צייר הקלסתרונים גיל ג'יבלי הוא אדם מוכר בתחומו בכל העולם, מרצה מבוקש בגופים משטרתיים נחשבים כמו ה"סקוטלנד יארד" ו-NYPD וגם בצה"ל. איש אינו מדמיין כי את הקריירה שלו בתחום הקלסתרונים הוא חייב דווקא לשחקנית-דוגמנית סנדי בר.
"אני מאייר בעיתון 'גלובס' כבר הרבה שנים", הוא משחזר השבוע, "וב-1998, מול המשרדים של העיתון בתל אביב, שכן משרד הפרסום של מילקי. לאחת הפרסומות הם ליהקו את סנדי בר, כעבריינית נמלטת במערב הפרוע, ולצורך העניין ביקשו ממני לצייר קלסתרון שלה שיהיה תלוי במסבאה המקומית.
"אבל אחרי שציירתי הם לא היו מרוצים, ושלחו אותי למחלקה לזיהוי פלילי במשטרה, כדי שאלמד איך לצייר קלסתרון. שם פגש אותי אדם מבוגר בשם מרסל, שהראה לי בדיוק איך בונים קלסתרון.
"היו שם שקפים של אפים, שפתיים, עיניים, וצורת ראש. הם היו שמים את השקפים אחד על השני, ומרכיבים פרצוף שלם. אמרתי לו: 'תשמע, לא נראית לי השיטה הזאת'. כי בעיניי, הקלסתרונים יצאו לא פרופורציונליים. 'אני יכול לעשות את זה יותר טוב', אמרתי לו.
"שבוע אחרי נשלחתי לנתניה, לפענח מקרה אונס מזעזע של ילדה בת שמונה. היא תיארה דמות, עם כובע בייסבול ומשקפי שמש, שאמרה לה לעצום את העיניים. כלומר, שום פרט מזהה. אבל שאלתי שאלות, והבנתי שהיה שלב שהוא גהר מעליה. 'כאן בטח פתחת את העיניים', אמרתי לה. 'מה ראית?', והיא ענתה שהיו לו שערות בתוך האוזן. ציירתי את הקלסתרון, וכתבתי בהערות: 'שימו לב, יש לו שיער בתוך האוזן'. זה היה סימן הזיהוי היחיד.
"אני זוכר שאחרי שהיא הלכה, התרסקתי. הלכתי הצידה ובכיתי. זה פשוט היה מתיש רגשית. אחרי שבועיים אני מקבל הודעה מבית המשפט. מתברר שמצאו אותו, ושאלו אם אני כתבתי את ההערה ועומד מאחוריה. הוא היה השכן שלה".
מהשומר הצעיר לבני ברק
איש מרתק הוא גיל ג'יבלי בן ה-68. חילוני שגדל בקיבוצי השומר הצעיר, שהכיר חרדית והפך לחרדי בעצמו, ללא כיפה, אבל עם קסקט. איש שחייו נעו בין ניו יורק לבני ברק, מומחה לג'אז שילדיו מנגנים בחתונות מוזיקה כשרה.
אדם שפיתח שיטה לציור קלסתרונים, ונע על הקו שבין עזרה למשטרה באיתור עבריינים כבדים, למתן עזרה רגשית לניצולי שואה ואנשים מן היישוב, המבקשים לאייר מתוך זיכרונם את יקיריהם המתים זה מכבר.
גם הבמאי עטור הפרסים דוד אופק לא נותר אדיש, ונשבה בקסמו של ג'יבלי. ההיכרות בין השניים החלה לפני כ-24 שנים. ב-5 ביוני 2002 התפוצץ מחבל מתאבד בקו 830 של אגד, סמוך לצומת מגידו. 16 איש שנרצחו בפיגוע זוהו, ואילו ההרוג ה-17 נותר אלמוני חודשים רבים.
התעלומה שהטרידה את המשטרה הציתה את דמיונו של אופק, והוא החל בצילומי סרט דוקומנטרי בו ניסה להביא לפתרונה. "במשטרה", מספר ג'יבלי, "שלחו את דוד אליי, וציירנו קלסתרון". בזכותו זוהה האיש כאליקו תימסיט בן 32 תושב שדרות, שהיה בדרכו לחופשה בכנרת.
"דודו טופז, ביקש ממני באחת התכניות שלו, לצייר לחמש בחורות את החתן האידאלי בעיניהן, ואנשים בבית היו אמורים, לפי הציורים שלי, למצוא לאותן בחורות את בחירי ליבן"
הסרט "ההרוג ה- 17", זכה בפרסים רבים, וצייר הקלסתרונים ג'יבלי זכה לתהילה גדולה. הוא הוזמן לכנסים ברחבי העולם שעסקו בזיהוי פלילי ועזר לפתור תעלומות. ובמקביל, גם הקשר עם הבמאי אופק המשיך והתפתח.
"דוד התחיל להתלוות אליי לציורי קלסתרונים, ופתאום הוא ראה שמאחורי העבודה יש בדרך כלל סיפור מדהים, לא שלי, אלא של המבקשים. הרבה מהם היו ניצולי שואה שרצו להנציח את יקיריהם שנרצחו. למשל, ילד מהגטו שנפרד מאביו בתחנת הרכבת. כדי להצליח לצייר לו קלסתרון, אני מחזיר אותו בדיוק למומנטום הזה של הפרידה, נמצא אתו על הרציף, והוא אומר לי בדיוק מה יש סביבו, וככה אנחנו מגיעים לציור הפנים המדויק".
10 צפייה בגלריה
"דוד התחיל להתלוות אליי לציורי קלסתרונים, ופתאום הוא ראה שמאחורי העבודה יש בדרך כלל סיפור מדהים. לא שלי, אלא של המבקשים"
היום, 28 במאי, אחרי כמעט רבע מאה שבה התלווה אליו, יוצג בפסטיבל "דוקאביב" סרטו של דוד אופק, "תווי פנים", העוסק בג'יבלי ובקלסתרוניו (ההקרנות יתקיימו בסינמטק תל אביב בין 6-1 ביוני).
כל אחד יכול למצוא בסרט סיפור שיתפוס אותו. החל מניצול שואה המבקש לתת פנים לאחותו המתה, וכלה בהורים צעירים המבקשים מג'יבלי לצייר את פני תינוקם שנולד מת. בין לבין שוזר אופק גם את קורות חייו הסוערים של הכוכב הראשי עצמו.
האגדה מספרת, כי ג'יבלי, שמשה דיין היה סנדקו, קיבל את שמו הפרטי - גיל, בעקבות אירוע היסטורי. בשנת 1954, במסגרת פעולות התגמול, אביו של גיל, יצחק, נפל בשבי הירדני. חבריו לסיירת ניסו לחלצו שוב ושוב, והמבצעים הללו כונו "ג'יבלי יצחק לחופשי", ובראשי תיבות: גי"ל.
ג'יבלי האב אכן שוחרר לבסוף, ואף נישא ונולד לו בן, אך כשהילד היה בן שנתיים התגרשו ההורים. בתחילה נשלח גיל לקיבוץ גבעת חיים, שם גרו סבו וסבתו. בגיל שמונה הוחזר לאימו, שבינתיים נישאה בשנית ועברה לגור בבאר שבע. אך בגיל 12 עבר שוב, הפעם לקיבוץ מזרע, שם התגוררו בני זוג, חברים של אביו מימי שירותו ביחידה 101.
"אבא היה בוהמיין", אומר הבן ללא שמץ של כעס. "ללכת איתו ברחוב זו הייתה חוויה. במשך תקופה הוא היה גר בדיזינגוף, ויושב בקפה 'קליפורניה' אצל אייבי נתן, או במסעדה אצל ג'קי בשדרות ח"ן. כילד היו מעלים אותי על האוטובוס בבאר שבע, ואבא היה מחכה לי בתחנה המרכזית בתל אביב, והיינו הולכים לבית קפה.
"כשגדלתי, הייתי מגיע מהקיבוץ לתל אביב, הולך ל'קליפורניה', ותמיד אחד החברים של אבא היה אומר לי: 'תחכה לו פה, הוא עוד מעט יבוא', וככה הייתי מוצא אותו. איתו בשולחן ישבו בדרך כלל אורי דן (הביוגרף ומקורבו של של אריק שרון - א"א), אלי תבור (כתב צבאי ועורך "העולם הזה" - א"א), ואחרים מהתקופה ההיא.
"החבר'ה האלה אהבו מסיבות. פעם אבא לקח אותי למסיבה בבית של דן בן אמוץ ביפו. בפעם אחרת הלכנו למסיבה שהתקיימה בדשא אצל אביגדור. אני זוכר שכבר הייתי בצבא, וציירתי על הקיר ציורים בספריי. גם אורי זוהר היה שם. אחר כך נפגשנו שוב כחרדים, כשהילדים שלי למדו עם הנכד שלו בישיבה באופקים.
"עשרות שנים אבא עבד בביטחון באל-על וגם במוסד. בסוף שנות ה-60 המוסד שלח אותו לפריז. הייתי מבקר אותו והיינו עושים טיולים בעיר".
האמא המאמצת שלך ממזרע, תמרה סדן, אומרת ב"תווי פנים": "אני לא יודעת מה עשיתי לא טוב שהוא יצא חרדי", מה התשובה?
ג'יבלי לא כועס כלל על השאלה, ואפילו מחייך. "התשובה היא שהכרתי את אשתי אסתר", הוא עונה, "שהייתה חרדית. זו הייתה סיטואציה מצחיקה. אני נסעתי לניו יורק עם בת זוג מהקיבוץ, ויום אחד התקשרה לדירה מישהי וחיפשה את הבחורה שגרה שם לפניי. הצעתי לה בתמימות שאקח ממנה את מספר הטלפון שלה, כדי לדבר עם בעל הבית, וליידע אותה לגבי המספר החדש של חברתה. וככה התחלנו לדבר".
למה בחורה חרדית מדברת עם בחור שהיא לא מכירה?
"אני מניח שהיא לא הרגישה איום, כי זה היה טלפון, וחוץ מזה, שמעתי במבטא שלה שהיא ישראלית. ובאמת התברר שהיא באה לבקר את אמא שלה בניו יורק.
"כשהצעתי להיפגש, היא מיד אמרה: 'אצלנו לא נפגשים, אלא רק למטרות חתונה'. אין בעיה, עניתי, בואי נתחתן. ונפגשנו פעם, אשתי טוענת פעמיים, ואמרתי: 'אני בא לארץ ונתחתן'".
ריאיון עם גיל ואסתר מתוך הסרט
( קרדיט: מתוך "צייר הקלסתרונים", באדיבות הפקות "אורלב לב")
ובגלל זה חזרת בתשובה?
"לא, אני לא ידעתי מה זה דתי. חשבתי שומרים שבת, אוכלים מאכלים כשרים, אבל כל הנושא הזה של יהדות, לא הכרתי. אני זוכר שאת הבר מצווה עשו לי בכפר חב"ד, ואפילו קיבלתי ברכה מהרבי מילובביץ'. אבא אמר שהם יודעים הכי טוב לעשות בר מצווה.
"אלא שבאוניברסיטה בניו יורק, פגשתי את המנטור שלי, קולנוען קומוניסט שגלה מישראל בשם ירח גובר. הוא היה הפרופסור שלי להיסטוריה יהודית, ושלח אותי לכתבים - רמב"ם, ליבוביץ', דובנוב. משם זה התחיל. בהמשך, אשתי לימדה אותי איך להתפלל 18 (הכוונה היא ל"תפילת 18", הנקראת גם "תפילת העמידה", הנחשבת ללב הפועם ביהדות ונאמרת בעמידה, בלחש, עם הפנים לכיוון ירושלים - א"א).
"אני תימני, אז בשבת אני הולך לבית כנסת של תימנים, אבל כל בוקר לבית כנסת של גור, שם אני לומד דף יומי, אחר כך הולך לליטאים, אצלם אני מתפלל. אצלי החיים זה כמו עגלון עם עגלה, הכול אני מעמיס. אין לי שום מגבלות, ובגלל זה אני מרגיש חופשי".
"ציירתי כבר חצי מדינה"
מלבד את גובר ששינה את חייו האישיים, פגש ג'יבלי בניו יורק אדם נוסף שישנה את חייו מבחינה מקצועית - הקריקטוריסט רענן לוריא.
"הוא היה מצייר אז בערך ב-400 עיתונים ונתן לי להיות השוליה שלו", מספר ג'יבלי, "ממנו למדתי עיתונות וקריקטורות, וגם אימצתי חלק מהדמויות ומהסגנון שלו. פעם עיתונות הייתה בשחור לבן, והיו צריכים להחיות את העמוד על ידי כל מיני איורים קטנים".
כשחזר לארץ החל לעבוד בעיתונות הכתובה. מספר שנים עבד עבור מוספי "ידיעות אחרונות", וב-1989 עבר לעיתון הכלכלי "גלובס", שנחשב בזמנו פורץ דרך ובעל ניחוח של חו"ל, בזכות דפיו שהיו ועודם בצבע ורוד אפרסק, כמו אלו של ה"פיינשל טיימס" הלונדוני.
ב"גלובס" פרחה הקריירה שלו כמאייר, בזכות רעיון שהביא מניו יורק. "נכנסתי לעורך הראשי דאז, מתי גולן", הוא משחזר, "ואמרתי לו: 'אם העיתון שלנו ורוד כמו ה'פייננשל טיימס', למה שלא נעשה גם איורים כמו ב'וול סטריט ג'ורנל'?'. עד אז היו שם תמונות.
"מתי אמר: 'רגע, אני קורא לחיים' (בר-און, מייסד גלובס והבעלים - א"א), שמיד ביקש למצוא לי מקום, וככה התחלתי לצייר את הדמויות בכל העיתון, בסגנון ספציפי של הצללה בקווים אנכיים, כמו שלמדתי מרענן לוריא. רק שהוא עשה את זה בקריקטורות, ואני עשיתי את זה בדמויות ריאליסטיות.
"אני זוכר שבהתחלה להמון אנשים היו טענות על הציורים. בעיקר לכמה שופטים, וגם לח"כ שמואל פלאטו שרון, שהתקשר: 'אתה ציירת אותי כמו 'קאליקר' (אדם עם מוגבלות, בצרפתית - א"א), אני לא נראה ככה'".
ומה ענית?
"שישלח לי צילום חדש שלו. כי הרי אני מצייר לפי צילום. הוא שלח והיה מבסוט עד הגג".
"הייתה לי עדת ראייה שיצאה לעשן סיגריה, שמעה בום, הסתכלה שמאלה וזהו. לא ראתה כלום חוץ מהצדודית שלו. אחרי חודשיים וחצי שודרה התוכנית 'בשידור חוקר', וקצין משטרה ממרחב אחר, ראה את הקלסתרון שלי ואמר: 'הדמות הזאת הייתה אצלי היום בחשד לשוד בנק'. הוכיחו שזה הוא, ואותו אדם נשפט על רצח מוכרת הפיס ולא על השוד"
נשים לא התקשרו להתלונן?
"התקשרו. אבל אליהן ידעתי איך לגשת. נקודת התורפה של האישה היא ה'זפק', החלק מתחת לסנטר, שהן לא מוכנות לסבול. כאן הייתי תופס את הצלמים, והיה לנו אחד כזה, נמוך, ומבקש לא לצלם מלמטה. או קמטים. הרבה פירשו את הקווים שלי כקמטים, והייתי צריך להסביר שזה סגנון.
"ציירתי כבר חצי מדינה, כל מי שיש לו איזשהו קשר לעולם העסקים, הבנקאות, ההייטק. לפעמים אני מזהה אותם ברחוב, והם לא מזהים אותי".
וכשהם רואים אותך ככה, דתי ועם הפאות והכול, הם מתפלאים?
"אני לא חושב, היום אנשים חרדים מצויים בכל תחומי העשייה".
"אנשים רוצים להיאחז במשהו"
12 שנה עבד ג'יבלי בשירות המשטרה ומידי פעם גם בשירות הצבא, תחום עליו הוא מסרב להרחיב. בשניים מהפשעים שפענח נשלחו העבריינים למאסר עולם. אחד מהם כונה "הפדופיל מהדרום", והשני היה רוצחה של מוכרת פיס מאשדוד.
"שם", הוא מספר, "הייתה לי עדת ראייה שיצאה לעשן סיגריה, שמעה בום, הסתכלה שמאלה וזהו. לא ראתה כלום חוץ מהצדודית שלו. אחרי חודשיים וחצי שודרה התוכנית 'בשידור חוקר', וקצין משטרה ממרחב אחר, ראה את הקלסתרון שלי ואמר: 'הדמות הזאת הייתה אצלי היום בחשד לשוד בנק'. הוכיחו שזה הוא, ואותו אדם נשפט על רצח מוכרת הפיס ולא על השוד.
"במקרה השני היה מישהו שאנס בכל אזור אשדוד ודרומה, ואני, פשוט לא נעים לי להגיד, חיכיתי תמיד למקרה הבא, כדי שיהיו לי יותר פרטים שיעזרו לתפוס אותו. הילדות נתנו לי פרטים, אבל פריצת הדרך באה מילדה צעירה, עולה מרוסיה, שהגיעה עם אמא שלה. איתה עבדתי בשיטת 'אלימינציה' על דרך השלילה, ודחקתי בה מאוד, עד שאפילו במשטרה התרגזו עליי: 'מה אתה רוצה מהילדה?' בסוף היא נתנה לי את הפאנץ' המכריע, והוא באמת נתפס מהר מאוד, במחסום משטרתי".
עד היום צייר ג'יבלי עשרת אלפים קלסתרונים, אבל אין ספק שמה שהקפיץ לו את הקריירה, הייתה הצלחת סרטו של אופק, "ההרוג ה- 17".
"הסרט הזה", הוא אומר, "עשה המון רעש בתחום הפורנזי. באותה תקופה נסעתי להיפגש עם לואיס גיפסון, ציירת הקלסתרונים מספר אחת בארצות הברית. שם כל ציירי הקלסתרונים הם שוטרים. אבל אין אחד כמוני, שעובד עם עיפרון ונייר.
"הייתי בדרום אפריקה, במחלקה לפסיכולוגיה משפטית, ובסקוטלנד ישבתי עם אלה שיצרו את תוכנת הקלסתרונים ל'סקוטלנד יארד'. הם רצו להתחרות, השיטה שלהם מול השיטה שלי. גם אצלם זה היה סוג של אלגוריתם שמראים לעד הראייה 18 דמויות, כמעט זהות, וברגע שאת בוחרת אחת, נפתחות לך עוד 18 אפשרויות, וכן הלאה. עד שכביכול את אמורה להגיע לדמות שהיא הכי קרובה. העניין הוא שאם טעית באחת, הלכת לאיבוד. אצלי את תמיד בכיוון.
"היום עם הידע הביומטרי, יודעים איך למצוא כל אדם בכל מקום, לפי המרחק בין העיניים ופרופורציות אחרות. אבל זה אצל אדם קיים. אני יודע לעשות אדם שלא קיים. שהיה קיים פעם, אבל עכשיו כבר לא".
אתה מאוד אוהב לדבר עם ניצולי שואה
"זה נכון. הבעיה היא שלא נותרו מהם הרבה. גם אלו שהיו ילדים בני שש או שבע, רובם מאוד זקנים, סניליים, או שפשוט מתו. אני שמח שהספקתי.
"אני זוכר שני אחים מקיבוץ צובה, שתיארו לי סיפור שנורא נגע לליבי. הם היו ילדים קטנים שגרו עם אימם בבודפשט כשנציגי הגסטפו באו לקחת אותם לגטו. האבא כבר נשלח לאושוויץ ומת שם, אבל הם עוד לא ידעו את זה. כשהגרמנים מלווים בקצינים הונגרים נכנסו לדירה, הם ראו על השידה תמונה של האבא, במדים של קצין אוסטרו-הונגרי, ממלחמת העולם הראשונה. זה מהגסטפו רואה שהקצין ההונגרי מצדיע לתמונה, אז הם חשבו שהגיעו לבית הלא נכון, של אלמנת מלחמה, עשו אחורה פנה, ועזבו אותם. הסיפור נגע לליבי כי בעצם המת הציל את החיים, את האמא ושני ילדיה. לימים הבנים רצו קלסתרון של האבא, כפי שהם זכרו אותו.
"היו לי עוד הרבה סיפורים מרתקים מאנשים זקנים, שסיפרו לי על השואה. באותן שנים, לאורך שנות האלפים ועד 2015, פשוט חייתי את הימים האלה יחד איתם".
אחד הסיפורים ההיסטוריים המעניינים המופיעים בסרט, עוסק באדם בשם פאוול פרנקל. "ב-2007", מספר ג'יבלי, "הגיע אליי מישה ארנס, שר הביטחון לשעבר. הוא כתב ספר - 'דגלים מעל הגטו' - על המחתרת הרוויזיוניסטית בגטו ורשה. לא ידעתי שהייתה כזו. הכרתי רק את מרדכי אנילביץ', שהשתייך לשומר הצעיר.
"ארנס ביקש ממני לצייר את הקלסתרון של פרנקל, ושלח אותי לשתי נשים זקנות מאוד, שהוא היה המדריך שלהן. והן תיארו לי אותו כ'יפה מאוד'. ואז הוא שלח אותי לעוד אדם, שלימים התברר ש'קלקל לי', כי הוא תיאר אותו אחרת, אבל ארנס סמך עליו יותר".
"אנשים רוצים להיאחז במשהו. הם רוצים דמות, אבן, וזה מה שחשוב להם. אני חושב שאצל החילונים כל נושא האזכרות הרבה יותר חזק מאשר אצל החרדים. לפקוד את הקבר, לשמור את התמונות של הנפטר. אני לא יודע למה, אבל ככה זה"
מה אמרה לך תחושת הבטן?
"שום דבר, מאיפה לי לדעת? זו הייתה עדות שהלכה אחורה 70 שנה. וגם ארנס מאוד שמח ממה שעשיתי, אמר 'זה מצוין', והכניס את זה ישר ל'יד ושם'.
"עברו שנים ופתאום התגלה סרט על אוניה שהגיעה לארץ ב-1938, שבו אפשר היה לראות את הדמויות בבירור, ומתברר שגם פאוול פרנקל היה עליה. כשהבאתי את הצילום לאותו אדם שיאשר, התברר שבעצם הוא לא הכיר אותו טוב, והנשים שכן הכירו אותו טוב, תיארו את פרנקל יותר נכון. אבל ב'יד ושם' נשארו עם הדמות האחרונה שעשיתי, הפחות מדויקת".
חשבת פעם למה אנשים רוצים את הקלסתרונים שלך?
"לא חשבתי. אני יודע למה. אנשים רוצים להיאחז במשהו. הם רוצים דמות, אבן, משהו, וזה מה שחשוב להם. אני חושב שאצל החילונים כל נושא האזכרות הרבה יותר חזק מאשר אצל החרדים. לפקוד את הקבר, לשמור את התמונות של הנפטר. אני לא יודע למה, אבל ככה זה".
איך אתה יודע שהדמות היא נכונה? זיכרון הוא דבר מתעתע.
"בגלל זה אני שואל המון שאלות. כשאדם מספר לי על הדמות, הוא נזכר בכל המטענים שיש לו לגביה. זה שהוא אהב אותה, שהיא הייתה חמודה, 'מיידלע', ואת הכול הוא מגלם בתוך הדמות שהוא נותן לי. אני לא מתווכח עם זיכרון. ולמה שנתווכח? אני מוציא את הדמות שנמצאת אצלו בראש".
אם נחזור לעבריינים, יצא שפעם ציירת קלסתרון למשטרה, והוא לא היה דומה?
"לא, אבל מקרה אחד אני זוכר במיוחד. עזרתי לפענח אונס של עולה חדשה מרוסיה. היא תיארה את האדם במדויק, רק דבר אחד היא לא אמרה: שהוא היה ממוצא הודי, מה שהיה מצמצם מאוד את האפשרויות. כנראה שזה קרה בגלל שאותה אשה הייתה מעט זמן בארץ, ולא ידעה להבדיל בין הודי לאדם שחום, ולכן בקלסתרון השארנו אותו כ'מזרחי'.
"דבר דומה אבל הפוך קרה לי באפריקה. שם לא כל כך הצלחתי בציור הקלסתרון, כי לא ידעתי איך נראים אנשי שבט הפיגמים מבחינת מבנה הראש. כלומר, הצלחתי, אבל לא כמו שהצלחתי מול ה'סקוטלנד יארד'".
המקצוע שאימץ לעצמו, הכניס אותו פעם לדילמה. "היה מקרה שקראו לי מאיגוד רבנים כלשהו, לחפש דמות שנטפלה לילדות. הם רצו לאתר את אותו בחור, ולסגור את זה בתוך הקהילה, 'כי מה ייצא מאותו נער אם נכניס אותו לאבו כביר', וכו'. זה לא נשמע לי, ואיכשהו אילצתי אותם לפנות למשטרה, והם באמת פנו ומתברר שהיו לו עוד תיקים כאלו".
והיו סיטואציות שנראות היום מעט הזויות. "היה אחד שנכנס לבית קפה וראה שם בחורה מתולתלת שעשתה לו את זה, אבל הוא לא לקח טלפון. הוא ביקש שאצייר לו אותה, כדי שיידע את מי למצוא. במקרה אחר, דודו טופז, ביקש ממני באחת התכניות שלו, לצייר לחמש בחורות את החתן האידאלי בעיניהן, ואנשים בבית היו אמורים, לפי הציורים שלי, למצוא לאותן בחורות את בחירי ליבן.
"במקרה אחר, של רצח מאוד ידוע, המשטרה הזמינה אותי לאיזה רב שחלם שהוא רואה את הרוצח, וביקשו שאצייר קלסתרון לפי החלום. הזוי, אבל הם ביקשו".
"בזמנו עשו הכול לשחרר שבוי"
ג'יבלי, נשוי לאסתר ומתגורר בבני ברק. השניים הורים לחמישה, בגילאי 25 עד 40, ויש להם קרוב ל-20 נכדים. בנוסף להיותו צייר קלסתרונים ומאייר, ג'יבלי נחשב מומחה לג'אז, ומשמש כמבקר הג'אז של "גלובס".
במשפחה שלו, כל הבנים לומדי תורה, אבל בשעות הפנאי הם מנגנים יחד בהרכב. הבן הבכור אף מופיע באופן מקצועי בחתונות. "אימא שלי, עמליה", הוא מסביר, "הייתה מורה למוזיקה. ורואים אותה גם בסרט, אז אני קצת שר איתה". למקרה ששאלתם, אף אחד מילדיו אינו צייר. "אני ראיתי שהם מאוד מוזיקליים, אוהבים מוזיקה וטובים בזה".
כשזה קשור למשפחה, הציור שלו דווקא מתקשר לנסיבות משמחות. לא מזמן צייר את נכדו, שיחגוג בר מצווה. "כמו שהוא, עם החליפה והכובע", אומר ג'יבלי, "התמונה תהיה תלויה בכניסה לאולם, וכל החברים שלו יחתמו עליה".
מה אבא שלך, שהקים את סיירת מטכ"ל, היה חושב על נכדיו וניניו שאינם משרתים בצבא?
"הוא היה אומר: 'מה, הם לא עושים צבא? הם לא מתגייסים?', אבל אני נורא שמח שהם לומדי תורה ועוסקים בתורה. אני בעצמי לומד תורה בבוקר מוקדם מאוד ובלילה, אבל אני לא בן תורה, לא גדלתי ככה, והם כן גדלו ככה".
אז כשאתה רואה את ה"נמות ולא נתגייס", זה משהו שמדבר אליך?
"בשנות השמונים כשהייתי סטודנט לאומנות, היה סלוגן 'אמנות או נמות', זאת אומרת, החיים שלנו זה אמנות, ולא תיקחו את האמנות מאיתנו. אנחנו נמלצר בלילות ונעבוד ביום - בציור, בווידאו, בפיסול, ואיכשהו כבר נסתדר. אז בעניין ה'נמות ולא נתגייס', זה גם סלוגן.
"אבל ברצינות, פניתי לפוליטיקאים וגם לאיגוד הישיבות והצעתי להם הצעה, שכל בן 18 יעשה קורס במסגרת הישיבה שיכלול תפעול נשק, עזרה ראשונה וחילוץ. ובזמנים של חופש מהישיבה, הם יהיו חוליית כוננות בגבול הצפון, בקיבוצים".
ומה התגובות שקיבלת?
"מהצד החילוני, חברי כנסת ופוליטיקאים, לא רצו לשמוע שום דבר שלא שייך לצבא. מהצד של איגוד הישיבות אמרו נברר, אבל לא שללו".
"פניתי לפוליטיקאים וגם לאיגוד הישיבות והצעתי להם הצעה, שכל בן 18 יעשה קורס במסגרת הישיבה שיכלול תפעול נשק, עזרה ראשונה וחילוץ. ובזמנים של חופש מהישיבה, הם יהיו חוליית כוננות בגבול הצפון, בקיבוצים"
מה אבא שלך היה אומר על המדינה של היום?
"גם אני שאלתי את עצמי את השאלה הזו, ואני לא יודע. אני לא חושב שזו אותה מדינה. בזמנו של אבא שלי, היה הווי שבגינו אנשים התגייסו לצנחנים, ואחר כך לסיירת מטכ"ל. הרבה דורות של חיילים ראו בחבר'ה של ה-101 מודלים לחיקוי, שאבא שלי היה אחד מהם, ואני שמח".
מה אבא אמר על זה שאתה דתי?
"הוא לא כל כך אהב את זה, והוא התפלא, אבל זה עבר לו מהר מאוד. אבא בכלל, היה אדם נינוח. גם אם הייתי אומר לו שאני הולך לקטמנדו לשבת במנזר, הוא היה שמח".
ג'יבלי אמנם אהב להיפגש עם ניצולי שואה, אבל מה שצייר נשאר בעבר. המציאות החדשה של 7 באוקטובר העמידה אותו בפני זיכרון אחר של זוועות, הרבה יותר ויזואלי ומוחשי. מיד אחרי 7 באוקטובר חשב ג'יבלי איך הוא יכול לעזור, ומצא עצמו ברפת של קיבוץ ניר עוז, חולב פרות, כמו שידע פעם בימיו בקיבוץ מזרע.
בימים שאחר כך התבקש על ידי משפחה מסוימת, לצייר את דיוקנו של בנה, אחד מנרצחי הנובה.
"זה סוג אחר של זיכרון", הוא אומר. "אצל ניצולי שואה, אני עוסק בזיכרון שנמצא במוח, כל דמות שאת זוכרת, אני מפריט אותה. נכנס למוח שלך ומוציא אותה על ידי הפרטה בפינצטה, לפי צורות. באתר הנובה את רואה תמונות סטודיו צבעוניות. הכול שם".
אבא שלך היה בשבי והחברים עשו הכול כדי לשחררו בחיים. כאן היו 251 חטופים, ולא כולם חזרו בחיים
"אני חייתי, גדלתי, על מסורת של לוחמים שעשו הכול - אבל הכול, לשחרר שבוי, ובטח לא להשאיר פצוע בשדה. הלוחמים, חבריו של אבי, עשו הכול בשביל לחלץ אותו. וב-7 באוקטובר לא עשו הכול, ואנחנו יודעים שבמקרים מסוימים אפילו לא עשו כלום, וזה עלה בחיי אדם".
המקצוע שלך, מאייר עיתונות, ואפילו צייר קלסתרונים, זה מקצוע שהולך ונעלם?
"בישראל, בפירוש כן. ונורא חבל לי, כי בארצות הברית זה לא נעלם. אולי בגלל שהם שייכים למסורת הזאת שבאה מהמערבונים, של ציור קלסתרונים, על ידי אדם שיושב ומצייר. בתרבות הישראלית יש אהבה לטכנולוגיה. ישראלים אוהבים אלגוריתמים. אבל אז זו לא תהיה אותה דמות.
"הוצאתי פטנט על השיטה שלי וכשניסיתי להיפגש עם אנשי מחשבים, לראות אולי אפשר למחשב את הפטנט, דבר ראשון שאלו כמה כסף ייצא מזה. דיי מהר הבנתי שזה לא מסחרי, וויתרתי".
