בחנוכה תשפ"ד, חג של אור ותקווה, נכבה עליי האור. בני, יותם חיים, שהיה חטוף בעזה למשך שבעים ימים, נורה בשוגג על ידי כוח צה"ל שזיהה אותו בטעות כמחבל.
הבן היפה, הג'ינג'י, מוזיקאי עם נפש רגישה ועדינה, הילד שיצא מתוך רחמי, שגידלתי 28 שנים (כמעט 29, הוא נהרג שבועיים לפני יום הולדתו), הילד הזה לא ישוב לעולם? לא אראה אותו? לא אחבק? לא אנשק? לא אשמע את צחוקו יותר? איך אפשר להבין? איך אפשר להאמין? איך אפשר לתפוס.
2 צפייה בגלריה
איריס חיים לצד בנה, יותם חיים ז"ל. להעביר את המסרים שרצה להעביר ולא הצליח
(צילום: באדיבות המשפחה)
זה היה ביום שישי, "זאת חנוכה". החנוכייה הייתה מלאה בנרות ורצינו אחרת – רצינו לחבק אותו, לשמוע סיפורים מהשבי, אפילו שיהיו קשים. לטפל, לעשות הכול כדי שישתקם. אבל קיבלנו את מה שלא רצינו, את הידיעה המחרידה על מותו.
ליותם עצמו היו קשיים נפשיים על רקע מחלה גנטית שאיתה נולד וממנה סבל בשנים הראשונות לחייו. היו לו גם מחשבות אובדניות, מחשבות על המוות. הוא דיבר על המוות ואף כתב דיאלוג עם מלאך המוות שבו הוא מבקש ממנו לגאול אותו מייסוריו, אבל יחד עם זה מפקפק בכך שזהו הפתרון הנכון עבורו. הוא התלבט רבות והיו לו גם ניסיונות אובדניים שלא סיכנו את חייו. הוא אמר שהיה רוצה שהיקום יסדר לו מוות טוב.
בגיל 26, בשנת 2021, ביום הולדתו, הוא קעקע על גופו את הסימן הידוע המסמל את הבחירה בין הסוף ובין ההמשכיות, הבחירה בין החיים ובין המוות. נקודה ופסיק – סימן הנקודה שמתחתיה פסיק.
איך חיים עם הידיעה שהילד שלי לא יחזור יותר? מה עזר ועוזר לי להמשיך? מיד בימים הראשונים, אפילו עוד לפני השבעה, הבנתי שאני יכולה לחשוב על הסיפור באופן שונה, ומסיפור של סוף הפכתי את הסיפור לסיפור של המשך. לא נקודה אלא פסיק.
איך? הרי ליותם יש קבר, בקיבוץ גבולות, במקום שבו הוא נולד. התחלתי לבנות סיפור שיכולתי דרכו להמשיך לחיות, כי עם הידיעה הנוראית לא יכולתי.
סיפרתי לעצמי שיותם חי בממד אחר, הגוף שלו נמצא בבית העלמין אבל הוא עצמו, המהות הרוחנית שלו, נמצאת פה איתי. מה שעזר לי מאוד בזה היו המון סימנים שקיבלתי מיותם, גם דרך מתקשרות שהגיעו וסיפרו לי על תקשורים שלהן איתו וגם ממש ממנו, דרך תחושות פיזיות שבהן הרגשתי אותו, וחלומות משמעותיים מאוד שבהם הוא מעביר לי מסרים שהוא במקום טוב, שהכול היה מתוכנן ושהוא שמח.
הקושי העיקרי שלי, שהוביל למצבי רוח קשים, היה בימים שבהם שאלתי את עצמי שאלות כמו "למה זה מגיע לנו? למה זה מגיע לו? מה הוא עשה רע, שככה הוא מת, מוקדם כל כך?" – שאלות שמורידות אותי ולוקחות לעמדה קורבנית מאוד, כאילו מישהו עשה לי משהו בכוונה. הרי לשאלה "למה" אין באמת תשובה.
שיחה עם איריס חיים בוועידת האנשים של המדינה 2024
(צילום: סנטרל הפקות)
אני משתמשת במילים מחזקות. יש מילים שלא נמצאות אצלי בלקסיקון, כמו טרגדיה, אסון, אובדן, למה ואם. אני לא משתמשת במילה אובדן כי אני מנכיחה את יותם כל הזמן ואומרת שהוא כאן. המוח שלי עדיין לא מספיק מפותח כדי לראות אותו ממש, ואת זה אני גם מסכימה לומר, שאני עדיין לא מצליחה לראות אותו – אבל הוא בהחלט כאן.
בנוסף, ייצרתי משמעות להמשך הקיום שלי כאן עם קיומו של יותם בממד האחר, משמעות של העברת המסרים שיותם רצה להעביר ולא הצליח בחייו. מסרים של אהבה, חוסר שיפוטיות, חיבורים בין אנשים, עזרה ותמיכה.
בשבעה שלנו הגיעו המוני אנשים, את רובם לא הכרנו. הם הגיעו מכל המגזרים הקיימים במדינת ישראל. הכי מרגש היה לשמוע את אותם מוזיקאים מטאליסטים, שאמרו לי שחמש דקות שיחה עם יותם שינו להם את החיים. כשיש משמעות לקיום, אפשר להמשיך הלאה!
איריס חיים היא אימו של יותם חיים, הגיבור שנחטף ונהרג בעת בריחתו משבי חמאס
- "באנו חושך לחבק" הוא פרויקט שנתי של תנועת מש"ה – מילים שעושות הבדל, שתכליתו העלאת המודעות למניעת אובדנות באמצעות הקהילה
אם אתם או אנשים בסביבתכם מתמודדים עם אובדנות, אנא פנו למש״ה בוואטסאפ 050-999-0940 או בהודעה פרטית – אובדנות לא מחזיקים לבד
