בדרך חזרה מבית הקברות, אחרי ההלוויה של אחי הקטן ספי, הבטתי אל השמיים הכחולים המרצדים תוך כדי נסיעה ברכב, ומתוך השקט ששרר מסביב לחשתי ספק לעצמי-ספק לשמים: "תודה".
הייתי מלאת הוקרה וחשתי בת מזל על כך שאחי הקטן נקבר באדמתנו "רק" ארבעה ימים לאחר שנרצח במיגונית בעוטף, בזמן שניסה להציל את אחת מהבנות שהסתתרה שם מפני המחבלים.
בארבעת הימים האלו המתנו דרוכים לכל פיסת מידע ממנו או על אודות מצבו. אלו היו הארבעה ימים הכי ארוכים שנתקלתי בהם בחיי. ארבעה ימים שהרגישו לפחות כמו 843 ימים.
ארבעה ימים שהיו מורכבים משילוב מטלטל של חוסר ידיעה, חרדות ודאגה. אוי הדאגה.
בבוקרו של היום החמישי, קיבלנו את הבשורה המרה מכול. זו שהכי לא רצינו לקבל. זו שהכי פחדנו שתגיע.
ולצד כל הפחד והעצב והכאב הנורא והשוק וההלם, תחושה פנימית חזקה הבהירה לי שבאופן אבסורדי התמזל מזלנו להביא את ספי לקבורה בפרק זמן קצר.
ככל שחלפו הימים, החודשים והשנים, וככל שהתבהר מספר החטופים שלנו בעזה - הבנתי יותר ויותר מדוע הרגשתי בת מזל למרות שקברתי את אחי הקטן, שהיה רק בן 30 במותו.
בת מזל. מוזר לחשוב על צמד המילים הזה בהקשר של אירוע נורא כל כך, אבל כך הרגשתי.
האומנם הכול נגמר?
לפני שבוע, כשנתיים וחצי אחרי אותה נסיעה ברכב מבית הקברות, 843 ימים אחרי 7 באוקטובר - אבל הפעם באמת ולא רק בהרגשה - הושב ארצה ונקבר באדמת ישראל החטוף האחרון, רן גואילי.
עבורי זו הייתה סגירת מעגל אישית. הבשורה על השבתו תפסה אותי בזמן נסיעה ברכב, בעודי מסתכלת על השמיים הכחולים המרצדים.
ברדיו התנגן שיר של עידן עמדי, והמילים היחידות שהצלחתי לקלוט מתוכו היו:
"לעזאזל, כמה גיבורים יש במדינה.
נגמר נגמר נגמר,
נגמר נגמר נגמר"
השדרנית הסבירה שזהו, עכשיו הכול נגמר. ואני? מצאתי את עצמי מרימה גבה ושואלת, "האומנם? באמת נגמר? מה נגמר?"
עבור המשפחה של רן גואילי ז"ל זו רק ההתחלה, היום הראשון בחיים החדשים שלהם.
כי אולי בכלל מה שנגמר אלו הסבלנות והיכולת להמתין כל-כך הרבה זמן.
עבורם, זהו היום הראשון שלהם כמשפחה שכולה רשמית. משפחה של גיבור שהלך לעולמו והשאיר אחריו ריק.
עולם שלם שנגמר כאילו לא היה מעולם.
זהו היום הראשון בו יוכלו להתיישב על אבן ולהתייחד עם מה שנשאר מאהוב ליבם.
נגמר? מה נגמר?
אני יכולה להבין את השמחה או את ההקלה שביום הזה, ומצד שני עולה בתוכי קול שתיקה דקה על כל אלו שעולמם נגמר.
על כל הגיבורים שנותרו מאחור עם כל החלומות, עם כל הזיכרונות, עם כל מה שנגמר.
להתחיל בכל יום מחדש
עם ישראל כל-כך רוצה להצהיר על סיום ולחגוג את סופה של המלחמה הבלתי פוסקת הזו. לחתום את פרק ה-7 באוקטובר שמרצד בראשנו ללא הפסקה, 843 ימים שהוא לא מניח לנו לנפשנו.
החלום לסיים את הסיוט, ומנגד השאלה האם "נגמר" הוא אשליה של משהו שלעולם לא יקרה?
קשה לומר בקול רם שאנחנו מאושרים שרן כאן, כפי שקשה היה להגיד שהייתי בת מזל - אבל אולי זה בדיוק העניין. אולי אנחנו צריכים לשלב בתוך המציאות המשוגעת והקשה גם מילים טובות. וגם רגעים של התרפקות על הסיום המיוחל של המלחמה, ואפילו על מה שיגיע בהמשך
אולי עבורנו מה שנגמר זה דווקא מה שהיה עד ה-6 באוקטובר 23'? החיים האחרים שהיו עד אז? ואם התשובה היא כן, אז מה בעצם יש לנו מעתה והלאה?
כמישהי שאיבדה את כל עולמה, אני בוחרת להתחיל בכל יום מחדש את מה שנגמר לנו שם.
לחיים יש יכולת להחיות את עצמם בכל פעם מחדש, וההבנה הזאת היא שמביאה את האושר שכולנו כמהים לו.
קשה לומר בקול רם שאנחנו מאושרים שרן כאן, כפי שקשה היה להגיד שהייתי בת מזל - אבל אולי זה בדיוק העניין. אולי אנחנו צריכים לשלב בתוך המציאות המשוגעת והקשה גם מילים טובות. וגם רגעים של התרפקות על הסיום המיוחל של המלחמה, ואפילו על מה שיגיע בהמשך.
וההחלטה, גם אם היא פיקטיבית, שזהו, נגמר - נועדה לעזור לנו להתחיל מחדש ולהיות גיבורים.
