בשיתוף ער"ן
"מחיר שמצטבר לאורך שנים, משמרת אחרי משמרת"
( צילום: ירון שרון)
הם מגיעים ראשונים לזירות של תאונות דרכים קשות, פיגועים, אירועי אלימות ונפילות טילים. הם נדרשים לפעול במהירות, לקבל החלטות תחת לחץ ולעיתים להתמודד עם מראות קשים במיוחד. אבל מה קורה לשוטרים, לכבאים ולאנשי ההצלה כשהאירוע מסתיים והם חוזרים הביתה?
"הציבור נחשף בעיקר לאירועים שמקבלים הד תקשורתי, כמו פיגועים ותאונות קשות. אבל המחיר הנפשי של המגיבים הראשונים מצטבר לאורך שנים, משמרת אחרי משמרת", מסביר ד"ר אמיר טל, מפקד מערך החוסן ובריאות הנפש של מתנדבי משטרת ישראל. "המפגש החוזר עם אלימות, ילדים בסיכון ומוות עלול להוביל למצוקה ולשחיקה, גם אצל אנשים שממשיכים לתפקד כלפי חוץ כרגיל".
לדברי ד"ר שירי דניאלס, המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן, ההשפעה הנפשית של האירועים אינה מסתיימת בהכרח עם סיום המשמרת. "גם כשנדמה שהאירוע הסתיים, הוא עשוי להמשיך ללוות את האדם במחשבות, בשינה וביחסים עם הקרובים אליו. דווקא אנשים שמקדישים את חייהם לעזרה לאחרים עלולים להתקשות להכיר בכך שגם הם זקוקים לתמיכה".
ד"ר שירי דניאלסתמונה: באדיבות המצולמתעבור ד"ר טל, הצורך במענה ייעודי למגיבים ראשונים התחדד בעקבות אירוע שחווה. טל, העוסק זה כשני עשורים במחקר ובקידום תחום השיקום בבריאות הנפש, מתנדב במשטרת ישראל מאז שנת 2020. "הייתי בזירה של תאונת דרכים קשה מאוד. אחד המתנדבים הגיע ראשון למקום ונאלץ להוציא מהרכב אדם שנהרג בתאונה", הוא מספר. "כמה ימים לאחר האירוע ביררתי אם מישהו יצר איתו קשר כדי לבדוק מה שלומו בעקבות מה שחווה. ענו לי שלא".
התשובה הזאת לא נתנה לו מנוח. "חשבתי על אדם שיוצא מהבית כדי להתנדב, לתרום לחברה ולעזור לאחרים, ובמהלך המשמרת נחשף למראות קשים מאוד. כשהאירוע מסתיים הוא חוזר הביתה, למשפחה, לעבודה ולשגרת החיים, אבל לא בהכרח משאיר מאחור את מה שראה וחווה".
לדברי ד"ר דניאלס, דווקא הפער בין התפקוד המקצועי בזמן האירוע לבין ההתמודדות האישית שאחריו עלול להקשות על זיהוי המצוקה. "איש צוות הצלה יכול להמשיך לתפקד בעבודה, אבל כשהוא עוצם את עיניו חוזרות אליו תמונות מהאירוע. הוא לא רוצה לשתף את משפחתו כדי לא להדאיג אותה, וגם עם חבריו לעבודה הוא מתקשה לדבר, משום שכולם היו שם. לפעמים דווקא שיחה עם אדם שהוא לא מכיר מאפשרת לו לבטא לראשונה את מה שעובר עליו".
ד"ר אמיר טלתמונה: ירון שרוןההבנה הזאת הייתה אחד הגורמים שהובילו להקמת שירות התמיכה הייעודי למגיבים ראשונים. ביוני 2025, בעיצומו של מבצע "עם כלביא", עלה הרעיון במסגרת שיחה בין ד"ר טל למנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. בהמשך צורפה ליוזמה עמותת ער"ן, אשר הקימה, לצד גורמים האמונים על החוסן ובריאות הנפש בארגוני הביטחון וההצלה, קו סיוע ייעודי ושירות תמיכה אנונימית ברשת המיועדים לאותם מגיבים ראשונים.
"המחיר הנפשי לא נעצר בדלת הבית"
אחד האתגרים המרכזיים במתן תמיכה נפשית למגיבים ראשונים הוא הקושי שלהם לפנות לעזרה. אנשים שמורגלים לפעול במצבי חירום, לשמור על קור רוח ולהיות אלה שאחרים נשענים עליהם, לא תמיד מרגישים בנוח לחשוף את הקשיים שלהם. מעבר לקושי האישי להיחשף, הם מתמודדים גם עם חששות מקצועיים. "מגיבים ראשונים לא תמיד רוצים לדבר על מה שעובר עליהם, בגלל הפחד שיסתכלו עליהם אחרת, שלא יקדמו אותם או שיורידו אותם מתפקידים מבצעיים", מסביר ד"ר טל. "הסטיגמה עדיין קיימת. שירות סיוע אנונימי מאפשר לדבר בלי להזדהות בשם או בתפקיד ובלי להתחייב לתהליך. לפעמים זה בדיוק מה שמאפשר לאדם לעשות אחר כך את הצעד הבא".
כדי להתמודד עם החסמים האלה, השירות החדש של ער"ן מציע כאמור מענה אנונימי, באמצעות מתנדבות ומתנדבים שעברו הכשרה ייעודית, המבוססת על היכרות עם המציאות המקצועית של המגיבים הראשונים, סוגי האירועים שאליהם הם נחשפים והדילמות הייחודיות לעבודתם. "לא רצינו שזה יהיה רק עוד קו סיוע כללי", מדגיש ד"ר טל. "אדם שמתקשר אחרי משמרת שבה נחשף למוות, לפציעות קשות או לאירוע אלים צריך להרגיש שהאדם בצד השני מבין את ההקשר שבו הוא פועל".
המחיר הנפשי של החשיפה המתמשכת לאירועים קשים אינו מוגבל למגיבים הראשונים עצמם. לעיתים קרובות, דווקא בני המשפחה הם אלה שפוגשים את ההשלכות של מה שהתרחש במהלך המשמרת. "האירוע יכול להמשיך ללוות את האדם גם כשהוא חוזר הביתה, ולהשפיע על השינה, על המחשבות ועל היחסים עם האנשים הקרובים אליו", מסבירה ד"ר דניאלס. לדבריה, לעיתים נוצר מצב שבו שני בני הזוג מתמודדים עם מצוקה, אך נמנעים מלשתף זה את זה כדי לא להכביד. "המחיר הנפשי לא נעצר בדלת הבית", היא מדגישה. "בני המשפחה פוגשים פעמים רבות את מה שהעמיתים לעבודה לא רואים, ולכן חשוב לספק גם להם מקום לדבר ולקבל תמיכה".
"גם לארגונים יש אחריות"
לצד החשיבות של מתן תמיכה אישית, השניים מדגישים כי שינוי אמיתי מחייב גם התייחסות ארגונית רחבה יותר לבריאותם הנפשית של המגיבים הראשונים. "אי אפשר להגיד לאדם 'תפנה לעזרה' ולעצור שם", אומר ד"ר טל. "גם לארגונים יש אחריות לבנות תרבות שמאפשרת לדבר, להכשיר מפקדים לזהות שינויים, לייצר מנגנוני תמיכה שיטתיים אחרי אירועים מורכבים ולצמצם את הסטיגמה". לדבריו, חשוב במיוחד לזכור גם את המתנדבים, שנחשפים לאותן זירות ולאותם אירועים קשים כמו אנשי המקצוע.
ד"ר דניאלס מבקשת להדגיש את החשיבות שבהכרה בצורך בתמיכה גם אצל מי שתפקידם לסייע לאחרים. "אותה רגישות, אחריות ודאגה שאתם מפגינים כלפי אחרים ראויות להיות מופנות גם כלפי עצמכם. גם לכם מותר להזדקק לעזרה".
"אל תחכו עד שהמצוקה או הסבל יפגעו בתפקוד היומיומי", מסכם ד"ר טל. "לדבר, להתייעץ ולבקש עזרה הם ביטוי לחוסן אישי ולאחריות מקצועית, וזה אף יכול לעזור לכם להמשיך למלא את תפקידכם בצורה הטובה ביותר".
בשיתוף ער"ן
