשפחה, הגשמתי כבר שני חלומות מאז 7 באוקטובר - קניתי אופנוע חדש ואני מחכה לסקסופון שאוכל לנגן עליו למרות המגבלה בכפות הידיים. ביום האחרון לאשפוז המורה שלי מהעבר הגיע להעניק לי את הכלי, ואני מחכה שיעשו לו התאמות עבורי".
ואם ארז צריך לדמיין את הצילום בעוד שנתיים מהיום, ברור לו איך הוא ייראה. "התמונה הבאה תצולם בכפר עזה, אחרי שכולם כבר חזרו הביתה, כשהסיוט מאחורינו. כשכבר אין בתי חולים, ואני בבית שלי בקיבוץ, מנגן בסקסופון".
לקום מתוך הכאב
"זה חלק ממי שאני היום", אומר סיון פאוקר כשהוא מביט בתמונה שלו, שצולמה רגע אחרי שנפצע. "אם לפני 7 באוקטובר הייתי לוחם משוחרר שאמור לטוס לתאילנד בסוף אותו החודש, עכשיו אני נדרש להתמודד עם טראומה פיזית ומנטלית", הוא מוסיף ומסתכל על בת זוגו, אורי לופו. היא אמנם לא נתפסה בפריים התמונה אז, אבל הייתה איתו ברגע הפציעה ולאורך כל תקופת השיקום לא עזבה לרגע. "אני שם, ישנה על מזרן לצד המיטה", היא אומרת בחיוך.
היום, שנתיים אחרי ששרדו את הטבח, הם חזרו להצטלם במקום שקראו לו פעם בית, בשכונת הצעירים בקיבוץ כפר עזה.
סיון (23) ואורי (23) הכירו לפני שש שנים במשחק כדורגל של הפועל תל-אביב. הוא במקור מצאלים, היא במקור מכפר עזה. היום שניהם נמצאים בהליך שיקום מורכב. הם חיים בדיור זמני ברוחמה יחד עם בלו, כלבה לתמיכה רגשית שהצטרפה אליהם לאחרונה.
לא טילים, קלצ'ניקובים
ערב שמחת תורה, 6 באוקטובר 2023, יצאו השניים עם חברים מהשכונה לבירה. הם חזרו מהבילוי לפנות בוקר, שנקטע מוקדם, עם הישמע האזעקות. כשהם מסתגרים בממ"ד, הבינו מהר מאוד שהם בסכנת חיים. "שמענו יריות מחוץ לבית. לא טילים, קלצ'ניקובים. בקבוצות התחלנו לקבל הודעות מחברים שהם שומעים ערבית, שנכנסו אליהם הביתה. עם חלקם הקשר כבר נותק", מספר סיון.
"התכתבתי בקבוצה עם חברים שגרים לידינו, יובל בויום ז"ל ונטע אפשטיין ז"ל. דיברתי עם אופיר שושני ז"ל, שתי דירות לידינו, ניסינו להרגיע אחת את השנייה", מוסיפה אורי.
בסביבות השעה 10:00 השניים שמעו בבירור ערבית מחוץ לדירתם. סיון נעמד, ניגש לידית הממ"ד ואחז בה בחוזקה. אורי במקביל ניסתה להשעין כוננית על הדלת כדי למנוע את פתיחתה. ברקע הם מתארים דממת אלחוט, שנקטעת מדי פעם עם קולות הטבח הנורא שבו איבדו את חבריהם הקרובים.
"פתאום שמענו ירי, ומיד אחריו אופיר שושני ז"ל כתבה בקבוצה 'נפצעתי'", מספרת אורי. "שמענו את נטע אפשטיין ז"ל צועק 'רימון' ואחרי זה פיצוץ", היא מוסיפה בכאב.
אורי חוששת מחטיפה ונכנסת להתחבא מתחת למיטה. "המדים שלי היו בסלון הבית. ידעתי שאני נכס עבורם. חשבתי שהם באו דווקא ל'דור צעיר' לחטוף חיילים, לא האמנתי שיחטפו אזרחים"
"הם אצלי. אני לא רוצה למות, בואו להציל אותי", כתבה אורי בקבוצה של דור צעיר.
"תדעי שאני כאן, אני אוהבת אותך", כתבה לאמה - והנייד שלה כבה. באותם רגעים, אורי חוששת מחטיפה ונכנסת להתחבא מתחת למיטה. "המדים שלי היו בסלון הבית. ידעתי שאני נכס עבורם. חשבתי שהם באו דווקא ל'דור צעיר' לחטוף חיילים, לא האמנתי שיחטפו אזרחים".
"פתאום היה שקט"
שלוש פעמים ניסו המחבלים לפתוח את דלת הממ"ד, תוך שהם יורים עליה בצרורות. "הם התווכחו ביניהם אם הדלת נעולה, אם יש מישהו בבית", משחזר סיון. "עד ששמעתי קלצ'ניקוב נדרך, צרור ראשון לכיוון הידית. שני כדורים פגעו ביד ימין. תוך כדי הירי, החלפתי את האחיזה ליד שמאל. שוב יריות, מאוד מדויקות. חטפתי כדור ביד שמאל. התיישבתי וחיכיתי למוות. ופתאום היה שקט".
"שמעתי את הדם שלו זורם", נזכרת אורי ברגעים אחרי שסיון נפצע. "כשהוא שוכב בשלולית דם, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, ואני הבנתי שאנחנו חייבים לברוח משם".
אורי פתחה את החלון, סיון זינק בשארית כוחותיו החוצה ואורי אחריו. השניים התחילו לרוץ לכיוון מרכז הקיבוץ. "הסתכלנו אחורה וראינו מחבלים אחרינו. קיבלנו צרור שלא פגע בנו". הם מצאו מסתור במרווח בין קיר חיצוני של ממ"ד למקרר. בנקודה הזו, לראשונה, השניים מבינים את חומרת הפציעה של סיון. אורי הורידה את מכנסיה ועשתה לו חוסם עורקים מאולתר.
משם המשיכו השניים במנוסה לכיוון הכביש הראשי, בתקווה להגיע לבית הוריה של אורי. "בואי! ספרינט אחרון", דירבן סיון את אורי. כעת הוא נזכר: "אז כבר הרחתי את הבשר השרוף שלי. האדרנלין ירד והתחילו הכאבים".
כשנכנסו סוף-סוף לממ"ד בבית הוריה של אורי, דווקא ברגע בו התכנס בכאבו, ביקש סיון מאורי לבדוק אם היא עצמה נפצעה. כך גילתה שהיא מדממת ברגליים, שאחת מהן חטפה כדור שלא חדר עמוק ובשנייה חדרו רסיסי ירי לכף הרגל.
במשך שמונה שעות בהן היו נצורים בממ"ד, אורי עשתה כל שביכולתה להרגיע את סיון. "השתמשתי בשיטה של דודה שלי, מירה שטל ז"ל. היא עבדה כמטפלת בפסיכודרמה, ממנה למדתי לנשום מהאף ולנשוף מהפה, כדי להירגע. היא נרצחה באותה השבת", היא מספרת בצער. "עשינו משמרות על חוסמי העוקרים - אמא שלי, אחותי ודודה שלי, ומי שלא מחזיקה את החוסמים, מנסה להזעיק חילוץ".
בימים הראשונים בבית החולים החלו הבשורות הקשות להגיע. "כל המשפחה שלי מניר עוז", מספר סיון. "סבא שלי נרצח, אחרי שבדיוק כמוני נאבק על ידית דלת הממ"ד. סבתא שלי ובן זוגה ברחו מהבית כשהוא עולה באש, סובלים מכוויות. בן דוד שלי, תמיר אדר, לחם בכיתת הכוננות ונחטף"
לבסוף הגיע כוח החילוץ המיוחל. השניים פונו במסוק לבית חולים שיבא, סיון במצב קשה מאוד, "אם לא הצוות של שיבא, הייתי היום בלי שתי ידיים", הוא אומר. אורי נקלטה בחדר המיון.
אחרי ניתוח שארך 11 שעות, סיון התעורר מעורפל בבית החולים. "שמעתי סביבי רק ערבית, לידי האחים רמזי מקלנסווה ועלי מסכנין. הייתי בטוח שאני בעזה. עד שראיתי את אמא שלי ונרגעתי". הוא נשאר באשפוז כחצי שנה, במהלכה עבר עוד שבעה ניתוחים, משם עבר לטיפול נמרץ בטראומה, מחלקת כירורגיית יד ושיקום עם "חוזרים לחיים".
בימים הראשונים בבית החולים החלו הבשורות הקשות להגיע. "כל המשפחה שלי מניר עוז", מספר סיון. "סבא שלי נרצח, אחרי שבדיוק כמוני נאבק על ידית דלת הממ"ד. סבתא שלי ובן זוגה ברחו מהבית כשהוא עולה באש, סובלים מכוויות. בן דוד שלי, תמיר אדר, לחם בכיתת הכוננות ונחטף".
גם הנפש דורשת טיפול
כיום סיון מתמיד בתחביב הטיפוס, שעוזר לו לדבריו "להגיע לפסגות. לומד להתמודד לבד מול עצמך", וגולש דרך עמותת "פוסיבול". הוא חולם לעבוד ביקב המשפחתי שהוקם לזכר סבו, גדעון פאוקר ז"ל. "זה השיקום שלנו כמשפחה", הוא מספר.
גם אורי מתמקדת כיום בשיקום האישי שלה, אחרי שהוכרה עם פוסט-טראומה. "הייתי קרובה למוות. ראיתי את הבן זוג שלי כמעט מת בגיל 21. ליוויתי אותו בכל יום בשיקום, סעדתי אותו. הפציעה שלי בנפש היא מורכבת, לא רואים אותה. במשך הרבה זמן אני הייתי המטפלת, עכשיו הנפש שלי דורשת שאטפל גם בה".
היום בני הזוג מייחלים ליום שבו ירגישו בטוחים לחזור לחיות במקום שבו גדלו כזוג צעיר, יום שיגיע רק אחרי שובם של 48 החטופים והחטופה. "לא נוכל לחיות פה עד שגלי וזיו ברמן יהיו פה. עד שתמיר יובא לקבורה. עד שכולם כולל כולם חוזרים הביתה", אומר סיון. ואורי מסכמת: "זו יכלה להיות אני. שהתמונות שלי ייתלו ברחבי הארץ, שההורים שלי יזעקו להחזיר אותי. המאבק להשבתם - הוא התקומה שלנו כעם".
