מול הבניין שבו נולד וגדל בקריית ים עומד שמעון וונדה, ומביט באנדרטה שיצר בידיו. שתי דמויות מחובקות, עטופות בנטלה המסורתית, מספרות את סיפורם של יהודי אתיופיה - סיפור של 2,500 שנות כמיהה, שהגשימו במסע מלא סכנות אל הארץ המובטחת. סיפור שכמעט נקבר יחד עם אלו שלא שרדו את הדרך המטלטלת, ולא זכו לנשק את אדמת ארץ הקודש.
בין סוף שנות ה-70 לתחילת שנות ה-90 ניסו עשרות אלפי יהודים לעזוב את אתיופיה ולעלות לישראל. רובם עשו זאת דרך סודן, במסע מפרך שכלל הליכה רגלית של מאות קילומטרים במדבר, שהייה במחנות פליטים בתנאים קשים, ולבסוף העפלה חשאית ארצה באמצעות מבצעים שערכו המוסד וצה"ל. שיא העלייה היה במבצע משה (1985-1984) ובמבצע שלמה (1991), שבהם הוטסו לישראל עשרות אלפי עולים.
אלא שאלפים לא זכו להגיע. הם נפטרו בדרך - מרעב ומצמא, ממחלות ומתלאות המסע המפרך.
8 צפייה בגלריה
וונדה לצד הפסל שיצר. "הייתי מוכרח לשקף את המסע המטלטל שהמשפחה שלי עברה"
(צילום: שאול גולן)
על שלוש פאות האנדרטה שיצר וונדה חרוטים 60 שמות של נספים שמשפחותיהם מתגוררות כיום בקריית ים. כל שם הוא חלום שנכזב רגע לפני הגשמתו.
וונדה בן ה-35 לא היה חלק מהמסע הזה. הוא נולד בישראל ב-1989, בן להורים שעלו מאתיופיה שנה לפני כן - מרו (65) ואלבה ז"ל (52), שנפטרה השנה. כמה שנים מאוחר יותר נולדו גם שתי אחיותיו - ענת ואסתר.
עד היום, למרות שהיה אז רק ילד קטן, הוא זוכר את הניסיונות של הוריו להסתגל לחיים החדשים במדינה שהכול בה היה שונה עבורם - השפה, המנטליות, האוכל ואפילו מזג האוויר. "גדלתי על הסיפורים של הוריי משם, על הכמיהה שלהם לעלות לארץ ועל המסע המורכב שנאלצו לעבור כדי להגשים את חלומם", הוא מספר.
ולמרות שגדל על הסיפורים הללו, חלקם לא תמיד סופרו במלואם, ועכשיו הוא מוצא את עצמו מתרגם כאב שלא ממש הכיר, אבל איכשהו הוא נושא אותו בתוכו. "עבור יהודי אתיופיה, ירושלים לא הייתה מקום גיאוגרפי בלבד, היא הייתה חלום של אלפי שנים", הוא מספר בהתרגשות ניכרת, "ורבים שילמו על כך בחייהם במסע הארוך אל ארץ ישראל".
8 צפייה בגלריה
שמות הנספים על הפסל של וונדה. "שיזכיר לא רק את מי שאינם, אלא גם את מי שאנחנו היום ואת התקווה שממשיכה"
(צילום: שאול גולן)
זו לא סתם עבודה מקצועית עבור וונדה - שחותם על יצירותיו בשם Shimda - זה מסע אישי מרגש, מעין סגירת מעגל. כשהיה עובר ברחוב הזה כילד, הוא משתף, לא דמיין שיום אחד יחזור לכאן עם פסל שמספר את הסיפור הכי אינטימי של משפחתו.
"גדלתי בשכונה הזו בקריית ים, וכך במידה רבה גם האמנות שלי", הוא מתאר. "אני מקווה שהפסל ידבר אל כל מי שיחלוף על פניו - שיזכיר לא רק את מי שאינם, אלא גם את מי שאנחנו היום ואת התקווה שממשיכה".
חיבור בין עבר, הווה ועתיד
כשוונדה עזב את עולם הטכנולוגיה לטובת האמנות, לא מעט אנשים בסביבתו הרימו גבה. אחרי שסיים את לימודיו בתיכון דתי בקריית ים, הוא החל בלימודי אלקטרוניקה כעתודאי והתגייס לחיל האוויר. גם אחרי הצבא עבד בתחום הטכנולוגי - המשך ישיר לדרך הבטוחה והמבטיחה מבחינה כלכלית שבה החל לצעוד.
אבל הקריאה האמיתית שלו הייתה אחרת: "מאז שאני זוכר את עצמי נמשכתי לאמנות. גם כילד ציירתי. נולדתי עם צבעים, והיה לי ברור שהם ילוו אותי גם בבגרותי".
"גיליתי שהפסל יוצב בשכונה שבה גדלתי, ממש מול הבניין שבו נולדתי, מה שהוסיף להתרגשות שלי מכל העניין, וחיזק אצלי את מה שכבר ידעתי - היצירה הזו מוכרחה לשקף את המסע המטלטל שהמשפחה שלי ודורות נוספים בני הקהילה עברו בדרך לארץ"
קצת לפני שחגג 30, הוא החליט לעשות את הצעד ולהשתלב בתחום האמנות. הוא שכר סטודיו קטן ברחוב חטיבת גולני בחיפה, ותוך זמן קצר הפך אותו למעין מפקדה יצירתית. כאן הוא החל את דרכו כאמן רב-תחומי - יצר ציורי קיר גדולים, ציורים על קנבס, פיסל, עבד בציור דיגיטלי, לימד וניהל סדנאות. "את הכול למדתי לבד", מספר וונדה בגאווה של אוטודידקט אמיתי.
הוא התחיל לפרסם את עצמו, קיבל הזמנות מלקוחות קבועים, ומדי פעם גם הציג את יצירותיו בתערוכות אמנות - עד שהגיעה אליו הפנייה מעיריית קריית ים, ליצירת פסל הזיכרון לנספי קהילת יהודי אתיופיה שלא זכו להגיע לארץ ישראל.
"הרבה מבני משפחותיהם של הנספים שלא שרדו את המסע ארצה מתגוררים בקריית ים", הוא מסביר, "ובעירייה חיפשו אמן שמבין את הסיפור של הקהילה. הפנייה שלהם ריגשה אותי מאוד. מבחינתי זה משהו שהוא ממש גדול, ואני רואה בזה הרבה מאוד כבוד".
8 צפייה בגלריה
תיעוד של הקהילה היהודית באדיס אבבה ב-1990, לפני "מבצע שלמה". "חולמים על הארץ המובטחת מדורי דורות"
(צילום: איקי (רבקה) מאירוביץ', באדיבות ארכיון מרכז מורשת יהדות אתיופיה)
כשהגיע לראות את המקום שבו תוכנן הפסל להיות מוצב, הרגיש כאילו הגורל מחייך אליו: "גיליתי שזה יהיה בשכונה שבה גדלתי, ממש מול הבניין שבו נולדתי, מה שהוסיף להתרגשות שלי מכל העניין, וחיזק אצלי את מה שכבר ידעתי - היצירה הזו מוכרחה לשקף את המסע המטלטל שהמשפחה שלי ודורות אחרים עברו בדרך לארץ. כעת, נותר לי רק להבין איך אני ממצה את כל הסיפור לכדי פסל אחד".
תהליך העבודה על הפסל התחיל בספטמבר 2023 - והסתיים לפני חצי שנה. "כמו כל יצירה שלי התחלתי קודם כל בסקיצות, חשבתי איזה דימוי אני רוצה לצרוב שם", הוא משחזר. "התחלתי בתפילה, כי היא משקפת מאוד את הקהילה של יוצאי אתיופיה - התפילות לאורך המון שנים לעלות לישראל. בהדרגה הגעתי לרעיון של שתי דמויות - אם ובנה.
האנדרטה הסופית, העשויה מחומר סינתטי עמיד, מציגה אם וילד מחובקים, עטופים בנטלה - הלבוש המסורתי הלבן של יהודי אתיופיה. על אחד מצידי הפסל כתוב: "לזכרם של יהודי אתיופיה שנפלו בדרכם ארצה", ובשלוש הפאות האחרות רשומים שמות הנספים שלא שרדו את המסע.
"דמות האם היא סמל לדור שיצא למסע - העבר", הוא מסביר. "יש את ההווה, שמתבטא בחיבור בין האם לבנה, ויש את הילד שמסמל את העתיד, הדור הבא. כיסוי הנטלה יוצר צורה של לב, ומאחוריו יש מגן דוד, שמסמל את הכיסופים של יהודי אתיופיה לציון, למדינת ישראל".
"סוף-סוף יש מקום לבכות עליו"
אף שוונדה גדל על סיפורי ההורים, יש עדיין פערים רבים בין מה שהוא יודע על חייהם באתיופיה ועל המסע לישראל - לבין מה שהתרחש במציאות. "יש הרבה דברים קשים שההורים שלי עברו בדרך לארץ, ולא סיפרו לנו כי רצו להגן עלינו מפני תיאורים קשים. אימי נפטרה לא מזמן, אבל אני בהחלט רוצה לשבת עם אבא בקרוב, ולשאול אותו שאלות על כל התקופה ההיא".
כשנשאל על ההתאקלמות של הקהילה בישראל, וונדה עונה כאילו התכונן לשאלה שתגיע: "זו שאלה ששואלים אותה המון שנים. אין ספק שתמיד אפשר היה לעשות יותר טוב, וברור שהיו פערים עצומים - יהודי אתיופיה חיו חיים פשוטים בכפרים, חיים שקרובים למה שמתואר בתנ"ך, ולכן המעבר למציאות המודרנית בישראל היה דרמטי עבורם, ולא תמיד הלך חלק כמו שאולי ציפו שיקרה".
8 צפייה בגלריה
קבוצת נשים מקהילת יהודי אתיופיה מבקרות בכותל לאחר עלייתן, 1985
(צילום: ציפי סרן, באדיבות ארכיון המרכז למורשת יהדות אתיופיה)
למרות הקשיים, איך ההורים שלך התייחסו לעלייה לישראל?
"החלום של ההורים שלי היה לעלות לישראל, זה חלום שעבר מדור לדור - 2,500 שנה, ההורים שלהם בכל הדורות חלמו להגיע לפה - ומעולם לא שמעתי מהם אכזבה כלשהי על ההחלטה לעלות הנה. גם אם המצב לא היה כמו שהם דמיינו, זו עדיין מדינת ישראל והארץ המובטחת, זו שמוזכרת בתנ"ך. לחיות כאן זה מה שהקדוש ברוך הוא ציווה עליהם לעשות, מבחינתם זה בעצם הייעוד שלהם".
המציאות של הדור השני - דורו של וונדה - קצת שונה. אומנם המדינה היא אותה ישראל שהוריו ובני דורם חלמו עליה, אבל הקשיים להתבסס בה לא נפתרו לגמרי. "היום, אחרי יותר מעשור, אני מנהל עסק עצמאי ומתפרנס מאמנות ב-100%, ועובד עם לקוחות מכל גוני הקשת של החברה הישראלית", הוא מתאר, ומיד מוסיף: "האם למדינה יש מה לעשות כדי לסייע לעצמאים? לאמנים? לדור הצעיר? לעולים חדשים? כן, יש עוד הרבה דברים שהיא יכולה לעשות.
"באופן אישי, כאמן, הייתי שמח שיקדמו אמנים בני קהילת יוצאי אתיופיה ואמנים צעירים בכלל, ושיאפשרו הקמה של במות נוספות שאפשר לפעול בהן ולקבל חשיפה".
8 צפייה בגלריה
עם ארוסתו, שירן. "ברור לי שעדיין יש שיגדירו אותי כאמן אתיופי ולא כאמן ישראלי"
(צילום: שאול גולן)
מעבר לשאלות הכלכליות והחברתיות, הוא נושא עימו גם את המורכבות הזהותית של דורו - הקרועים בין הגאווה בזהותם, לבין הצורך להוכיח את עצמם כאמנים בזכות עצמם.
"ברור לי שעדיין יש כאלו שיגדירו אותי כאמן אתיופי ולא כאמן ישראלי. ושלא תבין לא נכון, אני מאוד גאה בעצם היותי חלק מקהילת יוצאי אתיופיה, וגאה גם לספר את סיפורי הקהילה דרך היצירות שלי", הוא מסביר בנחישות. "מצד שני, סביר להניח שאף אחד לא יטרח להגדיר אמן ישראלי שהוריו או סביו עלו ארצה מפולין, מרוסיה או ממרוקו על פי המוצא שלו. הוא יוגדר כאמן ישראלי, וזהו".
סגירת מעגל
כשהעבודה על הפסל הושלמה, העירייה ארגנה טקס חנוכה מיוחד. השתתפו בו משפחות מכל הארץ, ותיקים שלקחו חלק במסע המפרך וצעירים שהגיעו כדי "לא לשכוח" את שעברו דורותיהם - כולם ביקשו לראות במו עיניהם את האנדרטה הייחודית, זו שסוף-סוף נותנת מקום לכאב על האובדן שלא דובר במשך הרבה מאוד שנים.
גם שגריר אתיופיה בישראל, טאספיה איטייה, כיבד את האירוע בנוכחותו, ואמר בנאומו כי "הזיכרון של בני הקהילה לא שייך רק לעדה, הוא חלק מהנרטיב של העם היהודי כולו. האנדרטה הזו היא סמל לקשר בין מדינות, עמים ועתיד משותף".
ראש העיר, דוד אבן צור, העניק לשגריר ולוונדה דגם מוקטן של הפסל, ואמר: "דווקא עכשיו, כשכולנו נלחמים על הבית, החירות והעתיד, חשוב לזכור את המסע של יהודי אתיופיה שלא ויתרו על החלום הציוני - ואת המורשת הזו נעביר כמובן לדורות הבאים".
8 צפייה בגלריה
שגריר אתיופיה בישראל, טאספיה איטייה. "חלק מהנרטיב של העם היהודי כולו"
(צילום: שאול גולן)
אבל הרגע הכי מרגש עבור וונדה היה דווקא זה שבו אישה מבוגרת סיפרה בבכי על מה שעבר עליה ועל משפחתה בדרך לארץ, ועל בני משפחתה שנספו בדרך. "היא סיפרה שסוף-סוף יש מקום שאליו היא יכולה להגיע ולבכות", אומר וונדה. "בני משפחתה, כמו רבים אחרים, נפטרו בדרך ואין להם קברים. מבחינתה, יש לה כעת קבר. עבורה זו סגירת מעגל, והאמת היא שגם עבורי".
