700 ימים במילואים, והקרב האמיתי עוד לפניי!
קוראים לי גדי רוז, ובשעה 7 בבוקר ביום שבת ההוא, נישקתי את אישתי והילדים, וטסתי מהבית שלנו בחדרה, ישר למלחמה. זה היה מהרגעים האלה בחיים. הרגעים שאתה חייב לעזוב הכל ולעשות כל מה שרק אפשר, לא משנה מה.
בקרוב אני אגיע ל-700 ימים על מדים במלחמה הזו ואני מותש. אבל אני כאן כדי לכתוב לכם על מלחמה אחרת, שאני מנהל במקביל. גם היא התחילה ב"רגע כזה".
תתארו לכם מצב שבו יום בהיר אחד אתם מקבלים טלפון מהרופא משפחה של הילדים שלכם והוא אומר לכם לרוץ לבית חולים! "גדי, משהו לא טוב בבדיקות אני מקווה שזו רק טעות בבדיקת הדם אבל ליתר בטחון טוסו לבית החולים".
אחרי אין סוף בדיקות נוספות, ודיבורים על מחלות שריר, ישבנו מול הגנטיקאים, ובלב אני מתפלל "רק לא דושן". לא ידעתי בכלל מה זה. רק ידעתי שזו התוצאה הכי גרועה שיכולה להיות מכל האופציות. הרופאה אמרה משהו, אני אפילו לא יודע מה. זה היה מעומעם. לא שמעתי כלום, רק שמעתי דושן! למיתר, הילד הקטן שלי, יש דושן!
מה עושים? יש תרופה? אין כלום? מה, הילד יכנס לכיסא גלגלים? ימות?
מהו דושן? בקצרה - סיוט של כל הורה. סוג של ניוון שרירים אגרסיבי פרוגרסיבי וסופני. מי שמכיר אותי יודע שאני כמו כלב עם עצם לא מרפה. הפכתי את העולם ומצאתי! יש תרופה, ריפוי גנטי! טכנולוגיה עתידנית ממש, תקווה גדולה, ענקית! בלב שלי אני אומר "יש!! מיתר יוכל לעלות לתורה בלי כיסא גלגלים! יש לו עתיד! הוא ילך לבקו"ם כמו כולם! יש תקווה. אבל התרופה… היא עולה 14 מיליון שקל!
זה היה במאי 2023. ומאז אני מזגזג בין שתי החזיתות - הראשונה בצבא יחד עם שאר הלוחמים במילואים, והשנייה המלחמה על חייו של בני הקטן מיתר, שהוא רק בן 8, שכל מה שהוא אוהב זה לשחק כדורגל ופלייסטיישן עם חברים, ואיך אפשר לנשום כשעוד רגע הוא לא יוכל לעשות אף אחד מהם?
מה לא ניסינו - נלחמנו עם ועדת סל התרופות, נלחמנו מול קופת החולים ומשרד הבריאות, ניסינו בבתי משפט, ונפלנו על אוזניים ערלות, אוזניים ששמעו רק כמה כסף צריך לשלם בשביל ילד אחד, והחליטו לוותר. לפני שלושה שבועות הבנו שנגמרו כל האופציות לקבל עזרה מהמדינה. נשארה רק אופציה אחת והיא לפנות לעם שלנו, לגיוס המונים. ומאז החיים שלנו העבירו הילוך. ברגע שאני כותב את המילים האלו, כבר מעל 15,000 אנשים הצטרפו למלחמה הפרטית שלי, ואם אתם קוראים את זה אני מקווה שגם אתם! כי פשוט כל סכום יכול לעזור.
ודבר אחרון, על הרגע הזה, כשהבנו שאין יותר אופציות?
אני לא יכול להסביר כמה זה היה כואב. ומפחיד. אבל אני כן יכול לספר על רגע דומה, שהיה בול שנה לפני - כשיצאנו לתמרון בלבנון.
לירי, הבת הגדולה שלי, אמרה לי: "אבא למה אתה הולך שוב למילואים? יש חיילים צעירים שיעשו את זה במקומך". ואמרתי לה: "לירי, תזכרי תמיד, אם לא את - אף אחד! אם את לא תיקחי יוזמה ואם כל אחד יגיד "מישהו אחר יעשה״, בסוף אף אחד לא יעשה..!" ועכשיו אני פונה אליכם, עם ישראל, בבקשה, אתם האופציה האחרונה שלי. תעזרו לי ולאהובתי הלביאה להציל את מיתר שלנו! תתרמו, תשתפו, תהיו שגרירים שלנו. כל יוזמה, כל עזרה, תחזק אותי.
מבקש מכם עם ישראל
אבא גדי המותש.
