בשיתוף עמותת "לחיות בכבוד"
מדי יום, בין חמש לשבע אחר הצהריים, מגיעים המתנדבים והמתנדבות של עמותת "לחיות בכבוד" לארוז ארוחות טריות ומזינות. גם בימי מלחמה וחוסר יציבות מחולקות למעלה מ-3,000 חמגשיות לקשישים וניצולי שואה בדרום, במרכז ובצפון. אבל עבור רבים מהמקבלים, הארוחה היא רק חלק מהסיפור. המתנדבים שמגיעים עד פתח הבית לא ממהרים להמשיך ליעד הבא - הם מתיישבים לשיחה, מקשיבים ובודקים מה חסר. עם הזמן, רבים מהביקורים האלה הופכים לחלק משגרת החיים של שני הצדדים - קשר שנבנה לאורך חודשים ואף שנים, הרבה מעבר לחלוקת הארוחה עצמה.
לצד הביטחון התזונתי, העמותה מעניקה גם מעטפת של תמיכה אנושית. המתנדבים מסייעים במגוון דרכים, מהסעה לבדיקה רפואית ועד עזרה בתיקון בבית, אך לא פחות מכך הם מלווים את הקשישים לאורך זמן, לומדים להכיר את הצרכים שלהם ומעניקים להם את התחושה שיש מי שרואה אותם, מתעניין בשלומם ונמצא שם עבורם.
"לפני שנה יצאתי לגמלאות וחיפשתי לעשות משהו", משתפת יעל לוי (65), מתנדבת בלחיות בכבוד באזור המרכז. "נחשפתי לעמותה, הבנתי שיש בארץ למעלה מ-180 אלף קשישים עריריים, ללא משפחה. אנחנו מספקים להם ביטחון תזונתי ומערכת תמיכה רגשית, עוטפים, מחבקים וקשובים".
גלריה
גם בימי מלחמה וחוסר יציבות מחולקות למעלה מ-3,000 חמגשיות לקשישים וניצולי שואה ברחבי הארץ
(צילום: באדיבות "לחיות בכבוד")
אחד היתרונות, לדבריה, הוא שכדי להתנדב אין צורך להתחייב ליום קבוע. "כולם מתקבלים בידיים פתוחות. ככה גייסתי גם חברות שלי", מספרת לוי בחיוך. "הגמישות הזו מקלה מאוד על המתנדבים. יש פרסומים בקבוצת וואטסאפ, אני מניעה את הרכב ומגיעה. המתנדבים הם מכל הגילאים - יש הורים שמביאים את הילדים שלהם להתנדב. אני יכולה לספר שהתחלתי מפעם אחת בשבוע, הרגשתי שזה לא מספק אותי ועכשיו אני מגיעה פעמיים, ושלוש".
מנדי קרלנשטיין, שמנהל את מרכז הפעילות של העמותה בצפון, מספר: "הקמנו באזור משגב מרכז עם חדרי קירור גדולים. המתנדבים מגיעים ואורזים את החמג"שיות עם האוכל החם. יש לנו באזור הצפון כמה מרכזי חלוקה, בכרמיאל, נהריה, עכו, קריית מוצקין, חיפה וקריית חיים. אנחנו רוצים להמשיך ולהתרחב".
בצפון, מתמודדים כבר תקופה ארוכה עם מציאות מורכבת במיוחד. "המצב הביטחוני משפיע על הקשישים מאוד", מדגיש קרלנשטיין, "חלקם לא יכולים לצאת מהבית, בגלל רמת החרדה או הטילים. אני מלווה קשישה שירדה לרכוש כמה מוצרים בסיסיים, הייתה אזעקה והיא נפלה ושברה את האגן. בנוסף, אנחנו מלווים קשישים שהבית שלהם נפגע במהלך המלחמה. הבסיס שאנחנו נותנים זה חמגשית עם אוכל מבושל ומרק, אבל בודקים מה חסר - הסעה, תיקון, טיפול וכו'. יש לנו צוות מדהים של מתנדבים שלא מפסיקים לרגש".
לצד מרכזי חלוקת המזון, מפעילה העמותה גם מרכזי יום ברחבי הארץ, בהם הקשישים נהנים מארוחות חמות, חוגים, יצירה, מוזיקה ומפגש חברתי. אותו "בית חם" הפך למקום מפגש קבוע עבור קשישים רבים שמוצאים בו לא רק פעילות, אלא גם תחושת שייכות. "מגיעים קשישים עצמאים, שיכולים להגיע למרכז", מסבירה לוי, "והם מקבלים גם ארוחה חמה במרכז, יש להם שם חוגים, סריגה, פעילות עם בעלי חיים, ריקודי עם - כל מה שיכול להפיג להם את הבדידות". הקשישים מגיעים עם הסעה, מקבלים ארוחה ואפילו שתיים במרכזים, שפועלים בזכות מתנדבים מסורים.
קשישים מספרים כי מרכז היום שינה עבורם הרבה. הם מרגישים צעירים יותר, מייצרים משמעות מחודשת, מתרגשים לפני פעילות וחושבים עליה אחריה. ויש גם בונוס, נוצרות חברויות בין המשתתפים שממשיכות גם מעבר לשעות הפעילות במרכז. עבור רבים מהם, מרכז היום הוא גם הזדמנות לצאת מהבית, לפגוש אנשים ולהרגיש שהם חלק מקהילה.
"אין דבר שיכול להחליף את התחושה שאת מגיעה לבן אדם, הוא מסתכל לך בעיניים ואומר: 'עשית לי את היום'"
(צילום: באדיבות לחיות בכבוד)
"אחרי ה-7 באוקטובר העמותה קיבלה המון פניות באזור הדרום", מספרת ענבל ברדה (26) מבאר שבע, שמתנדבת באזור הדרום. "הפוקוס הלך לכיוונים אחרים והיה צריך לעזור גם לקשישים וניצולי השואה באזור הזה, שבאותה התקופה רתח. לפני המלחמה סייענו לכ-100 קשישים ומאז כמות הפניות עלתה ואנחנו מסייעים לכ-400 קשישים מדי יום. אנחנו עונים לכל פנייה. לא משנה באיזה יום, מה המצב בארץ או באיזו שעה".
לקבל פנייה, מקשיש שמספר כי הוא רעב לאוכל חם, זה דבר בלתי נתפס. "מתנדבים מגיעים ורואים שהכל ריק", מספרת ברדה על המציאות הקשה, "וזה לא אצל אחד, זה אצל עשרות קשישים. בחורף אנחנו דואגים לחימום ומארזי לבוש ויש לנו צוות טכנאים מתנדבים שמסייעים".
רגע קטן - עולם שלם
ומעבר לביטחון התזונתי, שהוא כאמור הבסיס של הפעילות, ב"לחיות בכבוד" מאמינים במגע האנושי ובהתמדה. "לבוא, לשבת, להשקיע, להתחבר, לעזור, ולחזור שוב", מפרטת ברדה ונותנת דוגמאות מעוררות השראה מהשטח. "יש לנו מתנדב בבאר שבע שאוהב לנגן בגיטרה ופסנתר. הוא מגיע מדי שבוע לזוג מבוגרים עולי ברית המועצות, הם במשך 40 דקות מנגנים יחד, רוקדים ושרים. יש ביניהם עשרות שנים פער גילאים אבל נוצר ביניהם חיבור מיוחד". מה שהתחיל כביקור של מתנדב הפך עם הזמן למפגש שבועי ששני הצדדים מצפים לו.
דוגמה נוספת היא מבוגרת ששיתפה שיש לה בדיקה בבית חולים. "שלחתי לקבוצת המתנדבים ופנו אליי תוך כמה דקות חמישה מתנדבים", אומרת ברדה בהתרגשות. מאחורי כל הודעה בקבוצת המתנדבים עומדים אנשים שבוחרים פעם אחר פעם לעצור את שגרת היום שלהם כדי להיות שם עבור מישהו אחר. "אני נדהמת. בן אדם יושב בבית, רואה עם המשפחה נטפליקס או חדשות, רואה הודעה בקבוצה ומשנה את כל התוכניות שלו ליום למחרת רק כדי לעזור למישהי שאין לו מושג מי היא".
והגלגל מסתובב, אותה נתינה ייחודית הופכת לדרך חיים. "אין דבר שיכול להחליף את התחושה שאת מגיעה לבן אדם, הוא מסתכל לך בעיניים ואומר: 'עשית לי את היום'", משתפת ברדה ומדגישה ש"אין רגע יותר מספק". קרלנשטיין מסכים עם הדברים ומשתף כי העבודה נותנת עבורו הרבה ערך לחיים, "זאת שליחות מדהימה. אני פוגש אנשים מאוד מיוחדים".
"לראות את הברק בעיניים של ניצולי השואה והקשישים, כשהמתנדב האהוב עליהם מגיע - שווה הכל"
(צילום: באדיבות לחיות בכבוד)
בסופו של דבר, מי שפוגש את הקשישים מדי יום חוזר שוב ושוב לאותה בקשה פשוטה - להסתכל, לשים לב, ולהיות ערניים לאנשים המבוגרים שחיים לידנו. "לא חייבים להיות חלק מעמותה כדי לעשות טוב", אומרת לוי. "אפשר לדפוק בדלת של שכן מבוגר, לשבת איתו לכוס תה, לשאול אם הוא צריך תרופות או קניות. הבדידות היא כאב אמיתי, ואנחנו כחברה לא יכולים להשלים איתו".
ומי שכן יכול להקדיש שעתיים בשבוע, יגלה, לדבריה, שהנתינה אינה מסתיימת אצל מי שמקבל את הארוחה. "היא חוזרת גם אליך", היא אומרת. אולי משום שבסופו של דבר, מה שמעניקה עמותת "לחיות בכבוד" אינו מסתכם באלפי ארוחות חמות. היא מעניקה תחושת ביטחון, קהילה ושייכות לאנשים שבקלות רבה מדי עלולים להפוך לשקופים. לדבריה, לפעמים די בכמה שעות בחודש כדי להפוך לחלק משמעותי מחייו של אדם אחר.
אודליה שרם-בריח, מנהלת פרויקטים ארצית, ב"לחיות בכבוד", מספרת על הקשר הייחודי שנוצר בין המתנדבים למבוגרים. "לראות את הברק בעיניים של ניצולי השואה והקשישים, כשהמתנדב האהוב עליהם מגיע, נכנס אליהם הביתה עם חיוך וארוחה חמה, יושב איתם, משוחח איתם ומפיג את הבדידות שלהם - שווה הכל", אומרת שרם-בריח.
אודליה שרם-בריח (מימין) בפעילות של העמותה. "אנחנו באמת מרגישים ש'לחיות בכבוד' זו משפחה אחת גדולה"
(צילום: באדיבות "לחיות בכבוד")
לדבריה, "המתנדבים של לחיות בכבוד באים עם כל הלב והנשמה, מוכנים לכל משימה ויוצרים קשר עם הקשישים וניצולי השואה, שלפעמים נמשך הרבה מעבר להתנדבות עצמה. אנחנו נותנים מענה ויחס אישי לקשישים ולניצולי השואה גם מעבר לחלוקת הארוחות היומיומית, עם מארזי פינוק מיוחדים, פעילויות מיוחדות לפני החגים ועוד. אנחנו באמת מרגישים ש'לחיות בכבוד' זו משפחה אחת גדולה".
בימים אלו מגייסת העמותה מתנדבים חדשים וקוראת לכם, מי שרואים בהתנדבות עם קשישים וניצולי שואה שליחות חברתית חשובה, לבוא ולהצטרף למשפחת לחיות בכבוד, הן בחלוקת מזון והן כבעלי מקצוע שמוכנים להתנדב לביצוע תיקונים שונים בבתי הקשישים. להצטרפות למאגר המתנדבים לחצו כאן.
כעת, כשנדמה שכל אחד עסוק במאבקים שלו, אולי דווקא ביקור קצר אחד, שיחה אחת או ארוחה אחת הם אלה שיכולים להזכיר לכולנו מה המשמעות האמיתית של לחיות בכבוד.
בשיתוף עמותת "לחיות בכבוד"
