ניחוח עז של אוכל ביתי התפשט בבטן הספינה. מוהנד נאסר, אח במחלקת המטו-אונקולוגיה ילדים ברמב"ם ושף לעת מצוא, יצא מהמטבח עם סיר מקלובה - תבשיל אורז, עוף וירקות מטוגנים. מצויד בכפפות ובסינר הוא יצק את תכולתו למגשי נירוסטה עגולים שיונחו על שולחנות ארוחת הערב.
חבורה של צעירים וצעירות, כולם מחלימים מסרטן, עמדו מסביב, משתאים למראה היצירה הקולינרית ומצלמים את המחזה מעורר התיאבון.
- לפרטים נוספים על עמותת "גדולים מהחיים" - היכנסו לאתר העמותה
אחת מהם היא רוני המבורגר, 21, שבחייה הקצרים חלתה פעמיים בלימפומה הודג'קין, עברה כימותרפיה והשתלת מח עצם, וגם חודשיים של הקרנות בבית חולים בניו-ג'רזי. וכעת היא כאן, במסע שיט בן שמונה ימים מול חופי הולנד מטעם עמותת "גדולים מהחיים".
במלחמה מול הסרטן היא ניצחה, אבל מלחמה אחרת, זו שמתחוללת כבר כמעט שלוש שנים, גבתה ממשפחתה מחיר כבד מנשוא.
רוני המבורגר: "אני רגילה לשתף עם אחי סרטונים מצחיקים מהאינסטגרם ולשלוח לו תמונות של אוכל. נועם אהב מקלובה, ואחרי שמוהנד פתח את הסיר, האינסטינקט הראשוני שלי היה לצלם ולשלוח לו. זה אחד מהטריגרים שהיו לי במהלך המסע"
ב-22 במאי 2026, חודש לפני הנסיעה להולנד, נהרג אחיה הגדול של רוני מפגיעת רחפן נפץ במוצב בירנית שבגבול לבנון. סמ"ר נועם המבורגר ז"ל, לוחם טכנולוגיה ואחזקה בגדוד 9 של חטיבת השריון 401, הותיר בנופלו זוג הורים, ליאת ואייל, ושלוש אחיות - רוני הצעירה ממנו בשנתיים ותאומות בנות 18, עדי ויובל.
"אני רגילה לשתף עם אחי סרטונים מצחיקים מהאינסטגרם ולשלוח לו תמונות של אוכל", מספרת רוני. "נועם אהב מקלובה, ואחרי שמוהנד פתח את הסיר, האינסטינקט הראשוני שלי היה לצלם ולשלוח לו. מן הסתם לא שלחתי, אבל זה אחד מהטריגרים שהיו לי במהלך המסע.
"ערב אחד אמא שלי הציפה את הוואטסאפ המשפחתי בתמונות של נועם, ואני יושבת בחדר שלי פה בספינה, רואה את זה ומתחילה לבכות".
בדיוק אז עברה במסדרון הצר שבאגף המגורים דפנה אופיר, רכזת תוכנית "בוחרים בחיים" של העמותה ומנהלת המסע. "היא ראתה אותי בוכה והתיישבה איתי", מספרת רוני. "דיברנו והיא קצת עודדה אותי. לא שאפשר לעודד יותר מדי, אבל דפנה יודעת לומר את הדברים הנכונים".
רוני המבורגר עם אחיה, סמ"ר נועם המבורגר ז"ל. "נועם היה ילד של משפחה"
(צילום: אלבום משפחתי)
באותו שבוע סיימה אחת מאחיותיה הקטנות קורס סמב"ציות. רוני צפתה בטקס הסיום בלייב. "דיברו שם על אח שלי, וזה הציף אותי. ושוב בכיתי. אבל גם שמחתי שהיא סיימה את הקורס. והתבאסתי שאני לא שם".
להסתכל לילדים ההם בעיניים
הצטרפתי לקבוצה כמה ימים אחרי תחילת המסע, כשספינת המפרש "Summertime" הטילה עוגן בעיירה אנקהאוזן שלחוף הים הצפוני.
משתתפי התוכנית טורפים את החיים במסע שיט בהולנד
(צילום: יואב קרן, הולנד)
בפארק שמחוץ למעגן העבירה דפנה שיעור מדיטציה ודמיון מודרך, ובאותה עת הכינו חבריה לצוות - אורית טייר, אחראית שיתופי פעולה וגיוס משאבים ב"גדולים מהחיים", אמיר דרור, שמתנדב זה יותר מעשור בעמותה, ומוהנד, שמתנדב כאיש הצוות הרפואי של המסע - את הסדנה היומית.
במהלך המסע, עם תמונותיהן כילדות
(צילום: יואב קרן)
בתום השיעור, כששבו הצעירים והצעירות לספינה וירדו במדרגות אל חדר האוכל, הם הופתעו לראות תמונות שלהם כילדים קטנים תלויות באטבים על חבלים שנמתחו לאורכו ולרוחבו של החלל המחופה עץ.
התגובות היו משעשעות: "הנה אני! הנה אני!"; "איזו מכוערת אני!"; "איזה מבט כועס, זה לא השתנה!"; "וואו, זה פיפי!"; "אני נראית כמו משה דץ!"; "תראו, זאת מאיה, איזו מתוקה!".
אך עד מהרה התחלפו הצחוקים בדמעות של התרגשות. "דפנה, היית צריכה להגיד לנו לא להתאפר לפני, זה לא פייר", אמרה רואן טאהא, אחות בבית החולים שיבא, מחלימה מסרטן והסטנדאפיסטית הלא-רשמית של הקבוצה. "שמתי מסקרה של 'איב סאן לורן' והכול נמרח".
"אני לא מתגעגעת לילדה הזאת בכלל, חוץ מהשיער. איזו בלונדה, אמא!", העירה שיר, אחת המשתתפות, על גרסתה המוקטנת.
רואן טאהא (באמצע). הסטנדאפיסטית הלא-רשמית של הקבוצה
(צילום: יואב קרן)
דפנה, שבנוסף לתפקידה כמנהלת המסע הנחתה את הסדנאות, ביקשה מהחבר'ה לספר מה הם מרגישים למראה התמונות, מה היו אומרים לילד או לילדה שבצילום אילו יכלו לפגוש אותו, איזו תכונה שלו היו מאמצים בחייהם הבוגרים, ושאלות נוספות שגרמו להם לפתוח את לבם. "אפשר לשאול עוד שאלה קשה?", אמרה. "כשאתם מסתכלים על הילד שבתמונה, הייתם רוצים לעבור את כל מה שעברתם עד היום?"
"לא הייתי רוצה לעבור שוב את מה שעברתי", אמרה מאיה זדה מחולון. "לא עכשיו, לא בגיל 70 ולא בגיל מאה".
"את לא חושבת שאת מי שאת בזכות מה שעברת?", הקשתה דפנה.
מאיה: "זה נכון. אבל הייתי רוצה שהילדה שבתמונה תחיה חיים יותר טובים, יותר קלים".
מאיה זדה. "הייתי רוצה שהילדה שבתמונה תחיה חיים יותר טובים"
(צילום: יואב קרן)
בתום הסבב הקריאה דפנה את ההנחיות למשימת סיכום הסדנה: "הילד או הילדה שבתמונה לא יודעים עדיין מה צפוי להם. הם לא יודעים על המחלה, על האובדן, על הפחדים, על המשברים. הם גם לא יודעים על הכוחות שיגלו, על האנשים שיאהבו אותם, על הדרך שיעשו ועל האדם שיהפכו להיות. אז אני מזמינה אתכם לקחת רגע, להסתכל להם בעיניים. ומתוך מי שאתם היום, לכתוב להם מכתב. בהצלחה".
רוני, האחות השכולה, הקריאה בפני הנוכחים את מה שכתבה לרוני בת התשע שבתמונה. "היי ילדה יפה. דבר ראשון, תקומי ותחבקי את המשפחה שלך. תזכרי שבסוף הכול תמיד מתחיל ונגמר בהם", קולה נסדק בבכי, אך היא המשיכה. "תחזיקי את עצמך חזק, שימי חיוך על הפנים ותתחילי את המסע של החיים.
"לא משנה מה קורה בחיים, תמיד תזכרי להישאר אופטימית, כי המון כאב פיזי ונפשי עומד להגיע אליך. המון חברים יישארו מאחור. אנשים ימותו וייעלמו מהחיים שלך. אבל תזכרי שבסוף יש לך אותך ואת המשפחה שלך. ובקשה אחת ממני אליך: תני חיבוק ענקי לנועם. אוהבת אותך ואותי המון".
מאחת התמונות הביטה ילדה כתומת שיער בעלת חיוך שובב. זוהי שלי סלנט, בת 19 מהרצליה, מחלימה מסרטן עצמות מסוג יואינג סרקומה שהתגלה כשהייתה בתחילת י"א.
"כשהרופא הודיע שיש לי סרטן", היא מספרת, "השאלה הראשונה שלי הייתה: 'יינשור לי השיער?'. הוא אמר לי, 'כן'. התחלתי לבכות. בשבילי השיער היה חלק מהאופי. כולם הכירו אותי בתור 'שלי הג'ינג'ית' ופתאום נהייתי קירחת, שזה כאילו איבדתי את האופי שלי.
"בהתחלה הסתובבתי עם פאה, אבל הרגשתי שאני מנסה להיות מישהי שאני לא. ואז התחלתי להסתובב בקרחת. ולא היה אכפת לי. אילו הייתי יכולה לחזור אחורה, הייתי לוחשת לילדה הזאת שאומרים לה 'סרטן': 'אל תדאגי לגבי השיער, זה לא כזה נורא'".
שלי סלנט עם תמונת הילדות שלה. "הרגשתי שאני מנסה להיות מישהי שאני לא"
(צילום: יואב קרן)
על זרועה קעקוע עם המילה "נור" באותיות עבריות - "אור" בערבית. "כשהתחלתי את הטיפולים, פגשתי במחלקה שני ילדים קטנים מעזה - סמיר וחיירי", היא מספרת את הסיפור שמאחורי הקעקוע. "אחד היה עם אבא שלו ואחד עם סבתא שלו.
"זה היה שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר, ובהתחלה אמרתי להורים שלי: 'מה לעזאזל הם עושים פה? שיחזרו לעזה'. אבל עם הזמן התחלתי להסתכל עליהם לא בתור עזתים, אלא בתור ילדים. ואז בתור חברים. ובסוף ראיתי בהם אחים קטנים. רק חיכיתי לבוא לשם כדי לשחק איתם. הם פשוט היו האור שלי.
"אח שלי, ששירת אז בתותחנים, הגיע מהצבא אחרי חודש וחצי וראה אותי משחקת עם שני ילדים עזתים. זה היה הזוי".
כשסיימה את הטיפולים, נתנה לכל אחד מהילדים העזתים תמונה שלה איתו. "ביקשתי מאחד העובדים במחלקה, לכתוב מאחורה בערבית שאני אוהבת אותם מאוד ושאזכור אותם תמיד.
"כשהגעתי לביקורת הראשונה, העובד הסוציאלי סיפר לי שחיירי סיים עם הטיפולים וחזר לעזה, ושסמיר עבר השתלת מח עצם והוא במצב לא טוב. ואז, בביקורת הבאה שלי, העובד הסוציאלי עדכן אותי שסמיר נפטר. זה היה ממש יומיים לפני יום הזיכרון, ואנחנו משפחה שכולה: דוד שלי, רס"ן ארז פלקסר ז"ל, טייס מסוקי קרב בחיל האוויר, נהרג בתאונת אימונים ב-2013. יצא מצב שהייתי בקבר של דוד שלי, חלל צה"ל, ובוכה על ילד עזתי.
"מצד אחד, שנאתי את עצמי באותו רגע. מצד שני, סמיר עזר לי מאוד בהתמודדות עם הטיפולים. ואחד החברים הכי טובים שלי במחלקה היה חרדי, נחמן. לצערי, גם הוא נפטר. וכל זה גרם לי להבין שבן אדם הוא בן אדם. וילד הוא ילד. המחלה לימדה אותי לראות את הטוב באנשים".
בזמן הריאיון צץ לפתע פרפר לבן וריחף מעל הסיפון. "לדעתי זה סמיר שבא לבקר אותנו", אמרה שלי. "אני לא צוחקת. אני מאמינה בפרפרים!".
שלי סלנט עם סמיר וחיירי, חולי סרטן מעזה. "הם היו האור שלי"
(צילום: אוסף פרטי)
כמעט כולם כאן איבדו חברים שהכירו במהלך האשפוזים, ובטיולים של ילדים חולי סרטן לחו"ל. על כיסוי הטלפון של אחת ממשתתפות המסע, מדבקה עם תמונת נער בתוך ציור של שמש והכיתוב: "תהיו שמש, תהיו שֹׁהַם". זה נראה כמו סטיקר של אחד הנופלים במלחמה - אלא ששֹׁהַם נפטר מסרטן.
יסמין גור-ארי, בת 19 וחצי מצור הדסה, מחלימה מלוקמיה, מספרת על שני חברים שאיבדה. אחד מהם הוא ניב עזרא, לוחם אגוז שחלה בסרטן אחרי שהספיק להילחם בעזה ובלבנון. הוא נפטר ב-11 באוגוסט 2025 והוכר כחלל צה"ל.
"למרות שכבר היה חייל, ניב היה מאושפז איתי בהמטו-אונקולוגית ילדים בעין כרם", היא מספרת. "והייתה איתי גם ילדה בשם אליאן, עם לוקמיה כמו שלי. המצב שלה הידרדר, ואחרי כמה שבועות היא נפטרה. כשזה קרה, אמרתי: 'אני הבאה בתור'. היינו באותו שלב בפרוטוקול הטיפול. אותם כדורים, אותם סטרואידים. אבל הרופאה, ד"ר סיגל וינרב, אמרה לי שזה לא אותו מקרה, שאני צריכה להמשיך בטיפולים - ושאני אעבור את זה.
"בהזדמנות זו חשוב לי להודות לה ולשאר הצוות - מנהל המחלקה ד"ר גל גולדשטיין, האחות הראשית, כרמלה כהן, והאחות המתאמת, ז'אנה רייכלגאוז. הם פשוט מלאכים".
שלי סלנט: "כשהתחלתי את הטיפולים, פגשתי במחלקה שני ילדים קטנים מעזה - סמיר וחיירי. זה היה שלושה שבועות אחרי 7 באוקטובר, ובהתחלה אמרתי להורים שלי: 'מה לעזאזל הם עושים פה? שיחזרו לעזה'. אבל עם הזמן התחלתי להסתכל עליהם לא בתור עזתים, אלא בתור ילדים. ובסוף ראיתי בהם אחים קטנים"
"יש לי רשימה מאוד ארוכה של חברים שנפטרו מהמחלה", מספרת רוני המבורגר. "רק מתחילת 2026 נפטרו שלושה חברים שהיו מאוד קרובים אליי. ביום האחרון של ההקרנות בניו-ג'רזי הודיעו לי שהחבר הכי טוב שלי במחלקה נפטר. זה הכניס אותי לדאון קשה מאוד. רק לאחרונה הצלחתי לצאת ממנו. ואז אחי נועם נפל".
"התיקון שלי"
רוני נולדה בעיר נשר שליד חיפה. כשהייתה בת שלוש כילתה שריפה את בית המשפחה, והם עברו לעתלית. היא אובחנה לראשונה בספטמבר 2022, כשהייתה בת 17.
"קמתי בוקר אחד והצוואר שלי היה ממש נפוח, בגודל של שני תפוזים. עשו ביופסיה והבינו שזה סרטן. קיבלתי את זה בשיא האדישות. עדיין לא הבנתי מה מצפה לי. זה היה בשבועיים הראשונים של כיתה י"ב. עזבתי את בית הספר והתחלתי טיפולים בבית החולים רמב"ם".
רוני המבורגר. "עלינו לקבר, ושעה אחרי זה כבר יצאתי לשדה התעופה"
(צילום: יואב קרן)
אחרי חצי שנה, שבמהלכה עברה 12 טיפולים כימותרפיים, התבשרה רוני כי החלימה. "כעבור ארבעה חודשים טסנו כל המשפחה לצרפת - זו הייתה הטיסה האחרונה שלנו יחד.
"חזרנו יום לפני 7 באוקטובר, בערב שמחת תורה. שלושה ימים אחר כך הרגשתי שיש לי שוב משהו בצוואר. הרופאה שלחה אותי לביופסיה - והתברר שחזר לי הסרטן. התפרקתי. הפעם כבר הבנתי מה אני הולכת לעבור".
שלושה ימים אחרי שהתבשרה כי הסרטן חזר, אחיה נועם התגייס. כבוגר י"ג-י"ד בהנדסאות הוא שובץ לחיל הטכנולוגיה והאחזקה (טנ"א), ונמנה על הצוותים הקדמיים שמתקנים את הטנקים והכלים ההנדסיים בשטחי הלחימה, לא פעם תחת אש.
"כשהייתי עם אמא שלי בטיפולים בארה"ב, נועם היה בעזה וברפיח", מספרת רוני. "הייתי בכיסא גלגלים, מותשת מהטיפולים, ופתאום באמצע הלילה - כשבארץ כבר בוקר - היינו מקבלות ממנו הודעה: 'יש אצלנו בגדוד שלושה הרוגים. אני בסדר'. בכל פעם ששמענו על תקרית בעזה, זה היה מקפיץ אותנו".
אחיה יצא הביתה רק לעיתים רחוקות. אבל כשהגיע, הוא הקדיש את כל-כולו ליקיריו. "ילדים בגילו חוזרים מהצבא וישר יוצאים עם חברים. נועם היה ילד של משפחה. מגיע הביתה, עושה צחוקים, מנסה להרים לי חיוך. אפילו היה מחליף לי את הדלי שהייתי מקיאה לתוכו בגלל הטיפולים. היה מכין לי אוכל. הוא אהב לעשות על האש. נועם ואני היינו החברים הכי טובים".
רוני ואמה בהלוויה של נועם ז"ל. "בהתחלה אמרתי שאין סיכוי שאני טסה"
(צילום: אביהו שפירא)
אל תוכנית "בוחרים בחיים" התוודעה רוני אחרי שהחלימה בפעם השנייה. "דפנה התקשרה לאמא שלי וסיפרה לה על התוכנית. בהתחלה קצת התנגדתי כי הייתי מותשת מהטיפולים, לא היה לי כוח לשמוע על עמותות. בסוף הסכמתי".
זו פעם שנייה שהיא מצטרפת למסע להולנד, שיאו של תהליך בן חצי שנה הכולל מפגשים של פעם בשבועיים בגבעתיים וארבעה "גיבושונים" של שלושה ימים במקומות שונים בארץ. "הפעם הראשונה שלי במסע להולנד הייתה ב-2025, אבל לא ממש התחברתי. הייתי יושבת ליד הקיר ובוכה. לא דיברתי, לא השתתפתי ולא הקשבתי".
השנה החליטה לעשות "מועד ב'". זה היה עוד לפני נפילת אחיה. "ביקשתי מדפנה שתיתן לי הזדמנות נוספת לצאת למסע, והיא הסכימה. הפעם הגעתי למפגשים בגבעתיים בראש פתוח. אמרתי, זה יהיה התיקון שלי".
ואז, ב-22 במאי 2026, הגיעה הבשורה הנוראה מכל. "זה היה בחג שבועות. אמא שלי ואני התקשרנו אליו בווידאו והוא לא ענה. בדיעבד התברר שהמקרה קרה בזמן שאנחנו מתקשרות אליו, ממש באותן דקות".
אחרי נפילת אחיך שקלת לבטל את הנסיעה להולנד?
"בהתחלה אמרתי שאין סיכוי שאני טסה. אבל נגמרה השבעה, והבנתי שאני חייבת איכשהו לצאת מהבית. ואם אני יוצאת בזמן השלושים, זה רק בשביל להיות במסע עם דפנה, כי היא יודעת לומר את הדברים שעוזרים לי לקום.
"דפנה גם הגיעה להלוויה של נועם. היא באה גם לשבעה. התייעצתי איתה ועם ההורים, והחלטנו שאטוס בכל זאת".
רוני (באמצע) עם החברות למסע. "הפעם הגעתי בראש פתוח"
(צילום: יואב קרן)
הטיסה להולנד הייתה בדיוק ביום האזכרה לאחיה. "עלינו לקבר, ושעה אחרי זה כבר יצאתי לשדה התעופה".
ההשתתפות בתוכנית בפעם השנייה, אומרת רוני, עזרה לה בהתמודדות. "'בוחרים בחיים' אפשרה לי להסתכל גם על הדברים הטובים בחיים. אני ילדה בת 21 ועברתי דברים שאנשים בני 60 ו-70 לא עברו. אני יכולה כבר לצאת לפנסיה. לא הרבה אנשים היו שורדים את זה".
"רוצה לטרוף את העולם"
עמותת "גדולים מהחיים" הוקמה בשנת 2000 על ידי הורים לילדים שחלו בסרטן, במטרה לשפר את איכות חייהם ורווחתם של הילדים ומשפחותיהם, ולקדם את המחקר הרפואי והמענה הטיפולי.
"חרתנו על הדגל שלנו שלושה ערכים: שמחה, בריאות ותקווה", מסבירה מנכ"לית העמותה, אפרת ליכטמן. "'גדולים מהחיים' זה לא רק ארגון, זו תפיסת עולם".
משתתפי המסע בפעילות משותפת עם הקהילה היהודית בהולנד. "זה לא רק ארגון, זו תפיסת עולם"
(צילום: יואב קרן)
העמותה מובילה שורה של מיזמים ובהם "טיול החלומות" לארה"ב שמתקיים פעמיים בשנה, ובמסגרתו מטיסה העמותה עשרות ילדים חולי סרטן לטיול של שבועיים בלוס-אנג'לס או באורלנדו שבפלורידה.
בין שלל פעילויות העמותה גם שתי תוכניות שנתיות - "גמאני", המיועדת לתלמידי כיתות ט'-י"ב, ו"בוחרים בחיים" - תוכנית העצמה לצעירים בגילאי 18 עד 30, שהמסע להולנד הוא חלק ממנה.
שלא כמו טיולי החלומות, שמתמקדים בכיף ובחוויה, משתתפי "בוחרים בחיים" באו לעבוד: הם מכינים את האוכל, עושים תורנויות מטבח וניקיון, מארגנים ומעבירים ערבי הווי ופעילויות חברתיות ואפילו מסייעים לג'ונתן וולרס, הסקיפר ובעל הספינה, בהרמת המפרשים ובקיפולם.
באו לעבוד. דניאל רייכטלר מבשל על הספינה
(צילום: יואב קרן)
בכל אחד מהימים מתקיימת סדנה בהנחיית דפנה, המאפשרת למשתתפים להיפתח בפני צעירים וצעירות שהחלימו גם הם מסרטן.
"אני נמצאת פה עם אנשים שמרגישים כמוני, שעברו את מה שאני עברתי, ושמבינים אותי ממש", אומרת יסמין גור-ארי. "לא מרגישה כמו עוף מוזר בחדר. גם בסדנאות וגם בזמן הפנוי, בשיחות על הסיפון, בטיולים בחוף.
"כשמישהי אומרת, 'וואי, השיער לא מסתדר לי', בחורה שלא עברה כימו לא תבין על מה היא מדברת. אבל מי שחלתה יודעת שכשיער שנשר בטיפולים מתחיל לגדול מחדש, הוא מאוד בעייתי".
"נמצאת פה עם אנשים שמרגישים כמוני, לא מרגישה כמו עוף מוזר בחדר"
(צילום: יואב קרן)
באחת משיחות המסדרון האלה שמעתי מישהו אומר לחבריו: "אנחנו באותה סירה". תרתי-משמע. קוראים לו דניאל רייכטלר, בן 19 וחצי מראשון לציון, חובש כיפה ומחלים מלוקמיה.
"כאן אני יכול לפתוח ולדבר על הכול עם אנשים שמבינים אותי", הוא אומר. "אפילו ברמה שלא צריך להסביר כל מושג רפואי, דברים שאנשים שלא חלו בסרטן מסתכלים עליי בעיניים פעורות כשאני מדבר עליהם.
"אפילו הצחוקים וההומור השחור של מחלקת ילדים. למשל, הייתה מישהי שהגיעה למחלקה בשניידר ושאלה אם אפשר לקבל חדר עם נוף לים. מה לעשות, בפתח-תקווה אין נוף לים. אמרתי לה: 'אם את רוצה, אני יכול לדאוג לך לחדר עם נוף לבדיקות שתן...'"
דניאל רייכטלר. צחוקים והומור השחור
(צילום: יואב קרן)
איתן פינק, שהשתתף לפני כעשור במסע להולנד אחרי שהחלים מסרטן, הצטרף הפעם לקבוצה כמתנדב וכחונך, ובעיקר - כדוגמה לכך שיש חיים אחרי המחלה. פינק, איש תקשורת, סיפר באחד המפגשים מה נתנה לו התוכנית.
"כשיצאתי למסע הייתי בן 18, וכמעט עשר שנים אחרי אני מרגיש את השינוי שעברתי, הרבה בזכות 'בוחרים בחיים'. אחרי המחלה בחרתי להתנדב לצבא, אחר כך הלכתי ללמוד, והתחלתי לעבוד, והרבה מהדברים האלה לא היו קורים אם לא הייתי מבין איך לגשת לחיים בתור מחלים סרטן.
"אני מסתכל על החבר'ה האלה ורואה את עצמי לפני עשור. וזה מאוד מרגש, כי אני יודע מה עוד מצפה להם ולאיזה פסגות הם עוד יגיעו".
ההתנדבות, אגב, היא נדבך חשוב מאוד בתהליך ההחלמה והחזרה לחיים. "למרות שקיבלתי פטור, אני רוצה להתנדב לצה"ל", אומרת שלי סלנט. "אולי אני לא יכולה להיות לוחמת, אבל אני יכולה לעשות כל דבר אחר". בימים אלה היא בעיצומו של תהליך שבסיומו יחליט הצבא אם לאפשר לה להתנדב.
דניאל: "אחרי שסיימתי י"ב רציתי להתנדב לצה"ל, אבל לא הסכימו לקבל אותי כי הייתי עדיין ב'אחזקה' - תקופה של שנה וחצי אחרי סיום הטיפול האקטיבי, שמהלכה קיבלתי כדורי כימו. הם אמרו שאני צריך להיות נקי לגמרי שישה-שבעה חודשים כדי להתנדב.
"לא רציתי לבזבז שנה שלמה והחלטתי להתחיל ללמוד. כרגע אני סטודנט להנדסת תוכנה ב'מכון לב'. התכנון שלי הוא לסיים את התואר, להתנדב לצבא ואחר כך להמשיך בתחום שלמדתי".
ופאא אלקרינאווי (באמצע). "עברתי מה שהילדים האלו עברו. אני יכולה להבין אותם"
(צילום: יואב קרן)
ופאא אלקרינאווי מהעיר רהט, עובדת סוציאלית ומחלימה מסרטן השד, מתנדבת ב"בית שולמית" בבאר-שבע. זהו חלק ממיזם "גני החלומות" של העמותה, המיועדים לילדים בגילאי שלוש עד שש שמחלימים מסרטן. גן נוסף פועל בכפר אז"ר, סמוך לבית החולים שיבא, ובהמשך מתוכננים לקום גנים נוספים.
"הגן שאני מתנדבת בו כולל שתי כיתות - אחת לילדים יהודים ואחת לילדים ערבים, אבל יש הרבה פעילויות משותפות", מספרת וופא, 31, שהשתתפה גם היא במסע להולנד. "המטרה שלו היא לאפשר להם לצמוח ולגדול באווירה סטרילית ולתת מענה לצרכים המיוחדים שלהם.
"אלה ילדים שעברו כימו, שנכנסו ויצאו מבתי חולים כמעט כל חייהם, שהיו שנה שלמה באשפוז. הרבה מהם סובלים מבעיות התנהגות, מהפרעות קשב, מקשיים חברתיים. אני מתנדבת שם פעם בשבוע כעובדת סוציאלית וכמטפלת באמנות. משחקת ומציירת איתם. עברתי מה שהם עברו, אמנם לא כילדה, כך שאני יכולה להבין אותם".
במפגש עם הקהילה הישראלית בהולנד, שנערך ביום האחרון של המסע, סיפרה וופא את סיפורה, וזכתה למחיאות כפיים. "ועכשיו יש לנו הפתעה קטנה בשבילך", אמרה לה דפנה. על המסך הוקרן סרטון של ילדי הגן, מנופפים בידיהם ומברכים אותה בערבית.
אביב מויאל מנגן על הסיפון. "כששמעתי את המילה סרטן, אמרתי לעצמי: 'זהו, הגיע הזמן להיפרד'"
(צילום: יואב קרן)
בתום המפגש ניגש את האורגן שבצד אחד ממשתתפי המסע, אביב מויאל, והחל לנגן את "רפסודיה בוהמית" של קווין. חבריו התאספו סביבו ושרו. אביב, בן 19 וחצי, מנגן גם על מלודיקה - מין שילוב של אקורדיאון ומפוחית, ומלחין וכותב שירים, ובין לבין גם לומד יפנית.
אביב גדל במציאות לא פשוטה. "אבא שלי סובל ממחלה שעם הזמן גורמת לו לאבד את הראייה והשמיעה, והיום הוא עיוור וחירש כמעט לגמרי", הוא מספר.
אביב מויאל: "אחרי שנה בבידוד, פתאום אתה רואה עולם. אבל יש גם פחד: לא הייתי שנה בבית הספר - מה הפסדתי? אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן, שלא באו לבקר אותי - אנחנו עדיין חברים?"
הוא עצמו אובחן עם לוקמיה בגיל 16. "התעוררתי בשש בבוקר ולא יכולתי לזוז. אמא שלי מצאה אותי על הרצפה. מדדו לי 41.5 מעלות חום, שזה על סף מוות. אחרי שלושה ימים של בדיקות, הרופא אמר לי: 'אנחנו צריכים לבשר לך שיש לך לוקמיה'. לא ידעתי מה זה אומר. שאלתי אותם, 'זה משהו קשה?'. אמרו לי: 'זה סרטן'.
"כששמעתי את המילה סרטן, אמרתי לעצמי: 'זהו, הגיע הזמן להיפרד'. הראש שלי ראה רק שחור. אבל הרופא אמר, 'אל תדאג, יש פרוטוקול טיפולים, אתה לא תמות'. נכנסתי לגוגל וראיתי שבסוג הזה של הסרטן יש 90 אחוזי הצלחה. ואז חשבתי: מה אם אני בעשרה אחוז שהטיפול שלהם לא מצליח?"
הטיפולים היו אמורים להימשך בין תשעה לעשרה חודשים, אבל נמשכו שנה בגלל סיבוכים. "כמובן שלא יכולתי ללכת לבית ספר, אז למדתי בזום. רק אחר שסיימתי את הטיפולים האינטנסיביים, ועברתי לשלב ה'אחזקה', יכולתי לחזור לכיתה ולראות סוף סוף את החברים שלי.
"אחרי שנה בבידוד, פתאום אתה רואה עולם. אבל יש גם פחד: לא הייתי שנה בבית הספר - מה הפסדתי? אנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן, שלא באו לבקר אותי - אנחנו עדיין חברים?"
אביב מויאל. "אם ניצחתי את הסרטן, אני יכול לעשות הכול"
(צילום: יואב קרן)
אל העמותה התוודע אביב בזמן הטיפולים. "היו במחלקה בנות שירות, אבל לא התחברתי אליהן. רציתי שקט, להיות עם עצמי. אבל הייתה בת שירות של 'גדולים מהחיים' שהתחברתי אליה מיד. קוראים לה ארבל. היה לי נורא כיף לדבר איתה, לצחוק איתה. אם מישהי גורמת לך לצחוק בסיטואציה כזו - זה הדבר הכי מדהים בעולם".
כשסיים את הטיפולים יצא לטיול החלומות בלוס-אנג'לס. "זו הייתה חוויה כיפית, כל האטרקציות, אבל היה לי קשה מבחינה חברתית. לא כל כך השתלבתי".
שלא כמו בטיול לארה"ב, במסע להולנד הוא השתלב מיד. "זה לא שאתה מגיע לטיול ונזרק עם מלא אנשים שאתה לא מכיר", מסביר אביב. "נותנים לך חצי שנה להכיר אותם, במפגשים בגבעתיים ובגיבושונים, ואז אתה רץ איתם לחו"ל, וזה הכי כיף שיש.
"נהיינו אחים. ליאור פה אח שלי, רביד אח שלי, כולם. הם הרבה יותר מחברים. והם נותנים לי כוחות מטורפים. אני אוהב גם את העמותות האחרות ומעריך אותן בטירוף, אבל חוויה כזו לא הייתה לי".
"הם הרבה יותר מחברים, והם נותנים לי כוחות מטורפים"
(צילום: יואב קרן)
כרגע הוא עובד כדי לחסוך כסף - וגם תורם לילדים חולים. "אחרי שהחלמתי, עבדתי חמישה חודשים ב'ג'פניקה' בחולון בתור אורז משלוחים, ובכל חודש לקחתי 500 שקל מתוך המשכורת וקניתי איתם צעצועים. היום אני עובד במחסן ומרוויח יותר, אז אני קונה צעצועים ב-1,000 שקל כל חודש. את הצעצועים אני מעביר לעמותת 'רחשי לב', שמחלקת אותם לילדים חולי סרטן שמאושפזים בשיבא".
בשנה הבאה מתכנן אביב לעשות שירות לאומי, ולאחר מכן הוא חולם לטוס ליפן וללמוד שם. "אני רוצה לטרוף את העולם. אם ניצחתי את הסרטן, אני יכול לעשות הכול".
טראומה שלא חולפת
הצעירה שבין משתתפי המסע הי
א מאיה זדה, בת 18 וחצי מחולון, מחלימה מיואינג סרקומה. המחלה התגלתה אצלה בינואר 2024. "היו לי כאבי בטן ללא הפסקה. עברתי אולטרסאונד וראו בבטן גוש של 17 ס"מ. עשו ישר ביופסיה, ואז הרופאה הודיעה לנו: 'זה סרטן'.
"הייתי בטוחה שאני עומדת למות. אמרתי: 'טוב, היה מאוד נחמד בתקופה הקצרה שלי כאן'. באותו רגע התבאסתי על זה שעשו לי גשר בשיניים. אמרתי לעצמי, 'סתם הוציאו עליי כסף לגשר כשאני הולכת למות'".
איך הגיבו החברות והחברים בבית הספר?
"בהתחלה לא רציתי לספר לכל הכיתה על המחלה, אבל המחנכת אמרה להם: 'מאיה לא תהיה פה תקופה' - אז כולם הבינו שיש לי סרטן. לא צריך להיות גאון. יום בהיר אחד הם הגיעו אליי הביתה עם דובי בגודל של מטר וחצי. אבא שלי שונא את הדובי הזה כי הוא תופס אבק, אבל אני מתה עליו".
גם היא, כמו ילדים חולי סרטן אחרים, למדה בזום. "הייתי אמורה לעשות 10 יחידות מדעי המחשב, אבל נתקעתי עם 5 יחידות".
מאיה זדה: "הייתי בטוחה שאני עומדת למות. אמרתי: 'טוב, היה מאוד נחמד בתקופה הקצרה שלי כאן'. באותו רגע התבאסתי על זה שעשו לי גשר בשיניים. אמרתי לעצמי, 'סתם הוציאו עליי כסף לגשר כשאני הולכת למות'"
מאיה עברה תשעה טיפולים כימותרפיים, ניתוח להסרת שאריות הגידול וגם הקרנות. הטיפול האחרון היה ב-11 בנובמבר 2024. "אני זוכרת את הרגע שבו הודיעו לי שה'פאט סי-טי' יצא נקי. צרחתי, 'אומייגאד, אני נקייה'. זה היה לקראת יום ההולדת שלי, אז הלכנו כל המשפחה לחגוג במסעדה. אמרתי, אני רק בת 17, כל החיים עדיין לפניי".
כרגע היא עובדת בסניף של "פוקס-הום" בקניון חולון, לומדת לפסיכומטרי ומקווה להתקבל ללימודי רפואה. "זה משהו שחשבתי עליו עוד לפני המחלה, היום הכיוון שלי הוא אונקולוגיה, עם התמחות בסרקומה".
מה נתנה לך תוכנית "בוחרים לחיים"?
מאיה: "אנשים לא תמיד מבינים שסרטן זו טראומה שלא חולפת אחרי ההחלמה. היה לי בבטן גוש ענק, והוציאו לי אותו, ועברתי כימו, ונשר לי השיער. וכל הזמן מנקרת המחשבה: 'מה אם זה יחזור?'
"דפנה, ואורית, ושאר הצוות, מלמדים אותנו להסתכל על זה בפרופורציות: הייתי חולה במשך שנה. אם אגיע לגיל מאה, זה רק אחוז אחד מהחיים. בזכות התוכנית אנחנו לומדים לעשות את ההפרדה בין הסרטן לבין שאר החיים. אנחנו לא רק מחלימי סרטן; אנחנו הרבה יותר מזה".
צוות העמותה, מימין: אורית, דפנה ואפרת. "'גדולים מהחיים' זה חתונה לנצח"
(צילום: יואב קרן)
מאיה מספרת על רגע אחד במסע שממחיש זאת: "אתמול, כשעגנו באחת העיירות, הלכתי להסתובב עם שלי, רוני ויסמין. וזה הרגיש כל כך נורמלי, לדבר על משהו שהוא לא סרטן, כשלאף אחד מסביב אין מושג שהיה לנו סרטן".
"בית משוגעים"
הנורמליות הזו באה לידי ביטוי בערב ההווי שארגן ליאור, ממשתתפי המסע. כל אחד היה צריך לבחור מספר בין 0 ל-200, ולכל מספר הייתה מוצמדת שאלה, שהיה עליו לענות עליה, או משימה ("למשל: "תארי לקבוצה את הסקיפר של הספינה בפנטומימה בלבד", או: "ספר לקבוצה בדיחה גרועה במיוחד ואם אף אחד לא צוחק, תעשה חמש סקווטים").
"כשהתבקשה אחת המשתתפות לתאר את המסע במילה אחת, היא ענתה: "אפשר שתי מילים? בית משוגעים". ומישהו זרק מהצד: "האח הגדול".
"זה הרגיש כל כך נורמלי, לדבר על משהו שהוא לא סרטן". בנות המסע בחיבוק קבוצתי
(צילום: יואב קרן)
לשאלה "אם הייתי יכולה למחוק זיכרון אחד מהתקופה של טיפולים, הייתי מוחקת...", השיבה אחת המשתתפות: "את ההקאות. את ההרגשה שאני סיעודית, שאני צריכה שיאכילו אותי, שיקלחו אותי. שאחותי מצחצחת לי שיניים. ואת הגועל שהיה לי מריחות. לא יכולתי להריח את זה שאימא שלי מכינה מרק בבית. בפעם הראשונה שהיא הכינה מרק אחרי שסיימתי את הטיפולים, היא ואני התחלנו לצרוח בבית, כי הבנו שאני כבר לא מקיאה מהריח שלו".
רואן, שבחרה במספר 82, נשאלה: "החיבוק או המילה הטובה שקיבלתי כאן במסע, והיו בול במקום, היו מ...?"
"זה לא היה חיבוק", השיבה, "אבל זה היה רגע של דאגה, כשנפלתי בטיול אופניים וראיתי את כולם רצים אליי. ומוהנד כל כך מתוק, מגיע אליי ואני פותחת את העיניים ומתחילה לקלל אותו. ודפנה מעליי: 'תנשמי, תנשמי!'
"לפני שהתחלנו את טיול האופניים, איתן שאל: 'מי ייפול ראשון?' ואמרתי - 'אני, אני'. לא עברו 30 שניות, וזה קרה. וזה היה מצחיק. אבל בעיקר מחמם את הלב, לראות את הדאגה של כולם".
"אם הייתי יכולה למחוק זיכרון אחד מהתקופה של טיפולים, הייתי מוחקת את ההקאות. את ההרגשה שאני סיעודית. ואת הגועל שהיה לי מריחות. בפעם הראשונה שאמא שלי הכינה מרק אחרי שסיימתי את הטיפולים, היא ואני התחלנו לצרוח בבית, כי הבנו שאני כבר לא מקיאה מהריח שלו"
אורית, שזו הפעם הראשונה שלה במסע, סיפרה בשיחת הסיכום על ההיכרות שלה עם התוכנית ועם דפנה. "הגעתי לעמותה לפני שלוש שנים כמגייסת כספים ושיתופי פעולה עסקיים, ולא היה לי עדיין מקום לשבת. אז ישבתי במקום של דפנה, שהייתה בטיול בתאילנד עם הבת שלה. על הקיר במשרד היה לוח עם מלא מכתבים ופתקים ותמונות, ששלחו לה אנשים לאורך השנים שהיא עובדת בעמותה.
"מישהי כתבה לה: 'דפנה, היה שווה לעבור סרטן רק בשביל להכיר מישהי כמוך ולעבור כזה מסע'. כשקראתי את זה אמרתי: 'כנראה שהגעתי למקום הנכון'. היה לי מדהים עם כל אחד ואחת מכם. חלק מכם הזכירו לי את עצמי, חלק הרגשתי שאני כמו אמא שלהם, ועם חלק כמו החברה הכי טובה. וכולכם נתתם לי השראה".
המנכ"לית אפרת הוסיפה: "התוכנית הזאת, לפני הכול, אפשרה לכם לצחוק באמת, כמו שהרבה זמן לא צחקתם. אז אני מאחלת לכם לצחוק עוד הרבה, ולטרוף את החיים, ולחיות אותם במלואם.
"'גדולים מהחיים' זה חתונה לנצח. תמיד תהיו חלק מהמשפחה הזאת, ואתם מוזמנים לחזור עם רעיונות שיהיו לכם, או להתנדב במחנות ובתוכניות הקיץ. ואת מה שקיבלתם כאן - להעביר הלאה.
"לראות את הצעירים האמיצים האלה עוברים תהליך משנה חיים הוא זכות גדולה עבורי", אומרת אפרת. "אני רואה אותם בשטח, מגיעים עם שכבות של כאב, פחד ולעיתים גם אובדן משמעות, ולאט לאט מתקלפים, מתמסרים לתהליך, לוקחים מחדש אחריות על חייהם ומגלים שגם אחרי משבר קשה אפשר לקום, להתחזק ולצמוח".
חברי המסע במהלך השיט. "אנשים לא תמיד מבינים שסרטן זו טראומה שלא חולפת אחרי ההחלמה"
(צילום: יואב קרן)
בתום המסע, בנמל התעופה סכיפהול, האוטובוס חנה רחוק משער הכניסה לאולם הטיסות היוצאות, ונאלצנו ללכת כמה דקות ברגל בחום של 35 מעלות. כמה מהחבר'ה התלוננו, ואז ליאור העיר: "חבר'ה, בחרתם בחיים, תתמודדו". וגם זה היה סוג של סיכום למסע "בוחרים בחיים".
הכותב היה אורח של עמותת "גדולים מהחיים"
