"נשים מספרות מלחמה" - ריאיון עם דורין כהן ורונית שובל
(צילום: אסף חן)
"אני כבר ראיתי את הסוף. הייתי בטוחה שאנחנו מתים, ורק חיכיתי למוות. אני לא האמנתי שיש אפשרות שנצא משם", אומרת דורין כהן מכפר עזה. "כשהגענו לשפיים שמעתי שדורון (שטיינברכר), חברה שלי, שמעתי שהיא חטופה. וזה קשה כי... את לא יכולה להמשיך הלאה. הפחד שאני הרגשתי בממ"ד 28 שעות, היא חווה אותו 120 ומשהו יום" (מתוך הפרויקט התיעודי - "נשים מספרות מלחמה").
כהן, שעד 7 באוקטובר התגוררה בכפר עזה יחד עם בעלה ושני ילדיה הקטנים, היא אחת מתוך 30 ניצולות ממתקפת הטרור הרצחנית, שלוקחות חלק בפרויקט התיעודי "נשים מספרות מלחמה" - המאגד עדויות מצולמות של נשים מאותה שבת ארורה, ומהמלחמה הנוכחית בכלל.
הפרויקט הוא יוזמה של עמותת "עדן", הפועלת בקיבוץ דורות ומתמחה בטיפול בטראומה ובנשים. "סקירה מהירה על מלחמות קודמות שנערכו במדינת ישראל, מוכיחה שאין דף שמתרכז אך ורק בנשים", אומרת רונית שובל אטואן, מנכ"לית עמותת "עדן". "כעמותה פמיניסטית הפועלת בעוטף, הבנו שאנחנו רוצות לתת קול לסיפורים של אותן נשים שניצלו מהתופת".
מה מייחד את סיפורי המלחמה של הנשים?
שובל אטואן: "בדרך כלל ההיסטוריה מסופרת דרך עיניים גבריות, ולכן היה לנו חשוב לתת מקום לנשים ולמה שהן חוו במהלך אותו יום, ולהראות לציבור שגם לנשים יש סיפור ושההיסטוריה שלהן חשובה לא פחות מזו של הגברים.
"לעומת גברים, נשים מרשות לעצמן להביע יותר רגש כשהן מספרות את הסיפור שלהן. הן גם נוהגות לבקש יותר עזרה סביב הטראומה, ומחפשות את המקום שבו יוכלו לפרוק את מה שעבר עליהן".
מאז 7 באוקטובר נחשפנו לסיפורי אימה על אונס והטרדות מיניות שנשים עברו במהלך הטבח, כמו כן לאחרונה פורסם דו"ח של האו"ם שמציג רובד נוסף של פשעים שהקורבנות עברו, וחלקן אף כנראה ממשיכות לעבור בשבי - ייתכן שזו סיבה נוספת לכך שחשוב להציג את הקולות הנשיים?
שובל אטואן: "נשים מסתובבות בעולם עם פחד מפגיעה מינית, ונחשפנו לכך ביתר שאת במהלך העבודה על הפרויקט. גברים, לשמחתי, לא מסתובבים עם פחד להיאנס, ולכן נקודת המבט הזאת לא תהיה קיימת אם לא נדאג להציג את ההיסטוריה גם דרך עיניהן של הניצולות".
שובל אטואן: "לעומת גברים, נשים מרשות לעצמן להביע יותר רגש כשהן מספרות את הסיפור שלהן. הן גם נוהגות לבקש יותר עזרה סביב הטראומה, ומחפשות את המקום שבו יוכלו לפרוק את מה שעבר עליהן"
בין עשרות הסיפורים שתועדו בפרויקט, האם יש גם כאלו שפחות נחשפנו אליהם?
שובל אטואן: "יש תיעודים הנובה, סיפורי בריחה וכאלו שנחשפו לווידוא הריגה של כאלו שהיו לצידם. אגב אונס, אז נתקלנו בניצולות שסיפרו שפחד הגדול שלהן היה להיאנס ושהן היו מעדיפות למות - רק שלא יאנסו אותן, והיו כאלו שסיפפרו שבאותם רגעים הן אמרו לעצמן: 'אולי אם אני אתן את עצמי למחבלים ולא איאבק, אצליח להציל את המשפחה שלי מטבח'. סוגיית האונס עלתה בכל העדויות בפרויקט, ורק ממחישה עוד יותר את העובדה שנשים מסתובבות בעולם עם פחד להיאנס".
"הטראומה לא תעבור עד שאחרון החטופים יחזור"
ובחזרה לכהן, שבאותו יום המחבלים שרפו את הבית שבו היא ומשפחתה מתגוררים, ורק בנס הם לא נחטפו או נרצחו כמו שקרה לרבים מחבריהם.
"אני תמיד אומרת שבקלות בלתי נסבלת זה יכול היה להיות כל אחד מאיתנו שמוחזק בשבי החמאס, ולכן אנחנו חייבים להילחם על כל אחד ואחת שנמצאים שם עדיין", היא אומרת. "בכל פעם כשדורון עולה לי במחשבות, אני מיד מנסה להתנתק כי קשה לי מאוד להכיל את מה שהיא עוברת שם.
"אני רוצה להאמין שהיא חזקה, ושהיא יודעת שאנחנו נלחמים עליה. יש לה משפחה מדהימה שעזבה הכול, ומ-7 באוקטובר מתעסקת רק בה ובמאמצים להחזיר אותה הביתה. כל יום בשבי הוא קריטי, ואני מקווה כל כך שהיא, וכל יתר החטופים והחטופות, יחזרו הביתה כבר".
איך מתמודדים עם הטראומה?
"זה מאוד קשה. מבחינתנו, כל עוד המשפחות והחברים שלנו נמצאים בשבי, אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר וממשיכים לחוות את הטראומה מדי יום. אין לי את היכולת להתקדם בחיים כל עוד הם שם, ורק ברגע שהם יחזרו - אתחיל לנסות להתמודד עם מה שעברתי באותו יום".
עמותת "עדן", מזמינה אמניות להגיש הצעות לעבודות שיצרו המביעות את רוח התקופה ומבטאות את הטראומה, התקווה והתקומה. היצירות הנבחרות יוצגו בגלריה במרכז עדן 51 בקיבוץ דורות, השוכן במועצה האזורית שער הנגב. את העבודות יש להגיש עד לתאריך 28 במרץ 2024.
התערוכה תוצג בין 20 באפריל ל-20 באוגוסט 2024. לפרטים נוספים, מוזמנות ליצור קשר עם אוצרת התערוכה אסנת ישראלי במייל: osnatis12@gmail.com
