מאז שבני, סרן יהל גזית, נפל בקרב בדצמבר 2023 במלחמת "חרבות ברזל", אני פוגשת יותר ויותר חיילים שממשיכים לתפקד - אבל בפנים משהו נסדק. הם חוזרים הביתה, מנסים לחזור לשגרה, לעבוד, ללמוד, להיות עם המשפחה והחברים. מבחוץ הכול נראה בסדר. אבל מתחת לפני השטח, רבים מהם נושאים איתם מתח, חרדה ועייפות נפשית שקשה להסביר במילים.
גם עכשיו, כשהמלחמה עדיין נמשכת וכוחות צה"ל פועלים שוב בלחימה קרקעית בלבנון, רבים מהלוחמים, גם בסדיר וגם במילואים, נמצאים שוב בקו האש. יהלי שירת בחטיבה 188 של גדוד שריון, אותה חטיבה שקפצה מהראשונות להילחם בבוקר 7 באוקטובר, ומאז נמצאת בלחימה מתמשכת עם הפוגות קצרות בלבד. בין חזרה קצרה הביתה לבין הקריאה הבאה לשטח, החיים של הלוחמים ושל משפחותיהם נעים כבר יותר משנתיים בין שגרה למצב קיצון.
אנחנו חיים בתקופה ארוכה של חוסר ודאות. כבר יותר משנתיים שהחיים בישראל מתנהלים בצל מלחמה מתמשכת. גם מי שלא נמצא בחזית חי בתוך מציאות של אזעקות, חדשות קשות ודאגה מתמדת. אבל עבור הלוחמים ובני משפחותיהם, המעבר בין בית לחזית הפך לשגרה בפני עצמה. הנפש האנושית מסוגלת להתמודד עם מצבי קיצון, אבל כשהמתח נמשך זמן רב כל כך- הוא משאיר סימנים.
לעיתים מדברים על טראומה רק במקרים הקשים ביותר, אך המציאות מורכבת יותר. לא כל מי שהיה בלחימה יפתח פוסט־טראומה, אך כמעט כל מי שחווה קרב או מצבי סכנה קיצוניים נושא איתו חוויות שממשיכות ללוות אותו גם כשהוא חוזר הביתה – גם אם זה רק לפרק זמן קצר.
כדי להסביר זאת אני נוהגת להשתמש בדימוי של כלי חרס. ביפן קיימת אמנות עתיקה בשם קינצוגי, שבה מתקנים כלי שנשבר באמצעות זהב. הסדקים אינם מוסתרים – הם הופכים לחלק מהסיפור של הכלי. כך גם בני אדם. אנחנו יכולים להמשיך לתפקד, להיבנות מחדש ואפילו לצמוח מתוך משבר. אבל הסדקים שנוצרים בנפש נשארים חלק מאיתנו.
לפעמים דווקא מי שנראה חזק ומתפקד הוא גם מי שמתקשה לבקש עזרה. במהלך החודשים האחרונים פגשנו חיילים רבים שהיו בשדה הקרב, חזרו הביתה לפרק זמן קצר, וניסו להמשיך הלאה. חלקם כלל לא הגדירו את עצמם כפוסט־טראומטיים. הם פשוט הרגישו שמשהו השתנה - שהשקט הפנימי כבר לא מובן מאליו.
באופן מפתיע, לא פעם החרדה מתגברת דווקא בבית. בשדה הקרב יש משימה, אחריות, צוות. יש פעולה מתמדת שמחזיקה את האדם בתפקוד. אבל בבית, כשהקצב נרגע והגוף כבר לא נמצא במצב הישרדותי, המחשבות והזיכרונות מתחילים לצוף. ההמתנה הפסיבית - לקריאה הבאה למילואים, לעדכון חדשותי או לאזעקה - יכולה לעורר תחושת חוסר אונים גדולה יותר מהפעולה עצמה.
(צילום: מיקי שמידט)
לאחר נפילתו של יהלי הקמתי יחד עם עמותת ברק - חטיבה 188 את מיזם "אור כי יהל". המיזם נועד לתת מענה דווקא לאותם חיילים שממשיכים לתפקד, אך מבינים שהנפש שלהם זקוקה לעיבוד, לחיזוק ולתמיכה. לא משום שהם "שבורים", אלא משום שכל מי שהיה בלחימה עלול לשאת איתו סדקים קטנים, כמעט בלתי נראים.
מאז תחילת הפעילות פנו למיזם יותר מ־800 חיילים. כל אחד מהם מביא איתו סיפור אחר, אבל המכנה המשותף הוא שכולם מבקשים לעבד את החוויות שעברו לפני שהסדקים יהפכו לשבר עמוק יותר.
ובכל זאת, בתוך כל הכאב והמורכבות, אני מוצאת כוח במילים שהשאיר לנו יהלי הרבה לפני המלחמה. הוא כתב פעם: "הסיבה שכל אדם קם בבוקר, נלחם כדי לנשום, צולח הרים עצומים וממשיך גם כשנדמה שאין כוח - היא האהבה." האהבה במובנה הרחב - לאנשים שסביבנו, למשפחה, לחברים, לטבע, לחלומות ולחיים עצמם, היא גם מה שמאפשר לנו להמשיך קדימה בתקופות הקשות ביותר. היא החיבור לכוחות החיים שבתוכנו.
סיפרו לי פעם על אסירות באושוויץ שנהגו להחליף ביניהן מתכונים. בתוך המציאות הבלתי נתפסת שבה חיו, הן דיברו על אוכל שיכינו ביום שבו ישובו הביתה. המתכונים לא היו רק זיכרון הם היו תקווה.
החוסן האנושי מתערער בתקופות ארוכות של משבר, אבל הוא גם יודע להיבנות מחדש. לפעמים הדרך להתמודד היא פשוט להמשיך להיאחז במה שמחבר אותנו לחיים: באנשים שאנחנו אוהבים, בתקווה, בתוכניות לעתיד. וגם עכשיו, כשהמלחמה עדיין נמשכת וחיילים רבים נמצאים בחזית או בדרכם אליה, חשוב לזכור שהפצעים הנפשיים של הלוחמים אינם תמיד נראים לעין- אבל הם אמיתיים לא פחות.
ובמילים שיהלי השאיר לנו: "עוד תגיע אהבה – גם אם ייקח קצת זמן".
