בהפגנה של מוצ"ש בירושלים היה קר וחשוך. מישהי חילקה צרורות קטנים של פרחים כתומים, מחווה ג'ינג'ית לאריאל וכפיר ביבס. בין הסיסמאות, הדיבורים והזעקות של קרובי החטופים, אפשר היה לחוש בהרבה רגשות - בהם כאב, ייאוש, צער, בושה, כעס, וגם עלבון, זעם ותסכול. איך זה ייתכן שמדינה חזקה וריבונית לא מצליחה להחזיר את בניה החטופים? איך יכול להיות שאחרי שהפקרנו אזרחים וחיילים, זקנים וזקנות, צעירים וצעירות, ילדים וילדות, אנחנו מפקירים אותם פעם נוספת?
הרגשתי שאי אפשר להבין את הפער, פשוט אי אפשר להכיל אותו. הפער בין המנהיגים הנחשלים והנכשלים, שמאפשרים את הזוועה הזו - לבין האנשים הפשוטים, היוצאים לרחובות וצועקים. האם למנהיגים אין מראה בבית? או שאין להם את התחושה שהם לא מסוגלים להביט בה, כל עוד יש ישראלים חטופים בעזה?
שאלתי את עצמי מה הם, אלה שאמורים להנהיג אותנו, היו כותבים להם, לו היו יכולים לשלוח להם מכתבים – ומה אנחנו, האזרחים המודאגים, כותבים להם במעשינו. הנה כמה אפשרויות אפשריות.
אל: אזרחי ישראל החטופים והנעדרים
מאת: ראש הממשלה
שלום לכם אזרחים יקרים.
חלפו 107 ימים מאז יצאתם מביתכם ועדיין לא חזרתם. כל מיני אנשים מפגינים, והמשפחות שלכם צועקות לי פה ליד הבית, וזה באמת מפריע לי לעבוד. יש לי מלחמה לנהל, ומדינה שלמה על הראש. אני ממש מבקש שתחכו בסבלנות, גם הנושא שלכם יגיע.
בברכה,
ראש הממשלה
6 צפייה בגלריה
אני משתדל למצוא פתרון לבעיה שלכם. הממונה על השבויים והנעדרים עם נטלי ויהודית רענן ששוחררו מהשבי
אל: אזרחי ישראל החטופים והנעדרים
מאת: הממונה על השבויים והנעדרים
שלום רב
קיבלתי בשמחה את המינוי כממונה על השבויים והנעדרים. אני בטוח לגמרי שיש לי את כל היכולות הנדרשות כדי לעמוד בתפקיד. עובדה, החזרתי במו ידי את שתי החטופות הראשונות – יהודית ונטלי רענן. אני רגיש ואכפתי, אני נפגש עם המשפחות שלכם כל יום, ובשאר הזמן משתדל מאוד למצוא פתרון לבעיה שלכם. אל דאגה, כנציג המדינה האחראי לשחרר אתכם אני עושה כמיטב יכולתי.
בברכה,
ממונה השו״ן
6 צפייה בגלריה
אני מצטער שהבטחתי שהאדום היחיד שתראו הוא כלניות. שרי המחנה הממלכתי עם משפחות חטופים
(מטה המשפחות)
אל: אזרחי ישראל החטופים והנעדרים
מאת: הרמטכ״ל לשעבר, שר הקבינט ויו"ר המחנה הממלכתי
שלום לכם אזרחים יקרים
נכנסתי לממשלה כי אני מאמין בלהיכנס תחת האלונקה – וגם אם האלונקה סוחבת את ראש הממשלה, אני אעשה את זה. אני רוצה להחזיר אתכם, אבל יש כמה מטרות שמתנגשות זו בזו.
ברור לי שאם אבטיח לראש הממשלה רשת ביטחון עד סוף הקדנציה, הוא יוכל להיפרד לשלום מחברי הכנסת של הימין הקיצוני, וללכת לעסקה אמיצה. אבל ברור לי גם שזו תהיה התאבדות פוליטית מבחינתי, ולכן אני מתלבט.
אני מצטער שהבטחתי לכם, כשהייתי רמטכ״ל בצוק איתן, שהאדום היחיד שתראו זה הכלניות. עוד מעט מתחילה העונה, והאדום שיש בסביבה הוא בעיקר דם של אזרחים וחיילים. אחרי שהכל ייגמר גם אני אקח אחריות, אבל בינתיים אני עסוק בהתלבטויות.
בברכה,
שר הקבינט ויו"ר המחנה הממלכתי
6 צפייה בגלריה
אני חושש ששחרור חטופים זו משימה של הממשלה, לא של הצבא. הרמטכ״ל בתרגיל בצפון
(צילום: דובר צה"ל )
אל: אזרחי ישראל החטופים והנעדרים
מאת: הרמטכ״ל
צר לי עליכם מאוד. אכפת לי, באמת. אני בין הראשונים שלקחו אחריות. אני משקיע יום ולילה בניסיונות הרואיים להשיג את המטרות שהוגדרו בידי הממשלה. קראתי את הסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה – ראיתי שכאשר התבקשו הנשאלים לדרג את חשיבות המטרות, 49% בחרו בשחרור כל החטופים, 32% - במיטוט החמאס, 10% בשיקום ההרתעה, ורק 3% בהרחקת תושבי עזה ויצירת אזור חיץ.
אומר לכם בכנות, זה לא המסר שאני מקבל מהממשלה, ובסוף גם אני צריך לבצע הנחיות כדי להוריד את הפקודות הלאה. אני קיבלתי הוראה למוטט את חמאס, לשקם את ההרתעה ולהרחיק את תושבי עזה. לא לגמרי ברור איך ממוטטים את חמאס ומשקמים את ההרתעה, ואת רוב תושבי עזה הרחקנו. אני חושש ששחרור כל החטופים זו משימה של הממשלה, לא של הצבא. רק תדעו, זה אנחנו שעושים לילות כימים, נלחמים ומתאמצים, בעוד אחרים רק מדברים.
מקווה לראותכם בקרוב.
הרמטכ"ל
אל: אזרחי ישראל החטופים והנעדרים
מאת: חפ״ש בגבעתי
הי לכם
אכפת לי, בחיי שאכפת לי. מאז הסיוט של ההוא שירה ביותם, סאמר ואלון, שהלכו עם דגל לבן, אני חושב שלוש פעמים בכל פעם לפני שאני יורה. המפקדים שלנו מזכירים לנו אתכם כל הזמן. אנחנו מנסים לחפש, באמת, אבל זה ממש קשה תוך כדי לחימה. לא לגמרי ברור איך אנחנו אמורים גם למוטט את חמאס וגם לחפש אתכם – אלה שתי משימות מנוגדות. אבל אנחנו מנסים.
אני מת להיות זה שימצא אתכם
אבי, חייל פשוט
6 צפייה בגלריה
אנחנו יוצאים מהבית, קושרים סרטים צהובים ולא נעצור עד שתחזרו. אזרחים דואגים בצומת כרכור
(צילום: מרטין וילר)
אל: אזרחי ישראל החטופים והנעדרים
מאת: אזרחי ישראל הדואגים והכואבים
חלפו 107 ימים. הלב שלנו נקרע מדאגה. העיניים שלנו דומעות. אנחנו מתפקדים כמו רוחות רפאים. מנסים לעשות מה שצריך. האחים, הבנים, בני הזוג – כל המשפחה והחברים שלנו בצבא. הלכנו ועדיין אנחנו הולכים מלוויה ללוויה, משבעה לשבעה, מהפגנה לעצרת.
אנחנו חושבים עליכם ביום ובלילה. רבים מאיתנו מתקשים לישון. קשה לנו לאכול, לשתות, ללבוש מעיל, לצחוק, כשאתם שם במנהרות – רעבים, צמאים, קפואים מקור, עצובים ומפוחדים.
רצינו שתדעו שאנחנו איתכם, שלנו באמת אכפת. אנו יוצאים מהבית, קושרים סרטים צהובים, מניפים שלטי מחאה, צועדים, מבקרים במאהלי החטופים, מגיעים להפגנות. הגרון שלנו כואב מלזעוק, וכל הטישואים בתיק נגמרו. אנחנו משתגעים מזה שלא ברור מי מכם חי או מת, לא ברור מה המצב הרפואי שלכם. אם הגיעו אליכם התרופות, או שחמאס לקחו הכל לעצמם?
אנחנו נמשיך להיאבק, לא נעצור, עד שנראה את המכוניות הלבנות עוברות את הגבול ביחד איתכם.
מחכים כל רגע שתחזרו
אוהבים ומחבקים אתכם
האנשים הפשוטים
*
(למען הסר ספק, הטקסטים המובאים כאן הם הצעות למכתבים שנוסחו בידי הח"מ בלבד).
ד״ר רבקה נריה-בן שחר היא מרצה בכירה במחלקה לתקשורת במכללת ספיר וחוקרת אורחת במכון הדסה ברנדייס.
