ותיקי נתיב העשרה מספרים על החיזוקים שקיבלו מניצולי השואה
(צילום: גל דור)
המלחמה הנוכחית, ובפרט מקרי הטבח המחרידים שבוצעו בעוטף ב-7 באוקטובר, החזירו רבים מניצולי השואה שנים אחורה והציפו טראומות ישנות מהתקופה שבה הם היו צעירים וחסרי הגנה. אולם, לצד הזיכרונות המכאיבים עולים גם רגעי התקווה והאמונה שצריך להישאר חזקים ולא לוותר, כי רק כך, רבים מהם חוזרים ואומרים, נצלח את המשבר ונצא ממנו מחוזקים יותר מכפי שנכנסנו אליו.
את התקווה והאופטימיות שלהם, ניצולי השואה מארגון "עמך" תל אביב ביקשו להעביר הלאה, לניצולי הטבח בני הדור השלישי שבימים אלו מפונים מבתיהם, חלקם גם רחוקים מבני משפחתם ומהקהילה התומכת. וכך נולדה היוזמה המרגשת "סיפור של תקווה", במסגרתה ניצולי השואה משתפים את ותיקי מושב נתיב העשרה בסיפורי ההישרדות שלהם, שמאז שפונו מבתיהם שוהים באחד ממלונות תל אביב.
"במובן מסוים, באמצעות היוזמה הזאת ניצולי השואה מעניקים את הסיפור האישי של ההתמודדות והתקווה שלהם, כמתנה עבור אחרים שהצליחו להינצל כנגד כל הסיכויים", אומרת ד"ר נועה כץ, רכזת במועדון "עמך" תל אביב ושותפה לפרויקט.
"כשכתבתי את הסיפור שלי למפונים, הרגשתי שהם עוברים חוויה דומה לזו שאני עברתי בילדותי; כמו שהם יושבים בחדרם במלון, מבודדים ממשפחתם ומהקהילה, כך גם אני נקרעתי מאמא שלי ונמסרתי למנזר בלי הסברים ומילות פרידה. הייתי שם בלי משפחה ובלי אף אחד שיגן עליי, ונאלצתי להסתדר לגמרי לבד", משתפת יוכי קוגל, הלוקחת חלק בפרויקט.
"אמנם היה לי מאוד קשה בתקופה ההיא, אבל יחד עם זאת למדתי שיש לי כוחות שלא ידעתי על קיומם קודם, ובזכותם שרדתי והפכתי למי שאני היום. הכוחות האלו סייעו לי להתמודד עם משברים נוספים שחוויתי במהלך חיי, וזה בעצם מה שרציתי לספר לוותיקים שפונו מבתיהם - שיידעו שאפשר להתגבר גם כשנראה שהכול אבוד, ושלא ישכחו שאנחנו יותר חזקים מכפי שנדמה לנו", היא מוסיפה.
"ניצולי השואה הם מקור לחוסן נפשי"
בריגיט מרקו אמנם הייתה פעוטה בתקופת השואה, אבל היא זוכרת עד היום את הפחד מהחושך ששרר במקומות המסתור שבו נאלצה להתחבא יחד עם הוריה. היא זוכרת גם את הרעב ואת הבדידות הנוראית. ולצד זה, גם את האמונה שהם יצליחו לשרוד כנגד כל הסיכויים.
"לאור מה שעברתי בילדותי, חשבתי שיהיה מאוד נכון שאתרום למפונים הוותיקים מניסיוני, ואשתף אותם איך הצלחתי לשמור על התקווה למרות כל האובדן והכאב שחוויתי בדרך", אומרת מרקו. "כדי שלא אמחץ בצפיפות של הגטו והמחנות, ולא אתפס על ידי הנאצים באקציות שהם היו נוהגים לעשות - אמא הייתה מניחה אותי בתוך עריסה שהייתה תלויה מהתקרה, ומורידה אותי משם כמה פעמים ביום כדי להאכיל ולהחליף לי. זה היה מפחיד מאוד, הייתי רעבה רוב הזמן ובודדה מאוד.
"אני מניחה שחלק משורדי הטבח הרגישו בדיוק כך בזמן שהם היו כלואים בממ"ד, ושמעו קולות ירי וצעקות של מחבלים מחוץ לבית. גם אני שמעתי קולות ירי ובמקום צעקות בערבית, אלו היו צעקות בגרמנית", מוסיפה מרקו. "אבל לצד זה אני גם זוכרת את האמונה של ההורים שלי שנצליח לשרוד, גם כשהיה נראה שאין סיכוי ושזמננו הולך ואוזל. לכן אני אומרת תמיד שאסור לאבד תקווה אף פעם וצריך להאמין שיהיה טוב ולא לוותר".
לתהליך כתיבת הסיפורים נרתמו סטודנטיות לתואר שני בביבליותרפיה בסמינר הקיבוצים בהובלת ד"ר שרית בר זקן, יוזמת הפרויקט וראש התוכנית במכללה, שכתבו יחד עם ניצולי השואה את הסיפורים האישיים שלהם. "אירועי 7 באוקטובר יצרו חווית טראומה לאומית קשה. לא אחת אנחנו שומעים השוואות אסוציאטיביות של הטבח בעוטף עם מה שעברו יהודים בשואה", אומרת ד"ר בר זקן. "הפרויקט הזה מזמן מפגש בין סיפורי תקווה של ניצולי שואה, שיכולים לשמש מקור לחוסן נפשי והשראה עבור מי שחוו טראומה קשה".
איך התנהל כל התהליך?
ד"ר בר זקן: "הגענו אליהם למועדון, ישבנו יחד וכתבנו את הסיפורים האישיים שלהם, מתוכם הוצאנו משפטים של כוח ותקווה, והדפסנו אותם על קלפים, כמעין אגרת לניצולי 7 באוקטובר. תהליך הכתיבה עם ניצולי השואה משקף להם את הכוחות והיכולת שלהם להתמודד עם קשיים, והענקת המסרים מחזקים את הערך העצמי דרך חוויה פוטנטית של תרומה לאחר. אחד הדברים שעלו מאד חזק במפגשים האלו, הוא הרצון של ניצולי השואה להעביר את המסר שהשמש בסוף תמיד זורחת".
איזה משפטים נכתבו שם, למשל?
"לדוגמה: 'יש בי בטחון שלאנשים יש כוח לעזור ולהיעזר בזמן מצוקה', או 'באותם רגעים לא האמנתי אבל ידעתי שאני, כמו עם ישראל, עם תקווה'. היה גם את המשפט המרגש - 'עזר לי לדבר עם אנשים שיכולים להבין, הרגשתי שאני יכולה לבכות כמה שאני רוצה' ועוד אחד - 'בחיים יש יופי והם חזקים מהכול'".
"בכל סיפור יש תקווה"
את הקלפים עם המסרים המחזקים שהכינו יחד עם ניצולי השואה, לקחו עמן הסטודנטיות למפגש עם קבוצת הוותיקים מנתיב העשרה.
איך קיבלו אתכם המפונים?
ד"ר בר זקן: "אפשר לומר שהיה חיבור די מיידי, ונראה שהם היו צמאים לשתף בסיפורים שלהם. המפגש נפתח עם אסוציאציות למילה 'אור', שלפעמים מקשרת אותנו דווקא למקום של החושך. קיבלנו תשובות מאד מגוונות, וזה אך הגיוני - מ'אני חושבת על האנשים שנמצאים במנהרות ומחכה ליום שבו הם יראו את האור', ועד ל'אני מחכה לקום בבוקר בבית שלי, לפתוח את התריסים ולראות את הגינה, זה משהו שאני מאד מתגעגעת אליו', וגם כמובן עלתה החשיבות של המשפחה והנכדים, שהם נקודות האור של הרבה אנשים מבוגרים בתקופה החשוכה הזאת".
בהמשך המפגש כל אחד מהמשתתפים בחר קלף או שניים עם מסרים שהוא מתחבר אליהם, ויחד עם הסטודנטיות הם נחלקו לצמדים וכתבו יחד את סיפורי החיים שלהם - אלו שהיו עד 7 באוקטובר, ואלו שהיו באותה שבת וממשיכים גם בימים אלו.
"בחרתי במשפט: 'בכל סיפור יש תקווה'", משתף גיל ניר, מפונה מנתיב העשרה. "הסיפור שלי מתחיל באסון שקרה לנו לפני 20 שנה, כשהבן שלנו נפטר בגיל צעיר. במקום לשקוע ביגון החלטנו, אשתי ואני, לאסוף את עצמנו ולהוליד עוד ילד. הילד הזה היה איתנו בממ"ד והציל אותנו מהטבח. אותו בן שנולד לנו אחרי האסון - הציל אותנו".
מירה כץ, גם היא תושבת המושב שבאותה שבת שהתה עם משפחתה בממ"ד, הסכימה אף היא לשתף בבחירתה: "בחרתי את המשפטים 'הקמתי משפחה לתפארת' ו'החיים הם יצירה ויש בזה כוח מרפא'. בכל הסבבים שעברנו במושב תמיד הייתי בעשייה. גם פה אני חייבת את העשייה, כדי שאוכל להמשיך הלאה".
"הצלחתי לנשום" משתפת גם אביבה פולד את הקלף שבו בחרה. "יצאתי לרגע מהבועה שנכנסתי אליה מאז 7 באוקטובר, ואני נפתחת לדברים אחרים ומנסה לחזור לעצמי".
יש מסר שהייתם רוצים להחזיר לניצולי השואה?
ניר: "יש את המשפט 'וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ'. אחרי שקרתה השואה, העם אסף את עצמו ובנה מדינה על אף כל הקשיים. אני כמובן לא משווה את האסון שקרה לנו עכשיו לשואה, אבל אני מאמין שגם אחרי האסון הזה, אנחנו נרבה ונפרוץ ונגיע לגבהים חדשים. ותודה להם שהם עמדו בקשיים, והביאו אותנו עד הלום".
ז'ניה ניצן: "קטונתי. אין לי מילים, רק להוריד את הכובע בפניהם. אולי הזמן עושה את שלו ומרפא".
פולד: "אני רוצה לשלוח להם חיבוק חם. כל הזמן אומרים את המשפט הזה 'לעולם לא עוד'. ועכשיו עוד יותר ליבי יוצא אליהם - רק לחבק ולהעריץ את האנשים האלה".
את סיפורי החיים שנכתבו במהלך המפגש עם ניצולי נתיב העשרה, יאחדו הסטודנטיות יחד עם הסיפורים של ניצולי השואה לחוברת אחת שתחולק לכל המשתתפים. "כתיבת הסיפורים העבירה גם אותנו תהליך מסוים", מסכמת ד"ר בר-זקן. "בסיפורים רואים כמובן את הקושי, אבל גם את הכוחות ואת האמונה של לחזור לחיים, למשפחה, לעשייה, לבישול ולטבע, ולהחזיק את המקום הזה של האור בקצה המנהרה. זה מוכיח שיש קול משותף שמאפיין את כולנו כאן".
