ב-21 במרץ 2026, במהלך מבצע "שאגת הארי", פגע טיל איראני בשכונת מגורים בערד. בקבוצת הוואטסאפ של שכבת י"ב בבית הספר "אורט ערד" הועבר קישור להרשמה להתנדבות בארגון "לב אחד", ודניאלה שצ'גולקוב בת ה-18 נרשמה מיד.
אבל רק כשכבר הייתה בדרכה לזירת האירוע, נזכרה שגם שתי הסבתות שלה מתגוררות באזור שנפגע. הדבר הראשון שעשתה היה להגיע אליהן. "היה לי מאוד מוזר להגיע לסבתות שלי כמתנדבת ולא כנכדה", היא אומרת.
7 צפייה בגלריה
דניאלה בזירת הנפילה בערד. "העזרה שהענקתי לאחרים, עזרה לי להתמודד עם הכאב שאני חווה מאז המוות של נועה"
(צילום: אוסף פרטי)
ההרס שראתה בזירה היה עצום. "הייתה כמות עצומה של זכוכיות. בשלב הזה עוד לא עלתה המחשבה על איטום החלונות בכלל, היה כאוס ואנשים היו מבוהלים. זו הייתה כאפה רצינית".
במתחם שנפגע, ניזוק קשה גם הבניין שבו פעלה המספרה של אמה והבניין הסמוך אליו שבו התגוררה עם משפחתה בילדותה. גם בתיהם של חברים רבים בשכונה ניזוקו.
"ערד עיר קטנה", היא אומרת, "הסופר שנפגע, הקניון שכולם מגיעים אליו ונפגע מההדף, בית הספר הדתי שבו כל ילד בעיר הכין מצות בפסח כשהיה ביסודי - כמעט אין מי שנולדו בעיר, ולא קשורים בדרך כזו או אחרת לשכונה שנפגעה או לתושבים שגרים בה".
אחרי שסיימה לסייע לסבתות הפרטיות שלה, דניאלה עברה הלאה, אל בתים של קשישים ומבוגרים אחרים. ניקתה את שברי הזכוכית, אטמה חלונות וסייעה להם לאסוף כמה מהפריטים שאפשר היה להציל למרות הכאוס ששרר במקום.
אבל מהר מאוד גילתה שהמשימה האמיתית אינה איסוף הזכוכיות. "המשימה המרכזית והחשובה באמת הייתה לשבת איתם ולהקשיב להם", היא מסבירה, "באותם רגעים, מה שהם באמת היו צריכים זה אוזן קשבת ותמיכה רגשית. החיוך שלהם ברגע שהם ראו אותנו, והשמחה שבה הם הכניסו אותנו לביתם - אמרו הכול גם בלי מילים.
"הם התרגשו מאוד שמישהו מגיע אליהם הביתה, רואה אותם, נותן להם תשומת לב, שואל איך הם מרגישים ואם הם צריכים משהו. זה לא היה מובן מאליו עבורם, בתוך הקושי הגדול שהם היו בו".
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שטיל איראני שינה את חייה של דניאלה. תשעה חודשים קודם לכן, ב-24 ביוני 2025, רגע לפני כניסת הפסקת האש לתוקף במבצע "עם כלביא", פגע טיל איראני בקומה השישית בבניין מגורים בבאר שבע.
בפגיעה הקטלנית נהרגו מיכל זקס (50), בנה רב"ט איתן זקס (18) ובת זוגו נועה אנסטסיה בוגוסלבסקי (18). ההרוגה הרביעית היא נעמי שאנן (72). כ-26 בני אדם נפצעו באירוע ופונו לסורוקה, ולמבנה נגרם הרס עצום. שתי הדירות הסמוכות בהן שהו ההרוגים נחרבו לגמרי, לאחר שהממ"דים ספגו פגיעה ישירה.
7 צפייה בגלריה
מימין לשמאל: נעמי שאנן, נועה בוגוסלבסקי, איתן ומיכל זקס זכרם לברכה. נהרגו מפגיעה ישירה בבתיהם בבאר שבע
(צילום: תניא ציון וולדקס)
נועה ז"ל, שנולדה וגדלה בערד, הייתה חברת ילדותה הקרובה של דניאלה. תשעה חודשים אחר כך, כשהאדמה רעדה שוב - הפעם בעיר שלה - היא ידעה מיד מה עליה לעשות. "ברגע שהבנתי שהייתה נפילה בערד, הרגשתי שאני חייבת ללכת לשם, שזה התפקיד שלי", היא אומרת. "זאת העיר שלי ואלה אנשים שאני מכירה מהרגע שאני זוכרת את עצמי.
"במקביל, באותם רגעים עברה לי בראש המחשבה ש'זה לא קורה לי שוב, אין סיכוי שאני עוברת את זה עוד פעם'. בדיעבד, הבנתי שהמחשבה הזאת עברה אצל כל השכבה. לא סיימנו לעכל את הטראומה מהמוות של נועה, ועכשיו אנחנו חווים עוד טראומה".
לא פחדת שהיציאה לזירה תחזיר אותך אל היום שבו נועה נהרגה?
"בהתחלה פחדתי שהמראות שם יהוו טריגר. מאז שנועה נהרגה אני מתמודדת עם תסמינים של פוסט-טראומה, והמלחמה עם איראן מחזירה אותי לאותו בוקר נורא שבו הבנתי שהיא כבר לא בחיים. אבל האמנתי - ולשמחתי התברר לי שהאינטואציה שלי הייתה נכונה - שלעזור לאחרים יעזור גם לי.
"בסוף, זה מה שאני אוהבת לעשות, וזה מה שנכון היה לי לעשות במצב הנוכחי - לצאת ולעזור למי שזקוק לעזרה, ולא לשבת בבית מול הטלוויזיה ולצפות באירוע הקשה הזה מהצד".
אריאנה גרנדה וכפרוצ'קה
את נועה בוגוסלבסקי הכירה דניאלה כשהיו שתיהן בנות 11. "חברה טובה שלי חיברה בינינו על בסיס האהבה המשותפת שלנו לאריאנה גרנדה", היא מספרת. "אמנם לא למדנו באותו בית ספר, אבל ערד היא עיר קטנה שכולם בה מכירים את כולם".
כשרק הכירו, היא מספרת, הן היו מצלמות יחד סרטונים שבהם רקדו ושרו שירים של הזמרת האהובה עליהן. כשגדלו, היו נפגשות במסעדות שאליהן כל הילדים בערד הולכים, עד היום - "כפרוצ'קה" ו"מוזה".
בשנה האחרונה הקשר בין השתיים התרופף מעט. דניאלה למדה בתיכון מחוץ לעיר, והשיחות עברו בעיקר לאינסטגרם - לצ'אט שפתחו ביניהן ב-2019, שבו היו שולחות זו לזו תמונות.
"אפילו שהיו תקופות ארוכות שלא נפגשנו, ולפעמים אפילו לא דיברנו, כשהיינו נפגשות באירועים של חברים היינו יושבות יחד ומדברות בינינו במשך שעות, כאילו אנחנו עדיין נפגשות כל יום אחרי הלימודים", היא אומרת. "בדיעבד, אני מתחרטת מאוד על כל הזמן הזה שלא שמרנו על קשר קרוב. היא מאוד חסרה לי היום".
נועה הייתה תלמידת י"ב מצטיינת במגמת "מופת" בבית ספר "אורט" בערד, למדה חמש יחידות מדעי המחשב וחמש יחידות כימיה, והייתה בתהליכי התמיינות למקצועות נחשבים בצבא. שבועיים בלבד לפני שנהרגה, היא אף הספיקה להשתתף במסיבת הסיום השכבתית.
"לפני מה שקרה לא שמרתי על קשר עם חברים, זה היה דפוס שאימצתי לעצמי. אחרי שנועה נרצחה למדתי להעריך את האנשים סביבי, ואני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו יותר"
כשאת חושבת על נועה היום, מה הדבר הראשון שעולה?
"הייתה סביבה הילה. היא הייתה טהורה ועדינה", מתארת דניאלה בגעגוע, "כשהיא חייכה, היו לה גומות, ואי אפשר היה שלא להתאהב בה. היא הייתה נורא שקטה, וזו הסיבה שלא היו לה הרבה חברים קרובים. נדירים הם אלו שהצליחו להשתלב במעגל הקרוב שלה - היא בחרה אותם בפינצטה. אבל כולם רצו להיות בסביבתה. היא הייתה הילדה הכי יפה בשכבה - מבפנים ומבחוץ".
את איתן, בן זוגה של נועה שנהרג יחד עמה בממ"ד בית משפחתו, דניאלה לא הכירה אישית. "באותה תקופה שבה הם הכירו גם אני הייתי בזוגיות, אז היא הייתה מתייעצת איתי בנוגע לקשר שלה איתו. כשהם התחילו לצאת והיא הייתה מספרת לי עליו, ממש התרגשתי בשבילה. לפי הסיפורים שלה, אפשר היה להבין שהיה ביניהם חיבור מדהים".
"עדיין מחכה שהיא תענה"
השעה הייתה חמש וחצי לפנות בוקר, כשהאזעקות חתכו את דממת הלילה בבאר שבע. עשר דקות חלפו עד הגעתם של שני הטילים ששוגרו מאיראן לעיר הדרומית - אחד יורט, והשני חצה את הקיר החיצוני בקומה השישית, חדר לשני ממ"דים נפרדים, והכריע את גורלם של ארבעת השוהים בהם.
דניאלה הייתה בממ"ד ביתה עם בני משפחתה כשפתחה את הטלוויזיה וראתה שהייתה פגיעה ישירה בבאר שבע, ושיש פצועים. "לא העליתי בדעתי שזה קשור למישהו שאני מכירה", היא משחזרת. "אבל לאט לאט התחילו לרוץ שמועות שנועה נהרגה. חברים התקשרו, שאלו אם שמעתי, ובראש שלי חשבתי: 'נועה? מה קשור? אין סיכוי'.
"כששמות הנרצחים הותרו לפרסום, ושלחו הודעה בקבוצה של השכבה - באותו רגע התרסקתי לגמרי. יומיים לא יצאתי מהמיטה".
7 צפייה בגלריה
הריסות בזירת הנפילה בבאר שבע. "לא העליתי בדעתי שזה קשור למישהו שאני מכירה"
(צילום: Erik Marmor/Getty Images)
ובכל זאת, דניאלה לא הצליחה להאמין שחברת הילדות שלה כבר אינה בחיים. היא החלה לבדוק מתי נועה הייתה מחוברת בוואטסאפ לאחרונה, וגילתה גם הודעה שנשלחה ממנה באינסטגרם שבוע קודם, אליה לא שמה לב עד אז - אך גרמה לה רק לחזק את ההכחשה שבה הייתה מצויה.
"אמרתי לעצמי: 'הנה, אני אענה לה והיא תחזיר לי תשובה, והכול יהיה בסדר'. עד כדי כך לא הייתי מסוגלת להאמין שקרה משהו לנועה. שהיא כבר לא בחיים".
בחודש הראשון למותה, אף אחד מחבריה של נועה לא עזב את המשפחה שלה. ביום ההולדת שלה באוגוסט, חנכו לזכרה בערד פינת הנצחה הצופה אל הנוף המדברי - "פינה שקטה ויפה כמו שנועה הייתה", מתארת דניאלה והכאב ניכר בקולה.
"לטקס חניכת הפינה הגיעו גם חברים של איתן. הוא היה מוזיקאי ואהב לנגן בגיטרה. ישבנו שם, החברים והמשפחה, ניגנו בגיטרה ושרנו את השירים שנועה ואיתן אהבו. אפילו אז היה לי קשה להאמין שהם לא בחיים. בתחושה שלי נועה ואיתן היו צריכים להיות שם איתנו, לא קבורים מתחת לאדמה".
7 צפייה בגלריה
פינת ההנצחה לזכר נועה ואיתן בערד. "הם היו צריכים להיות כאן איתנו, ולא קבורים מתחת לאדמה"
(צילום: אוסף פרטי)
ובתוך האובדן הקשה, קרה גם משהו לא צפוי. דניאלה מתארת זאת כמתנה. "במשך כל השנתיים עד שנועה נהרגה - בעיקר בגלל שעברתי ללמוד בתיכון מחוץ לעיר - לא הייתי בקשר עם חברות הילדות שלי מערד, ובשבעה התחברתי איתן שוב. אפשר לומר שזכיתי מחדש בחברות שלי. אני באמת לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הזאת בלעדיהן".
המוות של נועה גם לימד אותה להעריך יותר את מה שיש לה. "אני מצטערת שלא צילמתי והצטלמתי מספיק עם נועה, ואין לי מספיק זיכרונות מתועדים ממנה ומהחוויות המשותפות שלנו", היא אומרת. "בכלל, לפני מה שקרה לא שמרתי על קשר עם חברים, זה היה דפוס שאימצתי לעצמי. אחרי שנועה נרצחה למדתי להעריך את האנשים סביבי, ואני לא לוקחת שום דבר כמובן מאליו יותר".
להרגיע את המלחמות הפנימיות
בערד, בין הבתים שאליהם דניאלה הגיעה לסייע, היה אחד שנחתם בזכרונה - ביתה של ניצולת שואה ערירית. "היינו אצלה, אני ועוד מתנדבת, במשך שעה שלמה, ובזמן הזה היא סיפרה לנו את סיפור חייה - מהילדות בשואה ועד העלייה ארצה.
"זה היה החלק הכי חשוב בעיניי בהתנדבות - ההקשבה והתמיכה הרגשית שהענקנו לאנשים האלו, שהרבה פעמים מתמודדים עם בדידות עצומה ורק מחפשים מישהו שיקשיב וידבר איתם".
7 צפייה בגלריה
"האוכלוסייה בערד מאוד מגוונת, והרבה פעמים זה מוביל למלחמות פנימיות בין התושבים"
(צילום: לירן תמרי )
בערד מתגוררים לא מעט עולים. חלקם ניצולי שואה. חלקם עלו מרוסיה ומאוקראינה אחרי שברחו מהמלחמה שם. "הם ציפו שהחיים שלהם בערד יהיו שקטים", אומרת דניאלה. "הפגיעה של הטיל כל כך קרוב אליהם - דווקא במקום שבו הם קיוו שימצאו שקט ושלווה - גרמה להם להרגיש שהמלחמה רודפת אותם, שהגורל שלהם הוא להיפגע. חשוב היה להקשיב להם ולגרום להם להבין שהם לא שקופים, שיש מי שרואה אותם בתוך כל הכאוס".
ובתוך כל הזירה הזאת, מחשבה אחת לא הרפתה ממנה - ההורים של נועה. הם גרים לא רחוק מהאזור שנפגע. "כל הזמן שאלתי את עצמי, אם עלינו - החברים של נועה - הנפילה הזו השפיעה בצורה קשה כל כך, אז איך היא השפיעה עליהם?"
ובכל זאת, מנקודת מבטה של דניאלה הפגיעה לא רק הוסיפה כאב לעיר - היא גם איחדה אותה. "האוכלוסייה בערד מאוד מגוונת, והרבה פעמים זה מוביל למלחמות פנימיות בין הקהילות", היא מסבירה, "אבל אחרי הפגיעה אפשר היה לראות איך כל התושבים רצו לעזור, תרמו בגדים וחפצים או הציעו את הבית שלהם למפונים.
"כנראה שהיינו צריכים מלחמה מבחוץ כדי להרגיע את המלחמות מבפנים", היא אומרת. "אני רק מקווה שהאחדות הזו תישמר ותחזק את העיר. היא זקוקה לזה".
"פגע כאן טיל איראני, וכולם יצאו מהאירוע הזה בחיים. מאז, אני כל הזמן שואלת את עצמי למה לא קרה נס כזה גם בבאר שבע. אני מעדיפה לבקר חברה בבית חולים מאשר בבית העלמין"
ובתוך כל זה - איך ההתנדבות השפיעה עלייך?
"הרגשתי מעין שקט פנימי, כזה שלא הרגשתי מאז שנועה נהרגה. פתאום הרגשתי מוגנת יותר, למרות שברור שאין שום הגיון בהרגשה הזו - לא השתנה שום דבר, ואולי אפילו להפך, הטיל פגע בעיר שבה אני גרה. אבל העובדה שהייתי בעשייה ותרמתי, גרמה לי להרגיש משמעותית - ולעומת הפעם ההיא, הפעם שלטתי בסיטואציה ולא היא זו ששלטה בי".
הנס שהתרחש בערד, כפי שהיא מתארת אותו, שבו למרות הפגיעה הישירה איש לא נהרג - מחזיר אותה דווקא אל הנס שלא קרה בבאר שבע. "פגע כאן טיל איראני, וכולם יצאו מהאירוע הזה בחיים. חלקם נפצעו אמנם, אבל זה לא סוד שהסוף היה עלול להיות גרוע בהרבה.
"מאז, אני כל הזמן שואלת את עצמי למה לא קרה נס כזה גם בבאר שבע", היא מוסיפה בכאב, "אני מעדיפה לבקר חברה בבית חולים מאשר בבית העלמין".
ארגון "לב אחד" במסגרתו דניאלה התנדבה, הפעיל מאז תחילת המלחמה כ- 18,265 מתנדבים שמגיעים לזירות נפילה, מסייעים בפינוי ובתיקון בתים שנפגעו, עובדים עם מפונים במלונות, ומעניקים סיוע לקשישים ולמשפחות של משרתי המילואים.
