האור באולם עוד לא כבה לגמרי כשהבנתי שאני לא נושם כמו שצריך.
לאחרונה צפיתי במחזה "ציפורים כולם" של המחזאי ווג'די מועוואד בתיאטרון בית ליסין. ההצגה, שזכתה לשבחים במדינות רבות בעולם, אינה מעניקה לקהל רק חוויה תיאטרלית שמסתכמת במחיאות כפיים וביציאה שקטה לרחוב. היא מכה בבטן הרכה של הזהות האנושית, ומציבה מראה חדה ונוקבת מול השקרים שמהם מורכבים החיים שלנו.
כשצפיתי בה, הרגשתי כיצד היא פורטת על הנימים החשופים ביותר של נשמתי. היא לא סתם דיברה אליי. היא סיפרה את הסיפור שלי, את קללת הסוד שריחפה מעל חיי.
במרכז המחזה חוקר גנטיקה צעיר המבקש לפענח את צופן ה-DNA האנושי. אולם ככל שהוא מעמיק במחקרו, הוא מגלה כי האב שגידל אותו, מי שנאבק כל חייו למען הזהות היהודית, אינו בנם הביולוגי של סבו וסבתו, אלא תינוק ערבי שהסב מצא בין ההריסות במלחמת ששת הימים ורשם אותו כבנו.
וכך, ברגע אחד מגדל הקלפים האידיאולוגי והמשפחתי קורס. השקר שנשמר בדבקות במשך עשרות שנים נחשף, ומכריח את הדמויות להתמודד עם השאלה הקיומית: מי אנחנו באמת כאשר מפשיטים מאיתנו את הסיפור שמכרו לנו?
בין האוטונומיה המשפחתית לזכות לדעת
הדרמה המתחוללת על הבמה היא לא רק משל פוליטי או משפחתי. היא המציאות היומיומית של עולם האימוץ.
צחי ברדוגו. רעידת אדמה שמפרקת את כל מה שמובן מאליו
(צילום: יונתן בלום)
במשך 47 שנים נשאתי עמי סוד עצום. סוד שלא סופר, לא שותף ולא דובר. הייתי בן יחיד מאומץ שחי בתוך מעטה שתיקה, עד שיום אחד בדצמבר 2018, בעקבות פנייה יזומה אליי מטעם השירות למען הילד, צעדתי אל הלא-נודע ופתחתי את תיק האימוץ שלי.
באותו רגע, כמו הדמויות ב"ציפורים כולם", חוויתי את רעידת האדמה שמפרקת את כל מה שהיה מובן מאליו, ומחייבת להרכיב מחדש את פאזל החיים. מאז אותו יום אני מקדיש חלק ניכר מפעילותי לשיח פתוח על האמת המשפחתית.
המחזה של מועוואד מציף אמת כואבת שרבים מעדיפים להתעלם ממנה. אין לי נתון רשמי, אבל להערכתי, מתוך עבודתי עם מאומצים בוגרים, כאחד מכל עשרה מאומצים בישראל אינו מודע לכך שהוא מאומץ.
אותם מאומצים שאינם יודעים שהם כאלה, חיים את חייהם בתוך נרטיב שנוצר עבורם, מבלי לדעת שהשורשים שלהם יונקים מאדמה אחרת לגמרי.
הסוד המשפחתי אינו מתקיים בחלל ריק. הוא פועל כמנגנון הרסני וסמוי, שמייצר ניתוק רגשי, תחושת זרות לא מוסברת וחרדות צפות שאין להן שם.
הוריו המאמצים של צחי, מירה ויוסף ז"ל, מיד לאחר האימוץ
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
התופעה המטרידה הזאת, מציבה על סדר היום את אחת השאלות הנוקבות והשנויות במחלוקת ביותר בעולם האימוץ: האם נכון לחייב בחוק הורים מאמצים לגלות לילדם את עובדת אימוצו?
מצד אחד עומדת הגישה שמבקשת להגן על האוטונומיה המשפחתית, מתוך חשש שהתערבות משפטית גסה תעורר חרדות ותפגע בטבעיות של ההורות. מנגד, מתחדדת זכותו הבסיסית והאנושית של כל אדם לדעת את זהותו ואת שורשיו.
הסודות שנחשפים בחדר הכתיבה
בשנים האחרונות, בעבודתי כסופר צללים, אני נפגש מדי יום עם האנטומיה הסודית של הזיכרון האנושי, המקום שבו האמת וההסתרה נאבקות על חייהן.
אנשים אינם מבקשים רק להנחיל זיכרונות יפים לדורות הבאים. לעיתים, הם מגיעים מתוך דחף פנימי עמוק לפרוק מעליהם את עולו של סוד שהכביד על ליבם במשך עשרות שנים.
הוריו המאמצים של צחי, מירה ויוסף ז"ל, בחתונתו
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
בתוך חדר הכתיבה, באזור הדמדומים השקט שבין המראיין למרואיין, הציפוי הדק של הגרסה המשפחתית הרשמית מתחיל להיסדק. כמי שחווה על בשרו את המחיר של הסתרת הזהות ואת רעידת האדמה של גילוי האמת, אני מזהה מיד את הרגעים שבהם אדם חג סביב הנקודה הכואבת.
הסוד המשפחתי נוטה להתגלות דווקא ברווחים שבין המשפטים. כשאנחנו מעזים לצלול אל המקומות המושתקים הללו, נחשף המבנה הפנימי של ההסתרה המשפחתית: ילדים שנולדו מחוץ לנישואים, בגידות, אימוצים שנשמרו בחשאיות מוחלטת, וזהויות מומצאות שנבנו כדי לעמוד בנורמה החברתית.
הסוד המשפחתי פועל כמטען חבלה המוטמן ביסודות הבית: גם אם לא יתפוצץ במשך דורות, הוא מזרים רעל שקוף דרך הקירות.
הדרמה שבוקעת מגילוי הסוד מדגישה כיצד ההסתרה המתמשכת אינה מגנה על הקרובים לנו, אלא הופכת לכלוב שקוף שמבודד את האם מסביבתה ומעמיק את הקרע ברגע שהאמת פורצת החוצה
דמותה של לאה, האם המאמצת (בגילומה של לאורה ריבלין הנפלאה), היא דיוקן חרישי ומושתק של אדם החי שנים ארוכות בצילו של סוד מעיק. השתיקה הממושכת גבתה ממנה מחיר נפשי כבד: ניתוק, כרסום פנימי וזהות משפחתית הניצבת על כרעי תרנגולת.
הדרמה שבוקעת מגילוי הסוד מדגישה כיצד ההסתרה המתמשכת אינה מגנה על הקרובים לנו, אלא הופכת לכלוב שקוף שמבודד את האם מסביבתה ומעמיק את הקרע ברגע שהאמת פורצת החוצה.
חשבון נפש מורכב יותר
מה שההצגה הזכירה לי, ומה שאני רואה שוב ושוב בעבודה שלי, הוא שסודות לא נשמרים בחינם. מישהו תמיד משלם.
לפעמים זה הילד שגדל עם תחושה מעורפלת שמשהו לא נכון. לפעמים זה ההורה שנושא לבד את המשקל של מה שלא נאמר, עד שהמשקל הזה הופך לחלק מהזהות שלו יותר מהאמת עצמה.
סוד הוא לא הגנה. הוא רק דחיית תשלום, בריבית.
הוריו הביולוגיים של צחי בצעירותם. האמת היא תנאי לחופש אמיתי
(צילום: מהאלבום המשפחתי)
אולי זה גם חלק ממה שחגי תשרי מזמינים אותנו לעשות. בתקופה של חשבון נפש, סליחה ואפשרות להתחיל מחדש, יש מקום גם לחשבון נפש מורכב יותר: לשאול אילו אמיתות אנחנו עדיין מפחדים לומר.
החופש האמיתי מתחיל ברגע שבו מעזים לפתוח את התיק, בין אם זה תיק אימוץ רשמי ובין אם זו תיבת פנדורה משפחתית. הגילוי אמנם כואב, מפרק ומטלטל, אך הוא הדבר היחיד שמאפשר ריפוי.
הציפורים במחזה מסמלות את היכולת לעוף מעל הגבולות המלאכותיים, מעל השקרים ומעל הטינות ההיסטוריות. אך כדי לעוף, אדם חייב לדעת מאיפה הוא המריא.
אם אנחנו רוצים דורות שיוכלו לבנות זהות שלמה, עלינו לפרק את המנגנונים שמטמינים סודות. זה לא רק עניין רגשי, זו קריאה להגנה חוקית וחברתית על הזכות לדעת מאיפה מרימים כנפיים
האמת עלולה להיות מכוערת, סבוכה וכואבת, אבל היא תנאי לחופש אמיתי.
אם אנחנו רוצים דורות שיוכלו לבנות זהות שלמה, עלינו לפרק את המנגנונים שמטמינים סודות. זה לא רק עניין רגשי, זו קריאה להגנה חוקית וחברתית על הזכות לדעת מאיפה מרימים כנפיים.
- צחי ברדוגו הוא סופר צללים, מחבר הספר האוטוביוגרפי "ילדותי השלישית", מנטור המלווה מאומצים בוגרים ומעביר הרצאות השראה.
